ים של שלמה על קידושין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ג · סימן ד
פיסקא מקודשת כו'. אמר רב מקודשת לשני לעולם ושמואל אמר מקודשת לשני עד ל' יום ולאחר ל' יום פקעית קדושין שני וגמרו קדושי ראשון ופליגי נמי בסיפא מקודשת ואינה מקודשת רב אמר מקודשת ואינה מקודשת לעולם ולא פקעי קדושי אלא בגט ושמואל אמר מקודשת ואינה מקודשת עד שלשים יום ולאחר שלשים יום פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון. וכתב הרי"ף והרא"ש והלכתא כרב בתרתי אמר אביי לטעמיה דרב בא אחד ואמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר ואמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום ובא אחר ואמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרה יום מראשון ומאחרון צריכה גט מאמצעי אינה צריכה גט ממ"נ. אי תנאה הוי דקמ' קדושין דהנך לאו קדושין אי חזרה הוי דבתרא הוי קדושין דהנך לאו קדושין פשיטא מהו דתימא הך לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ותיבעי גיט' מכל חד וחד קמ"ל. ורב אלפ"ס ז"ל לא כתב הך דאביי וגם הרמב"ם ז"ל כתב דצריכה גט מכל חד וחד מפני שהיא מקודשת לכולן מספק וכתב הרא"ש ותימה הוא בעיני למה לא יהא הלכה כאביי דהא ליכא מאן דפליג עליה פי' אליבא דרב:
עולא אמר ר' יוחנן אפי' מאה תופסין בה מ"ט שוו נפשייהו כי שרגא דליבנה פי' כאחת מונחת על שתים וכסדר הזה יכולין כולן לסדר שלא יפלו החיצונות וכל חד וחד רווחא לחברי' שביק. וכבר פסק הרי"ף הלכה כרב בתרווייהו מקודשת ואינה מקודשת לכולהון מכח ספק וכ"כ הרא"ש וק"ל. ר"ח פסק כר' יוחנן וטעמא דידי' משום דאמר במסכת יום טוב דהלכה כר' יוחנן כנגד רב ושמואל ומסתבר הכא כפסק רב אלפס ז"ל פי' שהיא מקודשת מספק ולא שכולהון תופסין בה בוודאי משום דפריך לר' יוחנן ממתניתן דמהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ואיצטרך לשנויי אליבא. דהא דאמרינן מהיום ולאחר מיתה חולצת ואינ' מתייבמת גזירה אטו מהיום אם מתי וסוגיא דתלמודא בכל דוכתא משמע דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי ועוד דפרק בתרא דגיטין דדחיק תלמודא למצא אשת שני מתים ולר' יוחנן משכחת לה בכה"ג ע"כ וכל דבריו הוא דברי הרמ"ה כאשר כתב הר"ן וכתב עוד הר"ן בשמו וז"ל וכתב הרב דהלכת' כאביי אליבא דרב דהא ליכא מאן דפליג עלי' ומה שהשמיטה הרב אלפ"ס ז"ל מפני שלא רצה לפרסם בה קולא לחוש לדברי מי שפוסק כר' יוחנן והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז מהלכות אישות אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום ובא אחר ואמר לה וכו'. אפי' הם מאה על הסדר הזה כולן תופסין בהן וצריכה גט מכל אחד וא' מפני שהיא מקודשת לכולן מספק ודבריו תמוהים הם הרבה שכיון שהוא פוסק כר' יוחנן שאפילו מאה תופסין בה למה כתב שהיא מקודשת לכולן בספק והרי סוגיתנו מוכחת דלר' יוחנן קדושי ודאי נינהו ובגט נמי פרכינן ויבומי נמי תתיבם וכבר השיגו עליו בזה הרב ר' משה הכהן ז"ל ואפשר מפני שנסתפק לו אי קיימא לן כרב או כר' יוחנן שאפי' מאה תופסין בה בספק אבל עדיין אינו מספיק לו מפני שכתב אפי' הן מאה על הסדר הזה דמשמע דוקא בשכלה זמנו של שני בתוך זמנו של ראשון וכבר כתבתי דלר' יוחנן אפי' אמר לה שני מעכשיו ולאחר ארבעים קדושיו תופסין דהא רווח שבק לכל מאן דמקדש לה תוך ל' יום ולא נתבררו לי דבריו עכ"ל. ולי נראה דדעת הרמב"ם מאחר שהשמיט הרי"ף אביי משמע דליתא לאביי אלא מספקא אי תנאה הוי אי חזרה הוי רק שתימא הא ליכא מאן דפליג עליה מ"מ אפשר מאחר דפסקינן כרב דמספקא ליה אזלינן בתרי' לחומרא ככל מה דאית לן לספוקי וכן פי' המגיד משנה ולענין הלכה כר' יוחנן כת' וז"ל הרשב"א ז"ל סובר דהלכת' כר' יוחנן דקי"ל כוותיה גבי רב ושמואל והא דמפרקינן בפ' יש נוחלין דמספקא לה אי תנאה הוי אי חזרה הוי לא מכרע' למפסק כרב דמשום קדושין מעיקרא דמקשינן וכי כתב לו מהיום ולאחר מיתה מאי הוי אליבא דרב לחוד הוא פריק לה דאלו לר' יוחנן דאמר שיורא הוא לא קשה מידי דשיורי שייך התם שפיר ומהני דגופה מקני מהיום ופירי לאחר מיתה אלא לרב דמספקא לי' אי תנאה הוי אי חזרה הוי דמקשה ומשום הכי פרקי' אליבי' ואע"ג דמקשינן סתמא אליבא דרב לאו משום דקי"ל כוותיה דהא אשכחן בתלמודא דפרכינן סתמא אליבי' דלאו כהלכתא והא דלא משכח ביבמות זיקת שני יבמים אלא מדרבנן ואליבא דר' יוחנן משכח' לה בדאוריית' היינו טעמ' משום דאפי' לדידיה לא משכחת לה אלא בשמתו שניהם כאחת ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם ולא קי"ל כוותיה דאי לא מתו כאחת אינה יכולה להתייבם לעולם דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילתה ליבום יבמה יבא עליה שוב אינה מתייבמת וזה אין אני קורא בה שהרי עדיין אחיו השני קיים ולא נפלה כלה ליבום וכיון שכן לעולם היא אסורה לו ואפי' לאחר מיתת אחיו השני דהוה לה כצרת ערוה והכי אית' בירושלמי דגרסינן התם הא דר' יוחנן היו שני אחים וקדשוהו שניהם ומת א' מהם השני מהו שיהא מותר בה ממ"נ מה שקנה קנה והשאר נפל לו מחמת אחיו ר' יהודה בן פדי אסור בה אמר ר' יוסי טעמ' דר' יודא בן פדי כל יבמה שאין כלה לפני צד הקנוי שבה נדון לשם ערוה וערוה פוטרת עכ"ד. ולא נהיר' דהא בריש המגרש פריך ולר' אבא אשת שני מתים היכי משכחת. ומשני כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה כו'. ולפ"ז קשה הא לא משכחת לה הא דימותו שניהם כא'. וא"כ אין ראוי ליבמה ובפרט לפי' התוספו' דיבמות משמע להדיא דאשת שני מותר דאוריית' ועוד קשה אמאי דחוק לאשכוחי אשת איש שני מתים כגון לקדשה חוץ משמעו' למה לא אוקי אליבא דר' יוחנן בפשיטות אלא ש"מ דלית ליה לדר"י כדברי הרמב"ן והרא"ש: