ים של שלמה על כתובות· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ג · סימן יב
מתניתין המפתה נותן ג' דברים והאונס ד' המפתה נותן בושת ופגם וקנס מוסיף עליו האונס שנותן את הצער מה בין אונס למפתה האונס נותן את הצער והמפתה אינו נותן הצער האונס נותן מיד והמפתה לכשיוציאה פי' כשלא יכניס ומפרש בברייתא דוקא קנס אבל בושת ופגם נותן מיד האונס שותה בעציצו והמפתה רצה להוציא מוציא כתב הרמב"ם כל הנבעלת בשדה היא בחזקת אנוסה ודנין בו דין אונס עד שיעידו עדים שלרצונה נבעלה וכל הנבעלת בעיר היא בחזקת מפותה מפני שלא צעקה עד שיעידו עדים שהיתה אנוסה וכתב עליו הראב"ד חזקה זו איני יודע מה תועלת יש בה אם יש עדים יבואו ויעידו ואם אין עדים אין שם קנס ואם לענין ג' דברים אם יש טענה ביניהם כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה והעיר והשדה שוין הם עכ"ל כיצד שותה בעציצו אפילו היא חיגרות אפילו היא סומא אפילו היא מוכת שחין אינו רשאי להוציאה לעולם אלא לרצונה כשתבעה היא שיתן לה גט כמו שיתבאר בסומא שאחר זה ואם עבר והוציא כופין אותו להחזירה ואינו לוקה נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבוא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ומה ששואל התלמוד צער דמאי ומשני צער של פיסוק רגלים במסקנא לא קיימא הכי אלא שמין אותו הצער לפי כח גופא ובוריה וכן לפי כח בעילתו כאשר כתב הרמב"ם ומ"מ הצער שרגילות להיות אחר תשמיש כגון לקטנות שעינינו רואות שהן חולות מחמת זו אינו בכלל שומא זו לפי שסופה להצטער תחת בעלה ובפ' החובל סי' ח' כתבתי שם הכל מבואר היטב ומה שיש לחלק בין נידן בזה לכח גופים כתבתי בפ' הכונס סי' ב' ופסק הראב"ד דצער לעצמה כי היכא דאמרינן בשאר חבלות צערה דגופא לא אקני ליה רחמנא אבל הרמב"ם פסק דהכל לאביה וכן יראה מסתמא דמתניתין דקתני האונס נותן ד' ומיד דמשמע באחת הוא נותן לאביה ועוד האי טעמא דבושת ופגם שייך נמי בצער שהרי יש בידו לצערה דהיינו למוסרה למנוול ומוכת שחין שיבעלנה ויצערנה בע"כ: