ים של שלמה על כתובות· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ג · סימן ג
אמר רב חסדא מודה ר' נחוניא בן הקנה שסבר חייבי כריתות ותשלומין כמיתה ותשלומין ופטור דקים ליה בדרבה מיניה אפ"ה הגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב קרן וכפל שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב לימא פליגא אדר' אבין דא"ר אבין הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה היא ה"נ נימא ההגבהה צורך אכילה הכי השתא התם אי אפשר להנחה בלא עקירה הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכל א"נ התם אי בעי לאהידורה לא מצי למהדר לה הכא מצי מיהדר לה ונראה דהלכה כלישנא בתרא שהוא עיקר ומ"ה לא נקיט המעביר סכין ד' אמות וקרע שיראין בהליכתו דפטור דהוי רבותא טפי אלא ש"מ דעיקר טעמא משום מיהדר הוא ומ"ה המעביר סכין כה"ג חייב ולפי זה אתיא הא ברייתא אליבא דהלכתא כפשוטה הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור סקילה הי' מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור שהרי איסור שבת וגניבה באין כאחת ולאידך טעמא דאי אפשר להנחה בלא עקירה ה"נ אי אפשר כדפריך בגמרא להאי לישנא וצריך לאוקמי הא דגונב כיס בשבת כבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי דאזלה ליה עקירה ראשונה ולאו אליבא דהילכתא דהק"ל כחכמים דבן עזאי וכן פסק הרמב"ם בהך ברייתא דגונב כיס בשבת חייב כפשוטו אלמא דס"ל כלישנא בתרא וכן פי' המ"מ ולפי הא דר' אבין הא דמסקינן במרובה סי' י"ט היכא דאמר ליה זרוק גניבה לחצירי ותקנה לי חצירי גניבתו פטור ומוקמה ליה כגון שאמר לא תקנה לי עד שתנוח דאי לאו הכי מכי מטא לאויר חצירו קנה ומשום שבת לא מתחייב עד שתנוח כחכמים דס"ל קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא והשחו' מאי מקשה התוס' והלא עקירה צורך הנחה היא והוי ממש כזורק חץ וצ"ל או כמו שפי' ר"ת דפריך אליבא דר' ירמיה דלא ס"ל הא דר' אבין כפי פי' ר"ת דפי' דר' ירמיה דאמר בפרק הניזקין מנסך ממש ואפ"ה חייב משום דבשעת הגבהה קא קניא ליה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך והתם נמי אי אפשר לנסך בלא הגבהה או כפי פי' ר"י דפי' דה"מ לשנויי הכי דעקירה צורך הנחה היא אלא לפי דברי המקשה שלא הי' סובר טעם זה משיב דלא דמשכחת ליה שפיר אלא באומר לא תקנה לי חצירי עד שתנוח וא"כ לפי המסקנא איירי אפילו לא אמר לא תקנה לי חצירי כו' מאחר דקמ"ל כר' אבין ותימא גדולה על הרמב"ם שכתב בפ' ג' דגניבה שאינו פטור אלא באומר שלא תקנה לו הגניבה עד שתנוח בחצר הלוקח והוא גופא פסק כר' אבין ולפום רהיטא לא דק ומ"מ הא דמנסך נראה דחייב אפילו לר' אבין דמשעת הגבהה הוא דקני ולא אמרינן דהגבהה צורך ניסוך הוא אפילו לפי' ר"ת דאי אפשר לנסך בלא הגבהה מ"מ ק"ל כלישנא בתרא דעיקר טעמא משום מיהדר וה"נ אי בעי למיהדר הזה מצי הדר וכן פי' התוס' לשם וכן פסק הרמב"ם דמנסך ממש נמי חייב במזיד כדאיתא התם ומ"מ במרובה פריך אליבא דלישנא קמא דאליבא לא אתיא ר' ירמיה כר' אבין והא דמגרר ויוצא פטור כתב הרמב"ם וכגון שאבדו שם דמשמע אם היו הי' חייב ויפה כתב דמסקינן להדיא בפ' הנשרפין דהלכתא דשדינהו לנהרה ומה שחילק הרמב"ן דוקא שהיו הנהר סמוך לו דמיד כשהוציאו השליכו לנהר ולא עמד ברשותו אבל אי הוי הנהר רחוק והוליכו לשם עמד ברשותו וחייב ולא נהירא דתלמודא סתמא קאמר ואי אתה בא לחייבו על מעשה שנייה שהשליכה בנהר א"כ אפילו לא הוליכו נמי נחייבו אהגבהה שנייה מאחר שהגביהו אחר שהוציאו אלא מאחר דאתחייב קטלא על האי כיס שוב לא יתחייב אלא כשיחזיר ליד הבעלים הראשונים או שהיו בעינו בלא השתנות אבל תימא על הרמב"ם למה לא כתב נמי דאיירי בכיס רברבי או מיצעי ואית להו מיתני דדרכו בגרירא אבל בכיס קטן דאין דרכו בכך חייב דלאו אורחיה בכך וליכא חיוב בשבת כדאיתא להדיא הכא ובפ' הספינה ומה שכתב הרמב"ם כפשוטו ושגררו מרה"י לר"ה לפי שסבר הגניבה נקנית בר"ה כמו שפסק רבינא וסבר דיש לחלק בין שאר קנין לגניבה אע"פ דאמרינן בהמוכר את הספינה אביי ורבא דאמרי תרוייהו אין משיכה נקנית בר"ה היינו לענין שלו ממש אבל קניא בתורת גניבה להתחייב באונסין והוא סברת ר"י אבל ריצב"א פליג על האי סברא ואמר דאין לחלק בין גניבה לשאר קנייה והלכה כרב אחא דמוקי להא דגנב כיס שגררו ואפניה לצידי ר"ה שעשו לפני הבתים בניין גבוה קצת או שהניח שם אבנים ומכשלות להרחיק חיכוך העגלות מן הכתלים וכן פסקו התוס' במרובה ושם הארכתי סי' ל"א: