ים של שלמה על חולין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ד · סימן יב
דין צומות הגידין הוא מעילוי הערקום ועד י"ו אצבעו' בשור הגדול ובבהמה דקה הוי צומת הגידין עד שנבלעים בבשר ומתפצלין זו מזו ובעוף הוי עד ב' אצבעות:
מסקינן ואלו הן צומת הגידין פיר' רש"י ז"ל מהיכן מתחיל והיכן כלה כח חיות צ"ה רבה אמר רב אסי דאגרמ' ולבר פי' משיוצאין הגידין מן העצם ולחוץ ונכנסין בבשר כי בתחלת עצם האמצעי סמוך לארכובה הוא ערום בלא בשר כב' וג' אצבעות ואין בו דין צ"ה עד שנכנס לבשר וכל זמן שהן צמותין וקשורין יחד קרי צ"ה עד שמתפצלין זה מזה רבא בר"ה אמר ר"א דאגרמא ולגיו פירש"י שאין נקרא צ"ה אלא במקום שהם דבוקי' בעצם משמע קצת מפירושו שמיד בשנכנס בבשר אין בהו דין צ"ה אלא דווקא במקום שהם דבוקי' בעצם ומנלן כ"ז גם הרא"ש תמה וכ' ויותר נראה לפרש דכל חד וחד מוסיף אחברי' כההיא דאמר דעילויה ערקומא דמוסיף אהני קמאי רבא ברי' דרבה בר"ה אר"א דעילוי ערקומא פי' עצם קטן הוא המחבר את הפרקי' שקורי' שטי"ך ומה שיש מן הגידים למעלה הימנו עד מקו' שמתפשטן קרי צ"ה וכ"מ שיחתכו שם טריפה והרי שיעור נפיש מכול' שמתחיל מיד מן הערקום ולמעלה והוא למטה מסוף עצם האמצעי ואם נחתך בין עצם אמצעי לאותו ערקום טריפה יתיב ההוא מרבנן קמיה דר"א ויתיב וקאמר דערקומה עצמה כלומ' אם נחתכו הגידין עד הערקום עצמו א"ל ר"א לא תצייתו ליה הכי אר"י היכי דפרעי טבחי פירש היכא דמתחילין הטבחי' להפריש הבשר מן העצם כשמנקרין אותו צינקר"ו ורוצין ליטול אותן גידין והיינו מיעלוי ערקומא כמו שאו' רבא בריה דרבה בר"ה משמיה דר"א וכן הלכה וכ"פ הרי"ף לחומרא כוותי' וכתב הרמב"ם והטור שהוא למעלה מן הערקום מקום שהטבחין תולין בו הבהמה ומפרשין לשון דפרעי טבחי בזה הענין אבל מ"מ לכל הפרושים הוא עילוי הערקום דהיינו אפי' מיד למעלה הימנו ואפילו נחתכו הגידין נגד המקום שמתחברין הערקו' לעצם האמצעי כמ"ש רש"י ותו מסיק עד כמה אורכן מאותו ערקום למעלה לצד הבהמ' אמ' ר"י א"ש צ"ה שאמרו מקום שהגידין צומתין ועד כמה אמר ההו' מרבנן ור"י שמי' מקום שהגידין צומתין עד מקום שמתפשטין וכמה אמר אביי ד' בטדי בתורא רש"י פי' ד' אצבעות והרמב"ם כתב י"ו אצבעו' והוא עיקר וכ"כ למעלה בפ' א"ט סי' נ"ט וז"ל הרשב"א בתשו' שנראין דברי הרמב"ם שאילו היה כפירש"י הלא נראה לעין שהן מתפשטין אפי' בדקה יותר מד' אצבעות ואע"פי דשיעור ט"ז אצבעות דשור נר' כשיעור ארוך אינו מוכחש לעין כשיעור ד' אצבעות ועוד שקבלת הגאונים תכריע ור"ת כת' כי כך קבל מרבותיו דבטדה הוא ד' אצבעות וראוי לסמוך עליהם עכ"ל ושיעור זה בשו' הגדול בדקה מאי אמ' אביי בליטי קודם שיבלע בבשר הוי צ"ה ובלועי לא הוי צ"ה ואישוני הוה צ"ה רכיכי לא הוה צ"ה אלימי הוה צ"ה קטיני לא הוה צ"ה חיוורי הוה צ"ה לא חיוורי לא הוה צ"ה מר בר ר"א אמר כיון דזיגי אע"ג דלא הוה חיוורי פרש"י ק"ל בכל דוכתין כמר בר ר"א בר ממיפך שבועה ואודית' וכ"כ בסדר תנאי' ואמוראי' ור"ח כת' דק"ל בכל דוכתין כמר בר ר"א בר ממיפך שבועה וחיוורי וכ"כ רי"ף וסימנך הפך לבן וכ"פ ר"ת אבל מ"מ לא הכריעו בתו' ואשר"י איזה גיר' אלא שהטור כ' ומסקנת א"א הרא"ש ז"ל כדעת הרי"ף וסברתו מאחר שהביא דברי הרי"ף באחרונה ואני אומר מה שתלוי בגיר' הספרי' אין להכריע כא' מהם בלי ראייה וראוי להחמיר שבכולן חוששין אם לא בקטיני שהם רכין ודקין וכ"כ המרדכי וז"ל ובבהמ' דקה מהתחלת עצם האמצעי דבליטי עד מקו' שנבלעי' בבשר הוי צ"ה ושם יש עליה קרום דק על אותן הגידין ואפילו קודם שנבלעי' ובליטי לא הוו צ"ה אלא ראשוני' דאלימי וחיוורי לפר"ח אבל רש"י פי' דלאחר שנבלעים ונעשי' רכים משמע לעולם קשים ננהו קודם לכן ואילימא וחיוורי עכ"ל ואין לעמוד על הכשר אלא יש לחוש בכולן עד שנבלעי' בבשר ומתפצלין זו מזו ששוב אינן צומתין וכת' הטור ויש עוד גידין אחרים שהם נבלעים באלו כזכרות בנקבות ואותן אינן בכלל צ"ה והוא מדברי הראב"ד ואין חילוק בין בהמה לעוף במקום צ"ה אלא לענין שיעור אורכו ואל תשגיח בדברי הרמב"ם כי כבר הושג בזה וכ' הרשב"א שיעור צ"ה בעוף מסתברא שהסימני' בהם כאותן סימנים האמורי' בדקה לפי שבדקה לא נתן קצבה לשעורין אלא נתן סימנים ובגופן בעוביין ובמראיהן והן הן הסימנים בשל עוף ג"כ ע"כ אכן מהרא"י כ' בכתבים שלו סימ' קמ"א וז"ל כאשר כתבת לי מצ"ה דעוף אמת הגיד לך אמיתי אליעז' שאני רגיל לשער כפי ראות העין כי סובר אני אחרי שיש חילוק בין שור הגדול ובהמ' דקה גדול לפי גדולו והקטן לפי קטנו א"כ ה"ה בעוף לפי קטנו ואם מהרי"ל ז"ל שיער ברוחב אצבע בכולי משום דאין שיעור מבורר לעוף עביד ליה מילתא דפסיקא ע"כ ואני אומר דבוודאי לפירש"י שפי' בשור הגדול ד' אצבעות א"כ בעוף ספיק שיעור אצבע אפי' בעופו' גדולי' כגון אווזא ודומיהון אבל לפי מה דק"ל י"ו אצבעות כדעת הרמב"ם א"כ לא יספיק אצבע ולכל הפחו' בעוף ב' אצבעות ועיין לקמן סימן ט"ו: