אור ברסלב

ים של שלמה על חולין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]

פרק ג

פרק ב

סימן א

דין טרפות הבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ניקב קרום של מוח ניקב הלב לבית חללו כו' והכל יתבאר לפניו וכל דמוטרפי בנקב אם ניטלו בין מעצמן בין ביד טרפה ואם ניטלה המרה טרפה וטעמינן לה בדוכתא אם מריר כשרה ואם לא טעים טעם כשהיא חיה יצלנה נה וטעים ואם מריר כשרה והיכא שיש ב' מדורות ונראו' חד נוקבי' אות' אי שפכי להדדי כשרה דאחת ח"א ואם לאו טרפה היא ויש מין עופות שאין להם מרה כלל כגוי תורים וב"י אין להטריפן וכל הפוסלים בניקבה אין פוסלין עד שינקבו לחלל ואם אין להם חלל צריך נקב מפולש:

אלו טריפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ניקב' קרום של מוח ניקב הלב לבית חללו נשברה השדרה ונפסק חוט שלה ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלו' הריאה שניקבה או שחסרה רש"א עד שתינקב לבית הסמפונות ואין הלכה כמותו נקבה הקיבה נקבה המרה נקבו הדקין כרס הפנימי שנקבה או שנקרע רוב החיצונה רי"א בגדולה טפח ובקטנה פי' בעגל ברובא והמסס וב"ה שניקב לחוץ נפלה מן הגג נשתברו רוב צלעותיה ודרוסת הזאב רי"א דרוסת הזאב בדקה וארי בגסה ודרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס זה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה וכ' הרא"ש כל הני דמיטרפי בנקב כגון לב וקיב' וריאה ודקין אם נטלו בין מעצמן בין ביד טרפ' אע"ג דניק' הטחול טריפה וניטל כשר שאני טחול שאין נקובתו כשאר הנקובים דמפלגי בה בין בקולש' בין נקוב' בסומכי' ואי נשתיירו כעובי ד"ז כשר אם ניטלה המרה כ' בהג"ה דטרפה וטעמינן בדוכתא אי מריר כשרה דבלועה היא במקומה וכ' הר"רא הלוי ז"ל בחבורו ואי לא טעי' בה טעם דמרירותא כשהיא חי' יצלו' ואי איבלע בגוה יהיב בה טעמא והיכ' דמשתכחן תרי מררי ומתחזן כחד' בזעינן להו אי שפכי להדדי חדא היא וכשרה ואי לאו טרפה דכל יתר כנטול דמי ומיהו יש עופות שאין להם מרה פי' כגון תורים וב"י אין להטריפן בכך כיון דכל אותו המין אין להם ובפסקי התו' כ' שראבי"ה דעתו נוטה להתי' אפי' בשאר מינים אם נטלה המרה אלא שאינו רוצ' להכניס ראשו בין הרים גדולי' אבל המנהג לאסור כל שאר מינים שאין להם מרה או יש להן ב' מרות וכ"כ הרא"ש בתשובה וכ"כ מהארא"י בכתביו כ' ב"י וז"ל שמעתי שאירע מעשה שנמצאו ב' מרות סמוכות זו לזו וניקבו האחת ויצא כל הליחה ונשארה השנייה מליאה וניקבו גם השנייה ויצא ממנה כל הליחה שבה והיה דעת הבודקי' להטריפה משום דלא הוי שפכי אהדדי ונמצא שם פקח א' ונקב אחת מהן ונפק בה ועלתה גם השניי' בנפיחה הראשונה ועוד נסה והטיל מים באחת מהן ונתמלאת גם השנייה וע"י כן נתברר להם דשפכי אהדדי ומה שלא נשפכה דרך חבירת' כשנקבה מתחלה היה מחמת עובי הליחה כיון שע"י הרוח והמי' נתבר' דשפכי אהדדי כשרה עכ"ל ואני אומר קבלה היא ונקבל ודין נקבה המרה נכתוב אי"ה לקמן בפירקי' (סי' נ"ו) כתבו התו' והרשב"א שכל הפוסלין בנקיבה ויש להן חלל לא מיפסלי עד שינקבו לחלל ואם אין להם חלל צריך נקב מפולש:

סימן ב

דין ב' מרות בכבד א' הנה וא' הנה וסימפון א' שופך מרה לשתיהן וכשאדם זוקף א' חוזרת ליחה למקום שהסימפון מחלק מרה אבל כשהן שוכבות כדרך שהן עומדת בחיי הבהמה אין שופכות זו לזו כשר:

פסק כתב בתשובת הרשב"א על שתי מרות בכבד א' הנה ואחת הנה וסימפון א' שופך מרה לשתיהם וכשאדם זוקף האחת חוזרת ליחה למקום שהסימפון מחלק מרה ושופך לשתיהן ועל דרך זה היו שתי מרות שופכות זו לזו אבל כשהן שוכבו' כדרך שהן עומדות בחיי הבהמה אין שופכות זו לזו והשיב נראה דלא מיקרי שפכי אהדדי (אלא בדשפכי אהדדי) מעצמן כשהן עומדות בכבד בחיי הבהמה דומיא דשפכי אהדדי דאיתמ' בתרי סניא דיבי וב' בני מעיים דהנך ודאי כשחוזרין ומתערבין שופכין למקום א' ומ"מ אפשר להתיר משום דכל שסמפון א' שופך במקום א' לפיהן של ב' המרות הרי הן כאח' שאין אלו אלא כמרה אחת גדולה והסמפון שופך באמצ' ומאמצע מתרחב והולך ושולי' זה נוטה לכאן וזה נוטה לכאן אך טוב ליזהר בכל כיוצא בזה לחוש למה שאמרנו תחילה ע"כ ואין דעתי נוטה בזה להחמיר כי כדי ראבי"ה לסמוך על סברתו שרוצ' להכשיר באין לה מרה כלל בכל המינים א"כ אין שייך טרפות כל יתר כנטול דמי ומהני לכ"ה שלא לדקד' כ"כ ולהחמיר בעניין שיש צד להכשיר שאחת היא כמ"ש הוא:

סימן ג

דין ב' עורות יש לו לושט החיצון אדו' והפנימי לבן ואם ניק' זה בלא זה כשר ואם נתחלפו שהפנימי אדום והחיצון לבן טריפה ואם שניהם אדומים נמי טרפה אבל אם שניהם לבנים כשר ואם ניקבו זה שלא כנגד זה אפי' רחוק זה מזה טרפה אבל כשהן מב' רוחו' כשר:

אמר רבה ב' עורות יש לו לושט החיצון אדום והפנימי לבן ואם ניקב זה בלא זה כשר ל"ל למימר החיצון אדום כו' משום דאי חליף טרפה פי' שהפנימי אדום והחיצון לבן וכת' הרא"ש וז"ל ואם שניהם אדומי' או שניהם לבנים כ' ב"הע דמסתברא דכשר דאח' מהן לקה וחבירו מגין עליו ואיכא מ"ד דטריפ' וכן נ"ל דלא דמי לנקב קטן דחבריה מגין עליו אבל כאן שכולו לקוי אין מתקיים ע"י השני והנה דע' הרשב"א בת"ה נוטה להתי' אלא שכ' שראה לרבותי' בעלי התו' שנסתפקו בדבר זה וראוי לחוש לדבריה' ע"כ ומאחר שאין לנו להכריע אלא אחר דעת בעלי התו' א"כ נלך אחריה' שלא להטריף אלא כששניהן אדומי' דמ"מ הא' (הוא) נלקה דחיישינן (לדרוסה) אבל בשניה' לבנים מה ליקוי יש בכאן ופסול המראות לא תמצא אלא בריאה ומניין לנו להוסיף בטרפות וכ"כ הא"ז שכן משמע בתו' ר"י שירליא"ן שפי' לפני ר"י ומסקי' בסוגיא שאם ניקבו שתי עורות זה שלא כנגד זה דטרפה מאחר דאכלה ביה ופעיה ביה (פי') מנשמת גמדא ליה ופשטא ליה וזימני דמיתרמי בהדדי פי' שהנקבים יכוונו זה לזה וכ' הרשב"א נראין הדברים דוקא כשניקבו שני הם מרוח אחד דאיפשר דמיתרמי אהדדי אבל כשהן מב' רוחות א"א בשום פנים דליתרמו אהדדי וכשרה ואין להסתפק בזה ע"כ ומ"מ נר' (שאף) אם הנקבים רחוקים זה מזה כ"כ שאינו באפשרי דגמדא ופשטה להיותן מתרמי אהדדי אפ"ה אין להכשירן כי אין שיעור לדבר בכמה יהיו קרובים ואין לתת ד"ח לשיעורן א"ל במילתיה דפסיקא:

סימן ד

דין קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום וכן בכ"ט שהנקבים פוסלים שם לעניין בדיקה בס"ד כבר נתבאר בפ' השוחט סי' ג':

אמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום ולאו דוקא בושט אלא בכל שאמרנו שהנקב פוסל בהן ואמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים נ"מ לס"ד בפ' השוחט סימן ג' כתבתי שלדעת רש"י אף בנקב אין לו בדיקה מבחוץ וכן ראוי להחמיר ומסיק האי ס"ד דאתא לקמיה דרבה בדיק ליה מאבראי א"ל אביי והא מר הוא דאמר ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים אפכיה ובדקיה ואשכח עליה תרי קורטי דדמא וטרפו ורבה לחדודי לאביי הוא דקאתי והנהמ"ש פה בא"ז ואין אנו בקיאין בבדיקת הושט וכל עוף דאת' לקמן וממסמס קיעיה דמא אני אוסרו כ' לעיל בפ' השוחט בסי' ג' והא דס"ד פירש"י דאף לבהמה איכא תקנתא בבדיקה דבשלמא גבי נקב א"ל דילמא במקו' נקב קא שחיט אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפי' שחט בו מ"מ יש היכר במשהו וכ"כ העיטור דאף בבהמה יש בדיקה בס"ד דמינכרא מילתא והתו' כת' דלא יתכן לומר כן לפי מ"ש לעיל בפ' השוחט בעובדא דבר אווזא ואני כתבתי לשם שדעת התוס' בפי' ריב"א עיקר ולא אהני בדיקה בס"ד בהמה:

סימן ה

דין ישב לו קוץ בושט חיישינן שמא ניקב אפילו אין שם קורט דם ולאו דוקא ושט אלא כל הדומה לו כגון מרה ודקין ואפילו מונח מחט לשם חיישינן חוץ מגבי ושט דלא חיישינן אלא בתחוב שם אבל נמצא קוץ מבפנים מונח אין חוששין:

אמר עולא ישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא פי' הנקיב כמו וברא אותם בחרבותם או מל' בריא ר"ל אין חוששין שמא כבר ניקב והבריא אח"כ שנסתם הנקב וקרום שעלה מחמת המכה אינו קרום ופריך תלמודא מ"ש מס"ד כו' קסבר עולא אין חוששין לס"ד וכ' הרא"ש ולקמן פסקינן דחוששין לס"ד הלכך פסק ר"א ז"ל דאם ישב לו קוץ בושט חוששין שמא הבריא וראב"ן זקני פ' כעולא והביא ראייה ממחט שנמצא בעובי ב"ה מצד אח' כשרה ולא חיישינן שמא הבריא והא דחיישינן לס"ד משום דיש רגלים לדבר כדמפ' לקמן וגם שכיחא ומ"ה מפקינן לה מחזקת היתר כמ"ש התו' והתלמוד' דקאמר קסבר עולא אין חוששין לס"ד לא חש להאריך ולחלק כמו שחלקתי אבל לענין פסק הלכה יש לנו לחל' דלא תיקשי לן ממחט שנמצא בעובי ב"ה ואפשר דרי"ף ז"ל היה מחלק משום דעובי ב"ה הוא עב לא חיישינן שמא הבריא ומסתברא כדברי הר"א דמשום עובי כל דהו אין לחלק ע"כ והס"ת נוי פסק כעולא ומהרי"ח נמי כ' שכך משמע מדברי התו' שהרי כת' על מה שפירש"י דהא דעולא איירי באין עליו קור' דם ונראה דאפי' יש ק"ד מבפנים אין לחוש כיון דאין ק"ד מבחוץ אלמא דס"ל לתו' דהלכה כעולא דאין חוששין לשמא הבריא עד שיהא ניכר ק"ד מבחוץ וא"י מה ראייה זו דילמא אליבא דעולא הוא דכ' הכי ואדרבא בתו' שלנו כ' דאין הלכה כעולא כדעת הרי"ף והרמב"ם וכ"נ עיק' מאחר דסתמא דתלמודא קאמר קסבר עולא אין חוששין לס"ד אלמא דהכי ס"ל וא"כ אין הלכה כדבריו וכן מצא' להדיא בפסקי תו' וצריכין לחלק בין ושט שעורו דק והמסס וב"ה שעורן עב ולפ"ז אפי' ליכא ק"ד מבפנים חוששין שמא הבריא כמ"ש רש"י דאיירי בליכא ק"ד ואף שפירש התו' דאיירי אפי' באיכא ק"ד מ"מ ס"ל נמי דאיירי סתמא בין איכא ק"ד בין ליכא ק"ד וכ"ד הרשב"א והר"ן דחוששין שמא הבריא אפי' בדליכא ק"ד ולאו דוקא ושט אלא כל הדומה לו כגון מרה ודקין שעורן דק חיישינן שמא הבריא ולא עוד אלא אפילו ישב ומונח מחט לשם חיישינן שמא ניקב כמ"ש לקמן בסי' (מ"ט) ומ"מ גבי ושט מסקינן הכא בסוגיא דלא חיישינן אלא דוקא בישב דהיינו נתחב מבפני' אבל נמצא קוץ מבפנים לכולי עלמא ליכא למיחש דכולהו חיוי' ברייתא קוצי אכלן כדמסיק תלמודא:

סימן ו

דין תורבץ הושט שניקב במשהו טריפה ות"ה לאו מקום שחיטה הוא הלכך אם התחיל השחיטה כ"ש בתורבץ וגמרה בושט פסולה וה"ה אם שחט הושט תחילה בבהמ' ואחר ששחט רובו הגרג' ושחט בתורבץ פסולה ודין מקום שחיטה למעלה בושט כדי שיאחז בב' אצבעותיו והיינו רוחב אצבע וזהו דיעבד אבל לכתחילה נכון לשחוט באמצע הצואר ולמטה עד מקום שישעיר הושט דקיימא פירצי ודמי לכרס ובקנה משפוי כובע עד כנפי הריא' התחתונה שהיא עליונה כשהיה תלויה ברגליה והוא כל אורך הצואר כשתמשוך הבהמה צוארה לרעות כדרכה ובלבד שלא תאנוס למשוך צוארה יותר ממה שרגילין לעשות כשהיא רועה ובעוף עד גגו של זפק ולא גגו בכלל:

מסקינן בסוגיא דתורבץ הושט שניקב במשהו טרפה כרבי וגם לאו מקום שחיטה הוא הלכך אם התחיל השחיטה כל שהוא בתורבץ וגמר' בושט פסולה וה"ה אם שחט הושט תחילה בבהמה ואחר ששחט רובו הגרים ושחט בתורבץ פסולה אף אם שחט אח"כ כל הקנה כהלכתו הי ניהו תורבץ הושט רב ביבי בר אביי אמר כל שחותכו ועומד במקומו זהו תורבץ הושט כל שחותכו וכויץ זהו ושט עצמו יונה אמר רבי זירא מבלעתא וכמה אמר רב אויא פחות משערתא ועדיף מחיטתא ויונה הוא שם חכם וכן נמצא בה"ג ובערוך וכן דעת רוב הפוסקים שהשמיטו דין זה רק שבשחיטת אשכנזים כתבו וביונה שאין להם תורבץ הושט כו' והוא מסמ"ק והבל הוא בעיני וכן יראה מפירש רש"י למעיין בו וכתב הרי"ף אחריו ואסיקנא למעלה דלא חזי לשחיטה בושט עד כמה אמר רב נחמן עד כדי תפיסת ידיו פירש רש"י ד' אצבעות והיינו בשור הגדול ובשאר בהמה חיה ועוף כל אחד לפי מה שהוא ובה"ג פירש כשיתפוס בשתי אצבעות והיינו רוחב אצבע וכן תפס הרי"ף דבריהם ואף התוספות כתבו שכל דבריהם דברי קבלה ויש לסמוך עליהם ר"ל בדיעבד אבל לכתחילה כתב הרשב"א ונכון לחוש ולהחמיר ככל הפירושים והר"ן כתב בשם הרא"ה שקבלה בידו מאחיו דשיעור ושט דעוף למעלה כנגדו בקנה משיפוי כובע ולמטה ונמצא כתוב בליקוטים שיש שכופין אוזן הבהמה ובמקום שיכלה האוזן שם שוחטין וכן עושין המומחין ולמטה עד כמה הוא מקום שחיטה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה עד כדי שישעיר הושט פירש דקאי פירצי פירצי ודמי לכרסא ולפי שאין בקיאין בזה נכון לשחוט באמצע הצואר ובקנה ק"ל דמקום שחיטה משיפוי כובע ולמטה עד כנפי הריאה התחתונה שהיא עליונה כשמפשיטה הטבח ובלבד שלא יאנוס אותה אחר למשוך הקנה מחוץ לריאה וגם בעינן שלא תמשוך את צוארה באונס דהיינו אם יש מאכל בבור או במקום גבוה כי הוא בעיא דלא נפשטה ואזלינן לחומרא אלא כשהיא מושכת צוארה כדרכה ורועה זהו מקום שחיטה ומסיק תלמוד' ובעוף עד הזפק פירש עד גגו של זפק ולא גגו בכלל ונמצא כתוב שיש סימן להבחין אם שחט גגו של זפק או לא אם נראה עור לבן בידוע שנגע בו כי הזפק אין לו ב' עורות ותרנגולים שלנו קשה להבחין שכל הושט לבן הוא אלא עד מקו' שיתחיל הושט להרחיב הוא נגו של זפק ומדלא יהיב שעורא למטה בקנה בעוף משמע שכל הקנה כשר לשחיטה וכן למטה בושט באווזא שאין לה זפק אלא שנמצאו בשתיהן עד חלל הגוף וכן נמצאו בכל הלכות שחיטה:

סימן ז

דין תורבץ הושט שנעקר רובו מן הלחי והמיעוט מחובר במקום א' כשר אבל אם המיעוט המחובר אינו במקום א' אלא כאן מעט וכאן מעט טריפה ואם נפרדה הקנה מן הושט ברוב ארכו טריפה וניטל לחי התחתון או העליון כשר והוא שיכולה לחיות ע"י המראה והלעטה ואם אינה יכולה לחיות ע"י המראה כו' טרפה ואם נחתך חרטום בעוף אם יכול להלעיטו ולהאכילו כשר:

אמר ר"נ אמר שמואל תורבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר מתקיף לה ר"פ והא איכא עיקור סימני' לא תימא שניטל כולו אלא שניטל רובו ועיקור סימנים היינו שנעקרו לגמרי והאמר רב"בח אר"י סימני' שנדלדלו ברובן טרפה א"ר שישת ברי' דר"א הא דאיקפל איקפ' והא דאיפר' אפרוקי' פי' האי דתורבץ שניטל מלחי היינו כשנקלף הרו' במקום א' והמיעוט המחובר במקום א' אבל סימני' שנפרקו בכח מכאן ומכאן והמיעט הנשאר אינו מחובר במקום א' טרפה דאותו מיעוט לא הוי מחובר ולא הדרא בריא זו היא גירסת הספרים וגירסת רש"י ל"ג והאמר שמואל תורבץ הושט ברובו דפשיטא דלא קשה מיניה דשם איירי בניקב והרי"ף כת' תורבץ הושט שניטל רובו מלחי כשר ודוקא דאיפרוק איפרוקי אבל אידלדל אידלדולי או איקפל איקפולי לא דא"ש סימנים שנדלדלו ברובן טריפה והיינו שמהפך הלשונות כי מה שחשב רש"י באיפרוקי הוא מפרש באיקפל ומוסיף נמי דלדול דהיינו שנפרדו הסימנים קנה מן הושט ברו' אורכן טרפה והוא דעת ר"ח וכן הביאו התוספות ותפסו רוב המחברים את דבריו. והרמב"ם כתב ניטל לחי העליון טרפה:

וכתב הטור (בסי' ל"ג) ואני תמה על מה שאסר ניטל לחי העליון כיון שאינו מפורש וכי להוסיף על הטרפות יש ואין לדקדק מדהכשיר בתחתון מכלל דבעליון טרפה דלגופיה איצטריך לאשמועי' אף ע"פ דסימנים מחוברים בו וכ"ש בעליון ע"כ וכן חכמי לוני"ל הוקשה להם דבריו (זאת השאל' ומה שהשיב הרמב"ם עליו עיי' בב"י סי' ל"ג באריכו') וכת' הרשב"א בת"ה שדברי הרמב"ם נראים אלא שיש להתיישב בדבר מפני שא"כ מפני מה לא נשנית טרפותו במשנתינו ולא נזכר בגמרא ע"כ והנה מה שהשיב מיתלה הסימנים עד שנחוש לעיקו' כו' א"כ הוא מכחיש התלמוד שהרי סתמ' דתלמוד מקשה אר"פ ותיקש' לך מתני' דקתני ניטל לחי התחתון כשר אלמא דלא חיישינן לעיקור ומשני בשלמא ר"פ אמתני' (ל"ק) הא דאיעקר איעקורי הוי עיקו' הא דאיגום איגומי שנגמם הבשר מעילוי הסימנים עד שלא נקרע התורבץ מן הבשר המחובר בלחי אלא הבשר נגמם מעל הלחי אלמא דסתמא דתלמודא הוי מדמי לעיקור הסימנים והוצרך התנא לאשמעי' דכשר וכ"ש לחי העליון דכשר ומה שרצה להוסיף מחכמת הרפואות ולהוכיח שאינה חיה תמה אני עליו הלא הוא בעצמו כ' וז"ל ואין להוסיף על טרפות אילו כלל כל שאירע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאילו שמנו חכמים דורו' הראשונים והסכימו עליהם בב"ד ישראל איפשר שתחיה ואפי' נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות וכן שאנו אומרים שהן טרפה אע"פ שיראה בדרכי הרפואות שבידינו שמקצתן אינם מתים ואפש' שתחיה מהן אין לך אלא מה שמנו חכמי' שנאמר ע"פ התורה אשר יורוך ע"כ ולכן אני אומר אף שהרשב"א כת' שדבריו נראים אם היה בא מעש' לידי הייתי מתירו ומ"מ דוקא כשיכול' לחיות ע"י המראה והלעטה שהרי אפי' בניטל לחי התחתון כ' הגאונים דוקא שיכולה לחיות ע"י המראה והלעטה הא ל"ה טרפה והרא"ש הבי' דברי הגאונים לפסק הלכה כתב הרוקח אם נחתך לעוף החרטו' ויכול להלעיטה ולהאכילה כשרה:

סימן ח

דין פסוקת הגרגרת ברובה ואינה נטרפת אלא ברוב חללה ודין חכם שאסר שאין חבירו רשאי להיתר אפי' יש לו קבלה וגמרא להתיר אפ"ה אינו רשאי אבל חכם שהתיר יכול חבירו אח"כ לאסור וגם בארנו דרשאין חכמים לסמוך על קבלתן ולאכול דבר שהתיר מחמת קבלתו אע"פ שראוי לת"ח שלא לאכול מדבר שהורה בה חכם ועוד בארנו שת"ח שהתיר איזה בשר או איזה דבר שנמכר במשקל מותר לו לקנות ממנו במשקל כשנותן המעות מיד ליכא חשדא ואף ע"פ שנותנין לו חלק יפה מותר אם הוא ת"ח שרגילין ליתן לו בלא"ה חלק יפה האידנא שבעו"ה נתמעט כיבוד חכמי' בעיני ההמון אסור ליקח חלק יפה ודבר הנמכר באומד אינו רשאי לקחת כלל משום חשדא:

פיסקא פסוקת הגרגרת תנא פסוקת הגרגרת ברובה וכמה אמרי לה משמיה דרב ברוב עביה וא"ל ברוב חללה וה"פ רוב עבי' כלומר כי משערי' רובא משערי' הרוב בעובי הקנה מלמעלה עד למטה לצד הצואר ובשיעור הזה נמי נמדד עובי התנוך שעב למעלה ויורד והולך כלה לצד שלמטה א"כ כשיהיה רוב עוביה נקרע למעלה אפשר דהוי עדיין ר"ח קיים למטה או החצי' והלכתא כמ"ד בר"ח דהאי פסוקת הגרגרת דאתי' לקמיה דרב יתיב רב ובדיק לה בר"ע א"ל ר"כ ורב אסי לימדתנו רבינו בר"ח שדרי' לקמיה דרבב"ח בדק בר"ח ולא הוי ר"ח ואכשרה וזבין מיניה בתליסר פשיטי דהיינו סלע מדינה שהן י"ג חצאי דינרין ופריך תלמודא והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר אוסר אין חברו רשאי להתיר פי' כשלא טעה בדבר משנה שאני הכא דרב נמי לא אסר' אלא שרצה להחמיר ולא הניחוהו תלמידיו ופריך וכיון דאורי בה חכם היכא אכיל מיניה והכתיב ואומר אהה ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה וגומ' ומאי רבותי' ד דיחזקאל אלא ה"ק והנה נפשי לא מטומא' שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומא' בלילה נבלה וטרפה לא אכלתי שלא אכלתי בשר כוס כוס ר"ל שחוט שחוט מהר קודם שתמו' היינו מסוכנת ולא בא בפי בשר פיגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם משום ר' נתן אמרו שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה ותרווייהו קושטי נינהו ומשני ה"מ מילתא דתלי' בסברא אבל ר' בב"ח אגמרי' סמיך שקיבל מרבותיו דמשערי' בר"ח ודעת רש"י שחזר התלמוד משינוייא דלעיל דרב לא אסר מיסר אלא אפי' אם היה רב אוסרו היה רבב"ח מתירו משום דאגמרי' סמיך שהרי פי' במס' נדה בפ"ב גבי ילתא דאייתא דמא לקמיה דרבב"ח וטמי לה ואייתה לקמיה דר"י בר יהודה ודכי לה ופריך לשם כה"ג מהא דחכם שטימא כו' ומשני דמעיקרא נמי בעי ר"י לטמויי לה כיון דאמרה ליה רבה בב"ח נמי כל יומא ויומא הוה מדכי לי וההוא יומא חש בעיני' הוי שלא היה יכול לראו' היטב דכי לה והדר בעי תלמוד' למיפשט מהאי עובדא דילתא דנאמנת אשה לומר כזה התי' לי חכם ודחי שאני הכא דר"י אגמריה סמיך ופי' שם דהדר בה מאידך שינוייא דשני לעיל ר"י נמי מעיקרא טמויי מטמי לה כו' כיון דאגמרי' סמיך רשאי להתי' שפיר מה שאסר חבירו וכן תפס הרא"ש עיקר ור"י בעל התו' לא פי' כן אלא ס"ל דבעי נמי הא דרב דלא מיסר אסר' אבל אי אסר' אין חבירו רשאי להתיר בשום ענין אפי' אם סומך אקבלתו דסתמ' קתני בבריית' חכם שאוסר אין חבירו רשאי להתיר ולמה גבי סמפונות דכבדא דחד אוסר וחד שרי ואפשר דשניהם היו בב"ה ונשאל' השאלה לפניה' או לא ידע שאסר חבירו וכן נר' עיקר דהא לא משני אלא רבב"ח אגמרי' סמיך וכן המסקנ' בפסקי תו' ובפסקי מהר"ם ומ"מ כ' שם שאם חבירו התיר תחילה שיכול הוא לאסור אח"כ נרא' בעיניו בין (בשיקול) הדעת בין היכא שיש לו קבלה לאיסור ובמרדכי כת' וז"ל חבר שטמא אין חבירו רשאי לטהר דוקא מחמת חומר איסור ובקעה מצא וגדר בה גדר אבל בלא מעשה אפשר לחלוק עליו כדאיתא פ' אין מעמידין נפקי שיפורי דרב ואסר שיפורי דר"ה בר חנינא ושרי ע"כ וצריך אני להולמו דאינו ר"ל דוקא כשהאחד מחמיר משום בקעה כו' כה"ג אין לסתור דבריו אבל היכא דלא עביד משום חומרא שרי לחלוק עליו א"כ מאי פריך תלמו' הכא וכן בפ"ב דניד' והתניא חכם שאוסר כו' לישני דמיירי היכי דלא עביד משום חומרא ועוד אי הוה רב בא לאסור משום בקעה לא הוי אמרי ליה ר"כ ורב אסי לימדתנו רבינו כ' דהא משום חומר' עביד כך אלא ה"פ דוקא היכא שבא החכם לאסור משום חומר' איסור כי בקעה מצא אין לסתור דהא אף הוא דשרי אלא מפני חשש בקעה הוא דעבד אפי' לא בא עדיין המעשה לידו וכ"ש היכא שבא המעשה לידו דפשיטא אין להתיר מה שזה אוסר לאפוקי בלא מעשה ובלא בקעה אלא שחולקי' בסברת עצמן או בקבלת' יכולי' שפיר לחלוק ולהתי' מה שזה אוסר ומ"מ ראוי להחכם (לומר לשואל) חכם שכנגדי אוסר ואני מתיר כדי שידע שואל מה לעשות וכן משמע מדברי ר"ת כאשר כתב בספר הישר וכל מה שמזהירים שאל יתיר מה שחבירו אוסר היינו דוקא לחכם אבל לא לשואל וז"ל התוס' בס"פ כל היד והא דאמר בפ"ק דע"ז הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר י"ל דלא קפדינן אשואל אלא אחכם אבל השואל ישאל כל מה שירצה דמתוך כך ידקדקו בדבר ופעמים שהראשון טעה ויצא הדבר לאור מ"כ וכ"כ בפ' הגוזל קמא גבי וטימא את הטהור שיכול לשאול השואל לחכם אחר אולי יתיר לו אף שהראשון אוסרו וכן איתא בפיסקי התו' ופריך ס"ס היכי אכיל מיניה משום חשד' דתניא דן את הדין זיכה את הזכאי וחייב את החייב או אסר והתיר או עדים שהעידו כולן רשאי' ליקח והטע' דתרווייהו לא חשדי כו' כדאי' ביבמו' פ"ב סי' כ' ושם הארכתי ומשני ה"מ מידי דמיזבן בשומ' אבל הכא מתקלא מוכח פירש"י שהכל רואים שהוא שוקל ליטרא בדינר כמו לאחרי' ונותן המעות מיד משמע מפי' שאם אין נותן המעות מיד איכא חשדא אף היכא דליכא חילול השם כגון במקום שהדרך הוא שהטבח שואל הקפותיו ומסיק נמי כי הא דרבא שרי טריפתא וזבין מינה אמרה ליה בת רב חסדא אבא שרי בוכר' ע"י מום ולא זבין מיניה א"ל התם מזדבין בשומ' לפי שאין הבכור נמכר בחנות ובליטרא כשאר בשר משום ביזוי קדשי' הכא מתקלא מוכח מא"ל משום אומצא מעלייתא כל יומא נמי חולקים לי כבוד ומאומצא מעלייתא זבנו לי וכ' הא"ז וז"ל הלכך האידנא נמי כגון בעיר ווינא שמוכרין הבשר קוורט"א וחצי קוורטא היינו כמו מתקל ושרינן למיזבן מיניה לת"ח וליכא חשדא ואע"פ שהתיר ואפי' היכא שמוכרין בשומא שרי לטעום ממנו מעט כדי לברר הוראתו וקש' היאך החזנים לוקחים הטבחי"א הא איכא חשד (שמשום) הטבחייא הוא מתיר ע"כ ונראה דוקא כה"ג קוורט"א וחצי קוורט"א שחולקי' הטבחים בשוה וליכא חשדא אבל במקומות שמוכרין (באומד כמו) האידנא איכא חשדא לקנות משום אומצ' דליכא למי' כל יומא יהבו לי הכי שבורחים עכשיו ההמון מכיבוד חכמים ויותר חולקי' כבוד לעשירים ומ"ש דשרי לטעום ממנו מעט נרא' שאפי' מנהג יפה (הוא) וכמדומה שראיתי כך מבעלי הורא' ומה שתמה על החזנים כו' נראה בעיני דליכ' חשדא אלא לחכם שצריך להתיר במה שנפל בו ספיק' אבל דבר הפשוט היתירו ליכא חשד וא"כ ידוע שהחזנים שהם טבחים אינה מתירי' שום ספיקא כי מראים לחכם שבעירו ובזה ליכא למיחש לחשדא שיתירו הטרפות להדיא בעבור הטבחיי"א:

סימן ט

דין מצוה על ת"ח כשנולד ספק טריפ' בבהמתו ויש בו פנים לאסור ולהתיר מצוה עליו שיטריף לעצמו ולא יחוס עליה ובארנו דכל ת"ח בפרט המרביץ תורה בישיבה מותר ליהנות משל ציבור א"ל שיש לו כבר הרבה מעות שיספיק לו אם ילוה בריבית לכותים אז אסור ליהנות מהקהל והקהל מחוייבים ליקח מעות של ת"ח להרויח בהם לת"ח:

אמר ר"ח אי זהו ת"ח שמחזירים לו אבידה בטביעת עין זה הרואה טרפה לעצמו וא"רח איזהו שונא מתנות יחיה זה הרואה טרפה לעצמו דרש מר זוטרא משמיה דר"ח כל מ' שקורא ושונה ורואה טרפה לעצמו ושימש ת"ח עליו הכתוב אומר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך רב זביד אמר זוכה ונוחל ב' עולמות הע"הז והע"הב אשריך במ"הז וטוב לך לע"הב פירש"י רואה טרפה לעצמו כשנולד לו ספק טרפה בבהמתו ונר' בו טעם לאיסור וטעם להתי' ואינו חס עליה ואוסר' א"כ על שלו אינו חומד כ"ש שאינו חומד ממון של אחרים כת' הר"ן וז"ל אחרים פי' איזהו ת"ח זה הרואה טרפה לעצמו כלומר שהגיע לכלל שיודע לפרש איזו כשר' ואיזו טרפה וכדי לסמוך על עצמו וא"צ להראות לאחרים ומ"ה קאמר דעליו הכתוב אומ' יגיע כפיך כי תאכל ר"ל שהיגיע' לו בתורה גרמה לו שאינו מפסיד ממון על הספק ע"כ ולפי פשוטו הוא כפירש"י ר"א כי הוו משדרי לי' מבי נשיאה מידי לא שקיל וכי הוו מזמני ליה לא אזיל אמר לא קבעי מר דאחיה דכתיב ושונא מתנות יחיה ר"ז כי הוו משדכי ליה לא שקל וכי הוו מזמני ליה אזל אמר איתייקורי הוא דמיתייקרי בי והנה המחברים השמיטו הא דר"א והא דר"ז לפי שאין הכרע בדבר מאן דקפיד קפיד שהרי לא כת' בקרא ואוהב מתנות ימות אלא ר"ל שבטוח בה' ושונא מתנות ומשענתו על המקו' אל תאמר שהוא חייב ונאבד שהו' כמאבד עצמו לדעת אלא יחיה מפי ה' ובוטח בה' חסד יסובבנו מ"כ וז"ל מי שיודע שם הנכבד צריך שלא יהנה משל אחרים וק' מאלישע שנהנה וכי לא ידע השם ועוד (מסתמא) היה לו אף ר' זוז אלא ש"מ דוק' אסור ליהנות דרך צדקה אבל דורון דרך כבוד אפי' לעשי' דילמא שרי עכ"ל וכן בתשובת מהר"ם וכן בא"ז והג"א פ"ק דברכות ודומה לזה כ' בפרק מציאת האשה סי' י"א ואף שהזהיר הרמב"ם על ככה וכ' כל המשי' על לבו שיעסוק בתורה ולא יעסוק במלאכה ויתפרנס מהצדקה ה"ז חילל השם כו' ולאו דוקא צדקה קאמר שהרי אמר אח"כ לפי שאסור ליהנות מד"ת בע"הז כו' וכן הביאו הטור (בי"ד סי' רמ"ו) הרמב"ם אזל לטעמיה וכאשר כ' במסכת אבות וקרא תגר על הלומדים הגדולים שנהנים מן הבריות ועל ההספקות שנותנים לתלמידים ולרבנים והאריך שם ולא השגיחו בו חכמי התורה בדורו ואף הבאים אחריו ושמעתי שחכם א' נקרא הרשב"ץ הארי' בתשובתו לחלוק עליו ולסתור את דבריו והחזיק ידי הפירושים בראיות ברורות וכדאיתא בפ"ב דכתובות שהדיינים והמלמדים העוסקים במלאכת שמים היו נוטלי' שכר מתרומ' הלישכה וה"ה לדידן ואמת שאל"כ כבר היתה בטלה תורה מישראל כי א"א לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה וגם להתפרנס ממעשה ידיו כמו שהוא יגע בענייני הרפואות ועוד אני אומר מי שהוא בעל ישיבה ומרביץ תורה ברבים וצריך עתים קבועים מחולקים חציה לו וחציה לאחרים וא"א לו שילך מביתו כ"א לדבר מצוה עון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים אפי' יודע מלאכה וחכמה שיוכל ליגע בה להרויח כדי לפרנס את ביתו בוזיבוזו לו באהבת התורה ולומדיה כי א"א שיבטל מלימודו אכן אם יש לו ממון כבר המספי' לו לחיו' את עצמו (ולהלוות) בריבית לכותים והדומה לו שאין ביטול תורה כלל אז עון בידו ליהנות משל ציבור אלא יגיע כפו יאכל ומה שמקבל מן הצבור יוצי' להוצאת ת"ת ואם מוסיף משלו מוסיפין גם מחוייבים הקהל ליקח מן החכם את מעותיו ולהרויח בהם וזהו שאמרו רבותי' המטיל מלאי לת"ח כו' וכל מ"ש בענין ת"ח בעבור תורת' ללמוד וללמד אבל בע"א לא יהנה כלל ויסבול חיי צער וכמ"ש בפ' הנשרפין סימן ט':

סימן י

דין גרגרת שניקבה נקבים דקים זה אצל זה כנפה אז מצטרפין כל הנקבים וכל השלם שבין הנקבים שאם יש בין הכל רובן טרפה ודוקא כשאין בין נקב לנקב כמלא נקב אז מצטרף גם השלם ודין זה בנקבים שאין בדם חסרון אבל יש בהם חסרון מצטרפי לכאיסר ואם ניקבה כנפה בעוף יש לו שיעור אחד שחותך מקום המנוקב עם השלם שבין הנקבים ואם יש באותה חתיכה לכסות רוב של חלל הקנה טרפה ואם נפתחת כדלת שלא ניטל הפחת אלא תלוי ועומד אז משערי' כדי שיכניס איסר לרחבו והוא שיעור גדול יותר מכאיסר ואם נסדקה לאורכה אפי' לא נשתייר אלא משהו למעלה ולמטה כשר והוא שיהיה השיעור במקום שחיטה:

אמר ר"י נקבה הגרגר' כנפה כלומר שאם נקבה נקבים דקים כנקבי הנפה שאין בין נקב לנקב כמלא נקב אז מצטרף כל הנקבים ומה שביניהם לרובא ודוקא נקבים שאין בהם חסרון אבל נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר וכאשר פי' הוא דעת רש"י והרא"ש והר"ן להדיא ולא כדעת הסמ"ק שכ' שדוקא הנקבים ולא מה שביניה' היכא דליכ' חסרון בעופא מאי רש"י פי' נקבים בחסרון בעוף דליכא בגרגרת דידיה כאיסר בכמה שיעורו מקפל פי' חותך למט' מן נקבים ע"נ בצידיהן עד שיוכל לקפל את הרצועה הנקובה ע"פ קנה ומניחו ע"פ הקנה אם חופה בין הנקבים והשלם שבין נקב לנקב את רוב הקנה אע"פ שבנקבים גרידא ליכא רובא טריפה הואיל ויש בה חיסרון:

תו מסקינן נפתחה כדלת פירש"י נפתח' כמין דלת ולא ניטל הפחת אלא תלוי ועומד זקוף כדלת במזוזתו אמ' ר"נ כדי שיכנס איסר לרחבו ושיעור גדול הוא זה מאיסר דהכא בעי' נכנס ויוצא משו' דאין כאן חיסרון שהדלת סות' את הנקב פי' לפיכך בעינן נקב גדול כדי שיכנס ויצא בו לאפוקי כאיסר מצומצם כשרה ודוקא לרחבו של איסר שיושיבו שם על רחבו ויכנס ולא מן הצד וכ' הרא"ש אבל לדעת הרי"ף משמע דהא דקאמרי' בעופא לא קאי אניקבה כנפה אלא קאי אשיעור חסרון דגרגרת ומיבעי' ליה בעוף שאין בגרגרת שלו כאיסר מה שיעור חסרונו ומפרש כשיעור חסרונו בחפיית רוב הקנה שהרי כ' אותו בתר אם ניטלה הימנו רצועה מצטרפת לכאיסר ואין זה הכרע:

תו כתב הרא"ש ובנפחתה כת' ואם נפחתה הגרגרת כגון שניקבה נקב מפולש שיש בו חסרון אמר ר"נ אין אומרין אם חופה אלא כדי שיכנס איסר לרחבו ולפי שהנקב מפולש משני עברי הגרגרת מצטרף בשיעור קטן פי' לפי' ומה שקאמר לרחבו היינו עוביו של איסר והוא שיעור קטן וכ"כ הטור (בסי' ל"ד) והקש' הרא"ש לפי' דהי' בעי' היה לתלמוד לקיבע' אמתני' דלקמן עד כמה תחסר הגרגרת עד כאיסר ועוד מאי קא מיבעי' ליה האי שיעורא היאך משערי' בעוף טפי מבשאר איסורין כיוצא בו כגון חסרון דגולגולת שהוא כמלא מקדח ולב"ה כסלע ושיעורא דכבד שהוא כב' זיתים ובעוף שאין בכבד שלו ב' זיתים מאי שיעורי' א"ו מילתא דפשיטא הוה דכל הני שיעורין בבהמה גדולה ובברי' קטנה משערי' לפי קוטנ' כמ"ש הרי"בם גבי תפיסת יד הלכך גר' כפירש"י ומיבעי' ליה על כנפה דמשערין השלם עם הנקבי' לכאיסר כשהן מקורבי' בנקבי הנפה שסופן ליחסר ומיבעיא ליה בעוף דכי משערי' שיעור חסרון שלו כנגד איס' בבהמה גדולה קטן מאוד שיעור חסרונו אי מחמירין בשיעור קטן כזה לצרף השלם עם החסרון ומשני דלא אלא שיעור א' נתנו לו חכמים מקפלו ומניחו ע"פ הקנה ע"כ ופי' רש"י עיקר גם הל' של נפתח כדלת משמע כפירושו דלפי' הרי"ף הול"ל נפתחה כארובה:

תו מסקינן נסדק' לארכה אר"י אפי' לא נשתייר ממנה אלא כ"ש למעל' ולמטה כשרה וכ' הטור (שם) והוא שישתייר המשהו במקום הראוי לשחיט' שממקו' שאינו ראוי לשחיטה ואילך נידון כריאה שנקובתו במשהו והיינו דמסקינן בסוגיא אינקב למטה מן החזה נידון כריאה והיינו שנקובתו במשהו ויראה מפי' הא למעלה בקנה אף שאינו מקום שחיטה סגי לשם אם נשתייר משהו דהא לשם פסוקתו ברובא ול"נ דלמעלה ממ"ש ולמטה אין שם גרגר' עליו ובעינן שיעו' משהו בגרגרת וגדולה מזו נר' אפי' למעלה מטבעת גדול' דהיינו משיפוי כובע ולמט' דהוי מ"ש אפ"ה לא מהני שם שיור דאין שם גרגרת עילוי' והלכתא כר"י לגבי רב ולא בעינן שיור חוליא למעלה ולמט' אלא במשהו סגי ותימא על ספר תרומה שפסק כרב לחומרא דהא הלכה פסוקה בכל התלמוד כר"י לגבי רב ושמואל:

סימן יא

דין ניקב קרום של מוח בין העליון בין תחתון לחוד טריפה ואם נמצא תולעת בק"שמ והמוח קיים ואין שום ריעותה כלל לא בקרום העליון ולא בקרום התחתון כשרה ואם נמצא בחוטם חוץ לקדרה כשר בכל ענין ובארנו דמשני פולין ולחוץ נידון כחוט השדרה שאם נפסק ברובו טרפה מש"פ ולפנים כלפנים ופולין עצמן כלפנים דמי:

ניקב קרום של מוח רב ושמואל דאמר תרווייהו קרמא עילאה ואמרי לה קרמא תתאה ויש גי' עד דאינקב תתאה פירש שאינו נטרף עד שניקב גם התחתון וכ"נ דעת הרמב"ם לדעת הטור וכ"ד הרמב"ן וכ' הרמב"ן שכ"ד הרי"ף והרא"ש כ' שהרי"ף פוסל באינקב התחתון לחוד ובקרום עליון לחוד מכשיר וכ"כ הר"ן שכ"ד הרמב"ם ובה"ג מטריף בכ"א מהקרומים העליון או התחתון ובא"ז כתב דטוב להחמיר כה"ג ומהרא"י הביאו בת"ה וב"י כ' שחומרא יתירא היא וא"י למה מאח' שאין הכרע בתלמוד ודברי ה"ג דברי קבלה בפרט בספיקא איסור דאורייתא ולחומר' וכ' הא"ז בשם, ר"ח שאם נמצא תולע' בקש"מ והמוח קיים ובקרום התחתון אין בו שום ריעותא ולא ק"ד כשר' והיינו לפי סברתו שסובר כמ"ד קרמא תתאה ומ"מ אף לדידן אם אין רושם כלל לא בקרום העליון ולא בקרום התחתון כשרה ומהרא"י כתב דנוהגין להטריף אם נמצא התולעת בקדירה של מוח משום דאנן לא בקיאינן בבדיקת רושם וריעותא וחיישינן הואיל וכבר הגיע לשם שמא ניקב א' מן הקרומים שהם דקים מאוד אבל היכא דנמצא בחוטם חוץ לקדירה הכשיר בכל עניין וזו היא חומרא גדולה לאבד ממונם של ישראל דאחזוקי ריעותא לא מחזקי' מאחר שהקרומים שלימים בלי קרע וק"ד או שאר חזותא בפרט מאחר שכמה גדולים מכשירי' בניקב א' מן הקרומי' עד שינקבו שניהם ובפרט שהמר' מביא סעד לדברי ה"ג מהא דפ' הניזקין גבי טיטוס שנכנס יתוש בחוטמו וחי כמה שנים וכן ברוקח ואף לדברי ר"ת שחילק בין טרפו' אדם לבהמ' מ"מ סעד איכא לדבריו שהרי כך מצינו וכ"ש לפי מה שהוכיחו התו' ברי' פירקין שאין לחלק ביניהן ומסיק א"ר בב"ח אריב"ל וכנגדן בביצי זכר ניכ' פי' בביצי זכר יש להן ג"כ ב' קרומים ובהם תוכל להכיר ב' קש"מ כי קרום התחתון של מוח דק הוא מאו' ונר' כמוח עצמו ע"כ הוא נותן לו סי' להבין ואר"י ב"ל משום בר קפרא מוח וכל מה שבקדיר' נידון כמוח שאם ניקב הקרום במשהו טריפ' התחיל למשוך נידון כחוט השדר' שאם נפסק ברובו טרפה ומהיכן מתחיל לימשך אריב"ל כמין ב' פולין הן מונחין ע"פ הקדרה מן הפולין ולפנים כלפני' ומן הפולין ולחוץ כלחוץ ופולין עצמן א"י ומסיק תלמוד ומסתבר' דפולין עצמן כלפנים ואם נחסר המוח אכתוב לקמן גבי חוט השדרה (בסי' י"ד):

סימן יב

דין ניקב הלב הן לחלל גדול הן לח"ק טרפ' והא דבעינן עד שינקוב לבית חללו דוקא כשניקב ע"י חולי אבל בניקב בקוץ או במחט אפי' רק מבחוץ טריפה ומחט הנמצא בסימפונא דליבא בגוואי טרפה בכל עניין אין חילוק בין קופא לגיו בין קופא לבר ובין אלימתא ובין קטינתא:

פיסקא ניקב הלב לבית חללו מסקנת הסוגי' דבין חלל גדול ובין ח"ק קאמר שהרי סתמ' קתני לבית חלל כי הלב יש לו ג' חללים הגדול באמצע ועוד ח"ק אח' בימינו וח"ק אח' בשמאלו ואם ניקב מבחוץ (לאחד) מן החללי' טריפה וכ' הרשב"א והטור אחריו (בסי' מ') הא דבעינן שיהא ניקב לבית חללו דוקא שניקב מחמת חולי אבל ניקב בקוץ או במחט טריפה אפי' מבחוץ דאפי' מחט שנמצ' בחלל הגוף טרפה כדלקמן סי' ע"ז כת' בה"ג והטו"ר הביאו מחט דאישתכח בליבא אע"ג דלא ניקב טרפה וה"מ כי משתכח בסמפינא דליבא בגואי דלית ליה דוכתא למיפ' וכ' רישא לתתאי דכמה דאתא נקובי מנקבא וטריפ' אבל קופא לתתאי לא עייל אלא בסמפונא רבה תלינן דלמא בהדי דשעי לה פלטי ליה ואחזוקי באיסור' לאו מילתא היא דנפקא מהתם ונקבה דוכתא אחריתה ע"כ וראיתי הרבה מפרשים וכולן אינם מחוורים בעיני אלא הך פירוש' בס"ד מ"ש דלית ליה דוכת' למיפק ר"ל שהוא צר וא"א שיצא דרך הסמפונות בראש הקופה ומה שאמרו כי רישא לתתא ר"ל לצד קנה הלב ונקרא תתאי כמו שהבהמ' תלויה שאז רוחב הלב למטה או מה שהוא סתום קרוי מעלה ומה שהו' פתוח קרוי מטה והיינו קופא לבר דאמרינן כמה דאתא נקובה מינקב ר"ל דרך הושט וכדאשכחן האי לישנא לקמן גבי ריאה וכבד אבל קופה לתתאי ר"ל הקופה לצד קנה הלב וזהו שקראו לקמן קופא לגיו תלינן להקל פי' ואין חוששין לומ' מאחר שבשרו דק שמא ניקב הלב מבחוץ וחזר מעט ואינו ניכר מבחוץ כמו שחוששי' גבי ריא' כדלקמן מ"מ הכא מאחר דהלב שיע אף מבפנים אמרי' מרוב שעיעתה פלטה המחט בעליית' ממנה שלא תינקב מבחוץ מ"מ אין נפקותא בזה האידנ' כמ"ש הרשב"א לקמן דאין אנו בקיאין במחט איזו היא אלימתא איזו היא קטינתא דשמא בקטינה חשבין לה ואין חילוק בין קופ' לגיו ובין קופא לבר וכל מחט דאישתכח בחלל הלב א"ל שמונחת בתוך קנה הלב טרפה וזהו טעמא של הרשב"א שהבי' ג"כ הא דה"ג בת"ה הארוך ומ"מ כ' בת"ה הקצר מחט שנמצאת בלב טרפ' ולא חילק בין קופא לגיו ובין קופא לבר משום דהאידנ' מטרפי' הכל וב"י תמה על הרשב"א ולא דק כ' המרדכי בשם ראבי"ה וז"ל מחט התקועה בלב דאם יש היכר מבחוץ בידוע שבא המחט מבחוץ לצד פנים יש לחוש ולעיין אם תקוע מקצת' עדיין בדופן ולא עבר תוך חלל הלב בנקב מפולש אפי' קופא לבר כשר ואפי' בקלישתא ואם אין תקועה בדופן הצלעות חיישי' שמא ניקבו הדקין ושוב חזר ונכנס בלב וטריפה ואפי' אלימתא ואפי' קופא לגיו עכ"ל ודומה לזה פסקנו לקמן סי' ע"ה ויש מקשים מאי אפי' אדרבא א"ל נקובי נקיב דרך הלב ואתא ונ"ל דאיירי דאיכא נקב וריעותא בדופן אלא שאינה תקועה בו וא"כ ע"כ מן הדופן אתא ומאחר שקופה לגיו א"כ בע"כ בקופה לא מינקב בחוץ ובפרט בלב דשיע א"ו בשעה שהיתה המחט תקועה בדופן וחיככה הבהמה בכותל וע"י דוחק נכנסה בלב וא"כ מאחר דלא ניקבה לחללו נימ' דכשרה קמ"ל דאפ"ה חיישי' שמא כבר ניקבו הדקין עוד כת' במרדכי והוא מן ההגהות של הרא"ש וז"ל ראיתי שהביאו לפני מורי ראבי"ה שהיה שומן הלב דבוק בלב מאוד ואדוק הרבה בכח וחתך בסכין השומן מן הלב במקום שהיה דבוק ולא ראה מבחוץ על הלב שום ריעותא במקום שהיה דבוק ואח"כ חתך במקום שהיה דבוק עד החלל וראה בעובי הלב ולא בחללו קורט דם ואסר ושאלתי את פיו אם לא היה מוצא ק"ד מה היה עושה ואמ' שאז היה כשר עכ"ל ואני אומר לולי קבלתו הייתי מכשיר אפי' בטיפת דם מאחר שלא הגיע המכה לחלל הלב אפי' תימא שהלב כולו לקוי מ"מ לא הגיע לפנים:

סימן יג

דין קנה הלב והוא החלב שעל דפנות הריאה טרפה במשהו וכן קנה הריאה וכן קנה הכבד דהיינו קודם שנכנס בכבד נקובתו במשהו קנה הלב רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו מאי קנה הלב אר"נ ב"י חלב שעל דופני הריא' פי' שומן שיש בין ב' ערוגו' הריאה וכ' מהרי"ח שבדק ר"ש בקנה הלב ומצא בו נקבים קטני' ודנתי לפניו דק"ל כרב באיסורי' וקאמר רב במשהו וחזר ובדק בשאר ריאות ומצאן נקובים בעניין זה ושאל לטבחים וא"ל דהיינו רביתייהו והללו נקבים דרכן להיות בכל הריאו' שבעולם וא"ל מ"ט הואיל וחלב טהור חופהו וכי קאמר רב במשהו שלא במקום חלב טהור קאמר ודוק' חלב כשר דחופה את הנקב דכשרה הא חלב אסור חופה הו' טריפה וכה"ג ברוקח ומסיק אמימר אמר משמיה דר"נ ג' קני הוי חד פריש לליבא וחד פריש לריאה וחד פריש לכבדא דריאה כריאה פי' במשהו דכבדא ככבדא פי' עד שינטל כולו דליב' פליגי מר בר חייא מתני איפכ' דריאה ככבדא דכבד' כריאה פסק רש"י דמסתבר כל"ק דקם ליה ר"י בשיטתי' דאמר לעיל ניקב למטה מן החזה נידון כריאה ור"ח ז"ל פסק דאזלינן לחומרא וכולהו במשהו ומדר"י אין ראייה דנקב הקנה למט' מן החזה קאמר וכולהו בכלל וכ"פ הרי"ף וכ"ד התו' והרא"ש והרמב"ם כ' בה"ש וז"ל קנה הלב הוא המזרק הגדול שיצא ממנו לריא' הרי הוא כלב ואם ניקב לחללו במשהו טרפה ע"כ והנה הטור חשב שזהו פי' אחר ממה דפרשינן קנה הלב שומן הלב ומ"ה כ' הרמב"ם פי' כו' ול"נ דבודאי אינו חולק הרמב"ם על פי' הגמ' שאמר חלב שעל דופן הריאה אלא היא היא ואע"פ שהר"ן פי' דאמימר פליג על רבא שמפ' חלב שעל הדפנות מ"מ בסוגיא לא משמע שיהא אמימר חולק כ' ועוד כ' הרמב"ם קנה הכבד והם המזרקים שבו הדם מתבשל אם ניקב אח' מהם טרפה ול"נ דהוה מכשירים אפי' בניטל כולו חוץ מכזית במקום מרה וכזית במ"ח ע"כ וכן השיגו הראב"ד והרשב"א:

סימן יד

דין חוט השדרה שנפסק עורו ברובו טרפה אבל אם נפסק פחות מרובו כשר אפי' נפסק המוח וכן אם נסדק כשר ואם המוח נשפך כמים או שנמס כדונג או שאינו יכול לעמוד מפני כבדו טרפה ואם נתרוקן מעט מוח וכן המרכה דהיינו שנשפך כמים והמססה פסלי' גבי מוח הראש ודוקא שיהא הלקוי סמוך לקרום ואם נמצא המוח כשיעור המים והיה המוח מקיף סביב שלא היה מגולה כלל כשר:

פיסקא נפסקה השדרה כו':

ת"ר חוט השדרה שנפסק ברובו טרפה דברי ר' ר' יעקב אומר אפי' ניקב הורה ר' כר"י לחומרא שפסול אפי' בניקב אפ"ה מסיק א"ר הונא אין הלכ' כר"י וכמה רובו רב אמר רוב עורו אבל מוח זה לא מעלה ולא מוריד ואם נסדק לאורכו או נפסק לרחבו פחו' מרוב כשר אע"פ שנפסק כל המוח ומסיק שאם הומרך או נתמסמס פסול ומפרש בגמרא איזהו המרכה ואיזהו המסמסה המרכה שנשפך כקיתון ר"ל שנמרך כ"כ עד שנעשה כמים שנשפך מראשו לסופו וכן מסופו לראשו המסמסה שאינו יכול לעמוד ומ"מ אינו צלול כ"כ כמים אלא שנימס כדונג מפני האש אפ"ה פסול ואם אינו יכול לעמוד מפני כבדו' שלו בעי תלמודא ולא פשיט ואזלינן לחומרא אבל נתמזמז שנתרוקן מעט מתוכו כשר מיתיבי בהמ' שנתמזמז מוחה טרפה ההוא נתמסמס איתמר וכ' הרא"ש מדמק' ממוח אחוט השדרה אלמא המרכה והמסמסה פוסלת כמו שפוסלת בחוט השדרה וצ"ל שמשערין במוח שאם היה כיוצ' בזה בח"ה והיו מעמידין אותו ולא היה יכול לעמוד טריפה וכ"כ הטור (בסי' ל"א) ממש בז"הל והנה מה שדימה הרא"ש המוח לח"ה הוא דעת הרשב"א וכ"כ הרמב"ם וז"ל בספרים מדוייקים המוח עצמו שניקב או נתמעך והקרום קיים כשרה ואם נשפך כמי' או כדונג טרפה והטע' שסופו לינקב אף הקרום ומ"מ נר' אפי' לא נלקה כל המוח בכך אלא מעט הוא טרפ' ומ"מ שיהא דוקא אותו הליקוי במוח הסמוך לקרום אבל מבפנים לא חשבינן אלא בחסרון וכשר וכמ"ש לקמן וכ' עוד בשם ר"י בר"א הלוי מעשה בא לידו שנמצא בתוך קרום של מוח מים ונתחסר המוח כשיעור ממקו' המים והיה המוח מקיף סביב סביב מכל רוח (והכשיר) ע"כ ובא"ז כת' ששוב מעשה בא לידו שהיו המים מונחים בתוך השלחופית קטנה והיתה השלחופית במוח והיה המוח מקיפ' ולא היתה מגולה כלל אצל הגולגול' ואצל הקרום של מוח והכשיר אבל היתה השלחופי' מגולה אצל הקרום והגלגולת אפילו מקצת או שהיתה מונחת בין הקרום והגלגולת טרפה ע"כ:

סימן טו

דין טריפת חוט השדרה עד פי פרשה שלישית ואין פי פרשה שלישית בכלל אלא כשרה ואם נפסקו א' משני חוטי הפיצולים הראשונים ושנייה טרפה:

מסקינן עד היכן ח"הש שאם נפסק פסול אמר ר"י א"ש עד בין הפרשו' ומפרש לה דעד אח' טרפה שלישית כשרה שנייה א"י בעי ר"ה בריה דר"י עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל בעי ר"פ את"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו בעי רב אשי את"ל עד ועד בכלל פרש' עצמה מהו וכיון דלא איפשיטו הכי בעייות כ' כל המחברים דכולהו טרפות אבל פרשה שלישי' כשרה ופירש"י עד בין הפרשו' כו' עד מקום שמתפרש ומתפצל פיצולין כנגד הירכי' ומתחיל להתפצל ויוצ' ראש א' לירך זו וא' לזו והאמצעי יורד לזנב ולמטה מאות' פיצולין כנגד ב' אצבעות הוא חוזר ומתפצל עוד לג' ולמט' מהם עוד מתפצל וכן בהרב' מקומו' עד סופו ואם נפסק מן המוח ועד בין הפרשו' הללו כ"מ שנפסק שם רובא טריפה ואם למטה כבר נפסק כוחה והיריכי' מעמידין את שדרותיה כו' פי פרש' שנפסק חוט הגדול נגד פי הפיצולין הראשונים במקום פיצול מהו בכלל טרפה הוא או בכלל א"י כו' פרשה עצמה פי' נפס' הפיצול עצמה מן החוט כו' ע"כ ולפ"ז כת' ר"י בספרו שהחוט הישר בשדרה שבין פיצול לפיצול נקרא בין הפרשות והחוט שבין שני הפיצולי' בהתחלתן כשמושכי' אילך ואילך נקרא פי פרש' וחוטין שבפיצולין עצמן נקראו פרשות וכ"כ הרשב"א בת"ה וכ' הטור (בסימן ל"ב) וז"ל וכ"מ שיפסק עד פיצול השלישי טרפה ומשם ואילך כשרה ואם נפסק כנגד עובי הפיצול של פרש' השלישית דהיינו פי פרשה כת' הרשב"א יראה שהוא טרפה ויש שמתירו ע"כ והנה דעת הרשב"א כמ"ש בת"ה הארוך וז"ל מדאמרינן הפרש' עצמה תידון כבשר מאי לאו ראשונ' ושניי' ודחי לא שלישי' מדאוקימנ' בשלישי' ש"מ דאפי' בשלישית דוקא הפרש' עצמה תידון כבשר אבל פי פרשה אפי' של שלישית בא"י ואסורה אבל הרמב"ם לא אסר אלא עד סוף השנייה הלכך כל שנפסק החוט הישר עד הפרשה השלישית ואפילו כנגד פי הפרשה השלישית אסורה ואפי' נפסק חוט פיצול הראשון והשני אבל אם נפסק חוט הפיצול השלישי כשרה שאינו אלא כבשר בעלמא וכן חוט הישר למטה מהשלישית כשרה עכ"ל וכ"ד הר"ן והנה ב"י תמה על הרמב"ם שפסק להקל בפי פרש' שלישית ודחק עצמו עד שכ' בסוף דבריו כ"ז נ"ל לדחוק כדי ליישב דברי הרמב"ם אבל לעניין הלכה למעש' כיון שכל הפוסקים זולתו מסכימי' לאיסור נקיטי' כוותייהו ע"כ ולא ירד לעומקה של הלכ' הלא מדברי בעלי התו' מוכח להדיא דפי פרשה לא שרינן אחר בין הפרש' שלפניה וא"כ אפי' את"ל עד ועד בכלל לא קאמר לאתויי בכלל א"י אלא בין פרשה שנייה וכל מה שלמטה ממנה כשר כדברי הרמב"ם וז"ל התוס' בשמעת' דבעי ר"פ את"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו אף ע"פ שאמר שמואל עד בין הפרשות מ"מ מספקא ליה דדילמא מתחילת עובי פיצול ראשון עד פיצול שני שלמטה הימינו קרוי בין הפרשות ראשון ועד ולא עד בכלל וא"י או שמא מסוף עובי הפיצול קרוי בין הפרשות וטריפה אבל אם עד ועד בכלל לא מצי למיבעי פי פרש' שנייה מהו דמ"מ הוי בכלל א"י כמו בין הפרשות שני דהא עד בין הפרשות ראשון קאמר דטרפה ותו לא ואם איתא דפי פרשה אינו קרוי בין הפרשות הלא לא אמרי' שיהא טרפה אלא עד בין הפרשות ואין זה בין הפרשות ואם הוא קרוי בין הפרשות הא אמרינן שנייה א"י ובכלל שנייה יש לו להיות ע"כ אלמא שמוכח מתוך ההלכה שפי פרשה שלישית פשיטא דכשרה עכ"פ שאם חשוב כבין הפרשות וא"כ שלישית היא וכשרה ואם אינ' בין הפרשות דוקא בין פרשה שנייה א"י ותו לא דאל"כ היל"ל פי פרש' שלישית א"י וכ"ש שנייה דא"ל א"כ ה"א שנייה ודאי טרפה דהא עד בין פרש' ראשונה קאמ' ותו לא ועו' אפי' לדברי הרשב"א הול"ל אפי' את"ל עד ועד בכלל פי פרשה שלישית מהו דהוי רבותא טפי אלא פשיטא דכשר' ומ"ה מאי דקמשני לא פרשה שלישית לאו דוקא שהברייתא איירי דרך פרט בפרשה עצמה ולדיוקי מיני' הא פי פרש' טרפה אלא דרך כלל קאמר הפרשה השלישית וכל מה ששייך לה תידון כבשר ובספ' מדוייקי' נמי לא כתב הפרש' עצמה בבריית' וא"כ דברי הרמב"ם עלו יפה ונתבטלו דעת הרשב"א והר"ן אכן בענין סימני מקום הפרשות כ' הרמב"ם קצת בע"א ממה שפירש רש"י וז"ל הרמב"ם עד היכן ח"הש תחילתו מבחוץ לפולין שבתחילת העורף עד סוף פרשה שנייה שלא ישאיר אחרי' אלא פרשה שלישית הסמוכה לתחילת האליה וג' פרשות הן ואילו הן ג' עצמות דבוקים זה בזה למטה מחליות של שדרה עכ"ל:

סימן טז

דין חוט השדרה בעוף עד בין אגפיים:

ת‎ו מסקינן בעופא ר' ינאי א' עד בין האגפיים ורש"בל א' עד למטה מאגפיים וכ' הר"אש וז"ל כ' ר"ש דיש להסתפק אם למט' ממקו' חיבורו בגוף קאמר או למטה מסוף עצם של כנף המחובר לגוף והאיך ספיקא איכא נמי לספוקי על בין אגפי' אי בע' למימר בין חיבור אגפי' לגוף אי בעי למימר בין שכיב' האגפיים על הגוף דהא אבין אגפיי' דר"י קאי ר"ל ואמר למטה מן אגפיים ונ"ל דתרוייהו אחיבו' אגפיי' קיימו משום דק"ל מאי איכא בין אגפיים ובין למטה מאגפיי' וכי בחוט השער' למטה מאגפיי' נחלקו אלא אמקום חיבור אגפיי' לגוף קיימי ואר"י עד בין אגפיים ולא עד בכלל ור"ל א' עד למטה מחבור אגפיים וא"ב עד בי' שכיבת אגפיים על הגוף דעל שיעור ארוך כזה לא איתפרש שפיר עד ולא עד בכלל ועוד דהפליג מחלקותן ע"כ ואין זה הכרע דשמא ר"י א' עד בין שכיבת האגפיים דהיינו למטה מהחבור האגפיי' לגופו ור"ל עד למטה מאותו מקום וכל בין האגפיי' עד סופו הוא בכלל ומה בכך שהו' דחוק הלא בפי' קבלתו דעד בין אגפיים קמפלגי ואדרבא נר' סבר' ר"ל שהפליג עד סוף שכיבת האגפיים כי דוחק הוא שיהי' אורך ח"ה קצר כזה עד חיבור האגפיי' וכ"ש לפי' הר"אש שהוא עד התחל' חיבו' האגפי' לגוף עכ"ל דעת בעלי תו' עיקר שלא הכריעו כמ"ש רש"י דיש להסתפק בדבר וכ"פ הא"ז לחומרא ואף הרשב"א תפס כדברי התו' ולענין פסק הלכה כר"י או כר"ל והרי"ף והר"אש לא הכריעו ואפשר שסמכו על פשיטות הדבר דפשיטא הלכה כר"י שהוא רבו של ר"י וכ"ש נגד ר"ל זו היא דעת הטור שפסק כר"י עד התחל' מקום חיבורן בגוף וכ"כ הרמ"בם עד בין האגפיים ולא כר"ל דא' למטה מבין האגפיים אבל הרשב"א פס' לחומר' ותמה על הרמב"ם שפ' להקל ואפשר שהרשב"א סמיך על גי' ספרים שלנו דגר' ר"א עד למטה מבין האגפיים ור"ל א' עד בין האגפי' וא"כ הלכה כר"י לחומרא וכ"פ נמי מהרי"ח וז"ל נ"ל דאותן עצמו' קטנו' המונחות בגף העוף והם מחוברים לכנפי' ולמטה מהם זהו למט' מן האגפיים ושמוטת גף העוף נמי דאמרי' לקמן היינו שמוטה אותו עצם כי הוא מונח ממש על הריאה ע"כ והנה מהר"י קארו חשב שהמרי"ח יותר החמיר מפי' הרש"בא כפי ספיקות תו' ולא היא כי מהרי"ח לא בא אלא לפרש שאותן עצמות קרוין כנפים וא"כ ממילא כשאומ' למטה מן בין האגפיים היינו לשם במקום סמיכות כנפיים על הגף קאמר ועד סופו הוא בכלל בין האגפיי' אבל אין שיעור שיגרע יותר ממקו' שכיב' בגוף דהיינו סוף אלו ב' עצמו' עצם הראשון התחוב בגוף עם חבור עצם האמצע אבל עצם הקטן שהו' בראש הוא נכפף וקרוב יותר לצד הרא' אבל מ"מ מ"ש מהרי"ח ששם נקרא שמוט' הגף בחיבור אותן עצמות לא נהיגין כוותי' אלא דוקא שמוט' בעצם הראשון המחובר לגוף דחייש לנקיבת הריאה משא"כ בעצמות שאינן מחוברים לגוף:

סימן יז

דין ניטל הכבד ולא נשתייר ממנו כזית במקום מרה ומקום תליתא טרפה ואם נשתייר כזית במ"מ ובמ"ת שהיא מעורה ודבוקה תחת הכליות כשרה ושיעור זה גם בשור הגדול ובעוף הכל לפי גדלו ולפי קטנו ואם אותן ב' כזית הם מרודדים או מתלקטים חצי זית כאן וחצי זית כאן טרפה ואם יבש הכבד כולו שלא נשתייר כזית במ"מ וכזית במקום חיות' טריפ' ואם התליע הכבד אפי' במ"מ ובמקום שהיא חיה כשרה ואם נחסרת הכבד מתחילת ברייתה כשרה:

פיסקא ניטל הכבד ולא נשתייר הימנה כלום הא נשתיי' כלום כשרה והא תנן אלו כשרו' כו' שאם נשתייר כזית בכב' כשרה ומשני הא ר"ש דמכשיר והא ר' חייא דמטריף עד שישאר בכזית וק"ל כסתמא וכר"ח ומסיק תלמוד' מאחר דפליגי אמוראי אי בעינן כזית במקום מרה או במקום שהיא חיה מ"ה בעי' תרווייהו דהיינו כזית במ"מ וגם כזית במ"ח דהיינו במ' תליי' כשהיא מעורה ודבוקה תחת הכליות כ"פ רש"י שזה הפי' הוא עיקר ולא כי"מ שפי' במקום שהי' תלוי' בטרפש' דהיינו ביותרת הכבד וכ"פ הרמ"בם ועיקר וכ' הטור (סי' מ"א) שזה השיעור אפי' בשור הגדו' וממילא אעוף הכל לפי גדלו וקטנו והו' דעת הרשב"א וכ"כ הר"ן בעי ר"י מתלקט מהו פי' רש"י שאינו במקום א' אלא חצי זית כאן וח"ז כאן כרצועה מהו מרודד כלומר מרוקע גרוע מרצועה תיק"ו ואזלינן לחומרא כ"ד המפרשי' והרמב"ם כ' ספק ונ"ל שהיא טרפה והרב' תמהו מה חידש בזה הלא כל ספק דאוריית' לחו' ונ' דה"פ י"א שהוא ספק א"כ ממילא כשיש כזית שלם במ"מ או במ"ח והכזית השני הוא מתלקט או מרודד כו' כשרה, שהרי אינ' אלא ספיקא וא"כ איכא ס"ס בדבר דהא דבעינן ב' כזית מכח דלא ידעי' באיזה מקום הוא עיקר חיות' והוא כ' דטריפ' כי מאחר דלא נפשטה הבעיי' חשבין האי מתלקט או מרודד כאילו אינו לגמרי וא"כ ליכא כאן ב' זיתים ומטרפין וקרוב לזה כ' ב"י בפירו' ואם יבש הכבד כ' הרא"ש לקמן גבי ריאה שיבש' במקצת בשם ה"ג שאם יבש הכבד טריפה משו' דכל יבש כנטול דמי והוא שיבש כולו דלא נשתייר כזי' במ"מ וכזית במ"ח ודוקא עד שנפרכת בצפורין דלא עדיף מריאה שיבשה כדלקמן והטור כ' יבש כזית במקום שהיא חיה טרפה משמע אפי' הכבד כולו קיים וא"י ממה לקח זה הלא גבי גלוד' דלקמן דבעינן שישתייר כסלע ע"פ כל השדרה או על ראשי פרקים ומקום טיבורו והת' הוא דאיבעיא להו ניטל כסלע במקום שדרה או בראשי פרקי' כו' וכל העור קיי' מהו כו' ומדלא איבעי להו הכא ניטל כזית במ"מ וכולו קיים מהו ש"מ דאין טרפות בכבד אלא בניטל כו' ונשתייר כזית רק שיהיה כזית במקו' עילוי דהדרא בריא ועוד לישנא דנשתייר משמע דבא לו' דאפי' שיור מהני וכ"ש בדאיכא רובא ואמתני' דגלודה ליכא להקשות כה"ג דסתמא קתני במתניתין גלודה פסולה אלא שברייתא קתני שאם נשתייר בו כסלע כשרה וכן הרשב"א והר"ן לא כ' אלא שאם יבש הכבד ולא נשתייר כזית במ"מ ובמ"ח אבל לעולם אם הכבד כולו קיים או רובו ואותן ב' זיתים ניטלו או יבשו כשר ועיין לקמן בדין הוריקה הכבד כו' (בסי' צ"ט) וכ"ז כת' להלכה אבל לא למעשה ואם התליעה הכבד מסקי' לקמן דכשר' אפי' התליע נמי במ"מ ובמ"ח ומסיק שאם נדלדלה הכבד פי' שנעקרה במקומות הרבה ומעור' עדיין בטרפשא כשרה והטור כ' בז"ה נדלדל' הכבד ממקום שהוא מחובר בו ועדיין היא מחובר' בטרפשא כשר' עוד כ' הטור וז"ל כ' הרמב"ם קני הכבד והם המזרקי' שבו הדם מתבשל אם ניקב א' מהם טרפה ול"נ דהא מכשרי' אפי' בניטל כולו חוץ חוץ מכזי' במ"מ ובמ"ח ע"כ וכן הרבה משיגי' עליו ולכן דבריו בטלים בזה והיכ' שנחסר' הכבד מתחל' ברייתה לדעת הרמב"ם הוא כשר שכ' בפ"ח דה"ש כל אבר שנ' בו אם היה חסר טריפה כך אם ניטל טרפ' אבל אבר שנ' בו אם ניטל טרפה אינה נאסר' אלא אם נחתך אותו אבר אבל אם נבראת חסרה אותו אבר ה"ז מותרת שא"ל תאמר כן נמצאת החסיר' והנטולה א' וכל אבר שנ' בו אם ניטל מותרת ק"ו אם חסר מתחילת ברייתא ולא נברא שהיא מותרת א"כ ה"נ גבי כבד אע"פ שניטלה טריפ' אם נחסרה מתחילת ברייתה כשרה אבל בנחסר המרה מתחילת ברייתה אין להכשיר מטעם זה שהרי כ' נמי כלל אחר בפ"ו כל אבר שאמרו חכמים בו שאם ניקב במשהו טריפה כך אם ניטל בחולי או ביד בין שנבראת בב' איברים כו' ומהררא"י הביא דבריו וכלליו לפסק הלכה בסי' ע"ז ואף שהרשב"א כ' עליו ולא נ"ל כן שהרי הכבד אחד מהמנויי' בניטלים וכל עצמינו לא אסרנו נטילת הכבד אלא מפני המרה ואם נברא' בלא כבד טריפה שגם היא חסרת המרה היא ולא מנו נטולה וחסורה אלא ללמדך שא' ניטל ביד וא' חסר מן התולד' טריפה שלא ליתן פתחון פה לבע"ד לחלוק ולומר דדוקא שחסר' מתולדתה אבל ה"ל וניטל כשרה או להיפך עכ"ל מ"מ נ"ל סברת הרמב"ם עיקר דלפי דבריו לא היה לו למנות חסורה ונטול' בתרתי אלא בחדא ולומר ז' מיני טריפו' וכו' א"ו דב' מילי נינהו גם כל היכא דליכא הכרע מן התלמוד' ראוי לתפוס דברי חכמים וידוע שהיה מן החכמים הגדולים ובעל סברא ובפרט בענייני הטריפות שחכמת הרפואה והטבע מסייע לברור דבר אמת מה שאינו מבורר להדיא מן התלמוד:

סימן יח

דין אם נמצאו ב' כבדים טרפה בכל עניין א"ל שמתחילין למטה מכזית במ"מ וכזית במ"ח ואם נמצאו ב' טחולין ונדבקו במקו' סומכה טריפה וכן ביתר רגל א' טריפה א"ל שהית' יוצא למטה מן הארכובה:

פסק כתב הרא"ש לקמן גבי בעלת ה' רגלים כו' בשם ה"ג שאם נמצאו ב' כבדים טריפה ב' טחולים כשרה וכ' הטור (בסי' מ"א) וז"ל ואם נמצאו ב' כבדים בבהמה או בעוף טרפה דכל יתר כנטול דמי וה"ל ניטל הכבד וי"א דאמרי' כאילו ניטל עם המקום שהוא דבוק שם הלכך אם הם דבוקים בכזית של מ"מ או בכזית של מ"ח טרפה ואם לאו כשרה וא"א הרא"ש ז"ל הסכי' לסברא הראשונה ר"ל שכ' בסתמא דהיינו בכל ענין והו' כפירש"י שפי' כל יתר כנטול דמי ר"ל כאילו ניטל כולו והנה לפ"ז הוא חומרא לגבי כבד למיטרפה בב' כבדים בכל עניין ומ"מ איכא נמי קולא לפי פי' גבי ב' טחולים שאם נדבקו בסומכי' לדעת רש"י והרא"ש כשרה דהא חשבינן כאילו ניטל כולה ולדעת הי"א הוא טריפה דהוי כאילו נוטל ממקום חיבורו והו"ל ניקב בסומכי' דטריפ' וז"ה דעת הרמב"ן ודעת הרשב"א להקל בשניהן כי מפרש כל יתר כנטול דמי כאילו אותו היתר נטול ולא נשאר שם אלא נקב במקום חיבורן וא"כ כל היכא שאתה הייתה נוטל היתר וחותכו בסכין לא היה עושה טריפה אף עתה אינה טריפה א"כ ב' כבדים לעולם כשרה אפי' דבוקם במ"מ שהרי אם חותכ' מכאן אין שם אלא ניקב הכבד וכן ב' טחולין אפי' דבוקים בסומכין לא חשבי אלא כאילו ניטל היתר והשניי' כולו קיים אלא שניקב מעט ואנו בעינן שניקב עד שלא ישתייר בסומכי' אפי' כעובי דינר ולכאור' יראה דפי' רשב"א עיקר חדא דלפי' הרמב"ן הו"לל כל יתר כנעק' דמי והוי משמע קצת מקומו עמו אבל בכלל כנטול דמי לא משמע שיה' נעקר מקומו עמו גם לפירש"י ק' דהו"לל כל יתר כחסר דמי שהרי אילו הלשונו' מתחלפין כדלקמן גבי ריאה חסיר ויתיר כו' אלא שצריך לדחוק לפי דבריו הא דלקמן גבי יתר ברגל דטריפ' מ"ט נחשבי' כאילו אינו אלא שהרשב"א נשמר בזה וכ' בז"הל א"כ יתר ברגל למה היא טריפ' משכח' לה כגון שהיה מחובר במקום בוקא דאטמא בענין שאם תעקור את זה ישמוט בוקא דאטמא של חבירו (וכן אם הוא מחובר במקום צ"ה) בענין שאם ינטל יחתך צ"ה של חבירו טרפה ואם היה יכול ליטלו בלא קלקול אפי' ברגל כשרה וכ"ז הוא דוחק גם הרשב"א כ' בת"ה דכל דבריו אינה אלא להלכה אבל למעשה יש לחוש לכל הפי' ולאסור ב' כבדים בכל ענין כפרש"י וגם לאסור ב' טחולין אם נדבקו במקום סומכי' כפי' הרמב"ן וכן יש לאסור ביתר רגל א' בכל ענין א"ל שהוא יוצא למטה מן הארכובה דכשרה לכ"ע וכן אם שני הכבדין מתחילין למטה מאותו כזית במ"מ ובמ"ח ג"כ פשיטא דכשרה לכ"ע:

סימן יט

דין הריאה שניקבו ב' הקרומים טריפה ואם ניקבו זה שלא כנגד זה כשרה וריאה שמשמעת קול כשנופחים אותה אם יודע היכ' הקול יוצא מניחים עליה קש או נוצא ונופחין אותה אי מבצבצא טריפה וא"ל כשרה ואי לא ידעינן מהיכן יוצא משימין כולה בכלי המחופה באבר מלאה מים דוקא פושרים ולא קרים ולא המין אי מבצבצא טריפה וא"ל כשרה ועניין פושר הוא כהפשר המים של ימות הקיץ שעמדו בבית קצת לאחר שנשאבו ואם שמו הריאה תחילה במים חמץ שוב אין לה בדיקה אח"כ אבל אם שמו כבר במים קרים ונפחוה כבר ואינה מבצבצא כשרה:

פיסקא הריאה שניקב' או שחסרה רב ושמואל ורב אסי דאמרי קרמא עילאה וא"ל קרמא תתאה ומסיק דאי אינקיב עילאה ולא אינקיב תתאה מגין מדרבא דא"ר ריאה דאיגלי' כאהינח סומק' כשרה אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה מגין מדרב יוסף דאמר ר"י האי ריאה דאוושא פי' שמוציאה קול כשנופחין אותה אי ידעינן מהיכא אוושא מותבינן עליה גילא או גדפא או רוקא ונפחינן לה אי מבצבצא טריפה וא"ל כשרה ואי לא ידעינן מהיכא קא אוושא בדקינה לה במיא פושרי בחמימי לא משום דמכווצי לה בקרירי לא משום דמטרשי לה פי' מקשין אותה כאבן ואפי' לא יראה נקב אלא בקרום התחתון ולא בעליון מים קרים מותחים אותה ומתקרע אף העליון אלא בדקי לה במיא פשורי אי מבצבצא טריפה וא"ל כשרה תתאה אינקב עילאה לא אינקב והאי דאוושא זיקא דביני ביני הוא וכ' הטור (בסי' ל"ו) שיהיו המים פושרין כהפשרת המים של של ימות הקיץ שעמדו בבית קצת לאחר שנשאבו ונתחממו קצת מחום האויר והוא מדברי הרשב"א שכ"כ בת"ה ומצאתי שכ"כ בה"ע בשם ה"ג והיכא שבתחילה שמו הריאה לתוך מים חמין לבודקה שוב אין לה בדיקה אח"כ שהרי כבר נתכווצה ונסתמו הנקבים אכן אם שמו כבר במים קרי' אם נפחוה כבר ואינה מבצבצ' מכ"ש דכשרה וה"ה אם הוציאוהו מיד והניחוה אח"כ בפושרים ונופחים אותה שכשר' בבדיקה ואף שהר"ן כ' שאחרים פי' דמטרשו לה שמקשין אותה וסותמין הנקב לא מיחוורא האי פי' כ' הא"ז שאם נקבו שני הקרומים זה בלא זה דטריפה הואיל והריאה שואבת כל מיני משקה ומשמעת קול גמדא ליה ופשטא ליה ואין זה דמיון הגון דשם גבי ושט הוא דאכלה ביה וגם פעיי' ביה ביותר מש"כ הכא ועוד הקנה משמעת קול ולא הריאה עכ"נ דכשרה כמ"ש הרשב"א והטור אחריו ומ"מ נראה כל היכא שמבצבצת טריפ' אפי' אם נוכל לידע שיש נקב במקום א' ולמעלה או למטה מקרום התחתון וא"כ נאמ' הרי דמבצבץ משום שהרוח יוצא בין שני הנקבים מה בכך ס"ס הרי נקב פתוח לפניך אבל היכא דלא מבצבצא כשרה אפי' ידעינן שנקבו שני הקרומי' מאחר שאינם מכוונים להדדי כ' ר"י שהכלי שמשימין הריאה בתוכו צריך להיות מחופה באבר:

סימן כ

דין דאם נגלד קרום העליון של ריאה כולה כשירה וצריכה בדיקה שלא יהא מפקא זיקא:

גופא אמר רבא ריאה דמיגליד כאהינא סומקא כשרה פירש כתמרא אדומה וכ' הרא"ש וז"ל כ' בה"ג והוא דלא מפקא זיקא מתוך לשונו משמע דבעי בדיקה אע"פ שאין לשון התלמו' משמע כדבריו דלשון כשר משמע אף בלא בדיקה ומיהו מסתבר כדבריו כיון דנשתנית מברייתה וקרום התחתון דק צריך נפיחה שמא ניקב ע"כ וכ"פ הרשב"א דיש לחוש לדבריהם וכ"ד הר"ן:

סימן כא

דין ריאה שהיא אדומה מאוד אפ"ה כשר' אפ' יש מכה בדופן ואין חילוק בין כולה בין מקצתה כשרה ובארנו דכל המראות הפוסלות בריאה אינן פוסלות אלא לאחר נפיח' וא"כ הא דאדומה כשירה אפי' לאחר נפיחה מיירי:

אמר רבא ריאה שהאדימה מקצת' כשרה האדימ' כולה טריפה א"ל רבינא מ"ש מקצת דהדרא בריא כולה נמי הדרא בריא מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים אינו חייב בחבלה עד שיצא מהן דם וכ"ת לח' שרצים מדמינן לה ותנן נצרר הדם אע"פ שלא יצא א"כ אפי' מקצתה נמי אלא ל"ש פירש"י ל"ש וכשרה כדאמרי' בשמעתין אדומה כשרה מדר"נ וכ"ד לאפוקי פי' ר"ח שפי' ל"ש וטרפה והא דק"ל אדומה כשרה חילק ר"י ואומר דמיירי שחוזרת ומתלבנת ע"י נפיחה והכא מיירי שאינה חוזרת ומתלבנת ע"י נפיחה וכ' הרא"ש ול"נ דכל מראות הפוסלות בריאה אי מתלבנין ע"י נפיחה כשרה כי בעוד הבהמה חיה הריא' מלאה רוח ונפוח תמיד הלכך אין שנוי אלא בריאה נפוחה וכן מצאתי אח"כ כ' בשם הגאונים ובשם הרמב"ם ויש מחלקין דשאני אדומה משהאדימה דהאדימה משמע אדומה ביותר והוא בא מחמת לקותא ואדומה משמע מתולדתה שלא נבלע בה דמה ול"נ לי דא"כ גבי אדומה ה"ל למבעי אדומה דכשרה היכי משכחת כיון דאיכא הפרש בין אדמומית לאדמומית כדבעי ירוק' היכי משכחת לה ור"א פי' דהאדימה דהכא מיירי כשהאדימה מחמת מכה שנמצאת לה בדופן נגד הריאה מדמייתי עלה מהחובל בשבת וכיון שנצר' הד' מחמת מכה סוף העור לינקב וטרפה וכיון דלא ידעינן אי איכ' לדמויי קרום הריאה לשאר שרצים ע"כ לחומרא מדמינן לה לח' שרצי' וטרפה ול"ד כלל לאדמומי' דממילא דלקמן וכן עיקר ע"כ ומה אעש' שרוצה להכריע נגד כל הגדולים והרי"ף רש"י והרמב"ם כולם פיר' ל"ש וכשרה ולא חילוק בין בא מחמת מכה לבא ממילא והסכימו לדבריה' אף האחרוני' הרמב"ן והרז"ה והרשב"א והר"ם נתן טעם לדבריה' וז"ל ולפי שקלא וטריא דסוגיין לא משמע כן כדברי ר"א דכיון דמעיקר' אהדריה להתירא ואמרי' מ"ש מקצתה דהדרא בריא כולא נמי הדרא ברי' וקא' נמי דלח' שרצים ליכא לדמויי דא"ה אפי' מקצתה נמי ואסיקנן אלא ל"ש וכשרה וכ' ב"י וז"ל ונר' דסוגיין דאפי' נמצאת מכה בדופן והאדי' הריאה כנגדה כשר כיון שלא הוזכר פיסול זה בתלמו' לדעת המכשירין ומ"מ שמעתי מפי טבח בקי שפעם אח' ראה מכה בדופן ובדק בריאה כנגדה ומצאה אדומה ומשמש בה ונחתכה וכל כה"ג פשיטא דטריפה ולא מחמת המראה אלא משום דה"ל בשר מעופש כבשר שהרופא גוררו וכי ההיא ריאה דנפלה תילחא תלחי:

סימן כב

דין (ריאה שיבשה מקצתה עד שנפרכה בציפורן טריפה ואוני של ריאה שיבשה קצת ואינה נפרכת בציפורין מניחין אותה במים וממשמש בה אי הדרא בריא כשרה או יתן מים לתוך הקנה אם תחזור לברייתא כשרה):

אמר רבא ריאה שיבשה מקצתה טריפה ועד כמה אר"פ משמי' דרבא עד שתה' נפרך בצפור' אבל אם אינ' נפרכ' בצפורן כשרה דהדר' ויבשות הכבד כבר כ' בסי' י"ז ואם יבשה כולה אפי' אינה יבשה ממש להיות נפרכת בצפורן אלא שצמקה אפ"ה נקראת חרותה שכשרה ב"ש וטריפה בידי אדם כדלקמן סי' צ' והנה כ' הא"ז בשם ה"ג אונה דריאה דיבשה קצת ואינ' נפרכת בצפורן מניחין אותה במים וממשמש בה אי הדרה ברי' כשר' או נותן מים בתוך הקנה אולי תחזו' לקדמותה וכשרה כשתחזור ע"כ וכ' ב"י ויש לתמוה למה צריכ' בדיקה ואף אם בדקוה ולא חזרה כשרה היא כיון שאינה נפרכ' בצפורן ואע"ג דבצמקה צריכה בדיקה כדבסמוך כבר פסקו הפוס' דהא בצמק' כולה עכ"ל ואני אומר דדעת ה"ג כל היכא שצמקה אונא שלימה הוי כחסר ומש"ה טריפה ול"ד לריאה דהיכי שצמקה ולא צמקה כולה דכשרה משום דחסרון בריאה אינה פוסל היכי שהיא שלימה מבחוץ משא"כ באונות ומ"ה מאח' שדברי ה"ג דברי קבלה והא"ז בעל הוראה הי' אין לסו' מדבריה' ואע"פ שבדיקה זו אינה כבדיקה דלקמן גבי צמק' כולה ג"כ אינה דומה צמוק' אונא לצמוקת ריאה:

סימן כג

דין ריאה שיש בה הרבה גוונים ממראות הכשרים כשרה ואפי' אם הם מראות האסורות אם יש בהם מוגלא כשרה:

אמר רבא האי ריאה דקיימא גילדי אוכמי חזותא כשרה וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו איכא מאן דפריש גילדי דדמי למצורע וחזותא פירש"י והרי"ף דוקא הני גווני דלא מיטרפא כגון אדומה ירוקה וכ' הטור (בסי' ל"ח וז"ל) ואפי' נהפכה להרבה גוונים לא אמרי' נתקלקלה ועתידה להנקב וכשרה וא"ת אוכמי אמאי כשרה לפי מה שפירש"י שיש בה מראות שחורות הא אמרי' לקמן כדיותא טרפה ותירץ ר"ת ז"ל דהא אמרי' כדיותא טרפ' היינו ברובא וכן עשה מעשה והכשיר במקצ' משום דהדרא בריא וכ"כ הראב"ד ז"ל המראו' הפוסלו' בריאה דוקא בכולה אבל במקצת הדרא בריא והביא ראייה מדנקט ריאה שיבשה מקצתה ולא קאמר ריאה שיבשה סתם מכלל דבשאר מיני טרפו' שהזכירו בסתם ולא אמר מקצת' עד שיפשוט בכולה ואין נר' לר"י דכיון דאמר דשחור אדום הוא אלא שלקה מה לי הרבה מ"ל מעט כיון דלקוי הוא וכל לקותא חשיב כאילו ניקב' וכן מוכח מדבעי לאיפלוגי לעיל בין אדומה בין כולה למקצתה ומסיק דל"ש מכלל דכל מיני מראות אי הוה לקותה בכולה ה"ה במקצת והא דאמר ריא' שיבשה במקצתה משום דבכולה קודם היבש היא פסולה כגון בצימוק דהיינו חרותה (ע"כ מדברי הרא"ש ומסיק תו' דאוכמי דהכא היינו כי כוחלא דלקמן דאמרינן דכשרה וצ"ל כמו שפירש"י והרי"ף ובה"ג במראות כשרות איירי) וכ"ד רוב המחברים אלא שהר"ן כת' בשם הרא"ה וז"ל נר' דהכא במראות הפוסלות עסקינן ואפ"ה כשר' לפי שאינה פוסלת אלא כשהשינוי הוא בעור מחמתו ולא מחמת המוגלא שבתוכו אבל הכא האי שינוי מראה לא מחמת העור הוא אלא מחמת המוגלא שהיא בהני גילדי דהיינו צמחים משתנה העור מלמעלה ומ"ה כשרה ע"כ ואומר אני אף שסוגייא ההלכה לא משמע דאיירי בצמחי' מלאים מוגלא אלא במראות לחוד מ"מ דינו אמת דלא שינוי מראה הוא אלא כשבא בעור מחמתו ולא בדבר המלא מוגלא כי אין שם מראה עליו ומ"ש ב"י לא ראיתי לא' מן הפו' שהזכיר חילוק זה אין זה ראיי' כי לרוב פשיטתו לא הזכירו ואף הוא לא הזכיר אלא כדי לפרש הסוגייא:

סימן כד

דין ריאה שיש בה ב' בועות וא' נקובה וא' אינה נקובה ואינה יודע אם לאחר שחיטה ניקבה או קודם לכן טריפה ואין מדמין לנקוב השנייה ולדמות אם הנקבים דומין במראה ואם יש לתלות הנקב במשמוש יד הטבח תלינן וכשירה:

אמר אמימר משמיה דרבא אין מקיפין בבועות ר"ל אין מקרבין הבועות להדדי פי' אם יש בריאה ב' בועות א' נקובה ואח' שאינה נקובה ולא ידעינן אי האי דאינקב אם קודם שחיטה אם לאחר שחיטה אין אומרים ינקבו גם השנייה ואם הן דומות כשרה אף ע"פ שמקיפין בריאה כדלקמן לפי שאין היכר בנקבי הבועות כמו בניקבי הריאה ופירש"י דכי אמרינן אין מקיפין ואסרינן לה בדאינקבא היכא דלא ממשמשא ידא דטבחא וכ"כ הר"ן מכלל דבריו נשמע (דהיכא) דממשמשא ידא דטבחא תלינן בטבחא ולאח' שחיטה ולמדנו מדבריו דאע"ג דאיכא ריעותא כה"ג בריאה דא"ל מחמת בועא אינקיב ומחיים תלינן בטבח' ולקולא ע"כ והא דמטרפין נקב בבועא אין חילוק לאונא בין אומה כדלקמן סימן כ"ו:

סימן כה

דין תרי אוני דסמיכי להדדי שלא כסדרן דהיינו ב' אונות החיצונו' נסרכו ממעל לאמצעית או מתחלתה טריפה וכן אפילו כסדרן כל שהסרכות הולכת מגב לגב או מחי' לגב טריפ' ואפי' מחיתוך לחיתוך אם הסירכא יוצא בשיפולי דאונא ונסרכה במקום מגולה ממני' טרפ' אבל אם נסרכ' לחיתוך כסדרן ממש כשרה ואפי' עיק' (מתפרקי') והוא שלא יהו נסרכה מחצין ולמעלה אבל נסרכה מחצי' ולמעלה קרוי חלון וטריפה וכן אם נסרכה מחי' לחי' באלכסון טרפה אם האלכסון יוצא מחצי' ולמעלה וסירכא תלוי' כשרה ואם נסרכה לשומן הלב נוהגין לנענע ג' ד"פ ואם נתקת כשרה ודוקא בבהמ' ישראל ובהמה גסה ודוקא שלא יהא הסירכ' נשאר' בבשר הריאה אבל נשאר' בבשר הריאה טריפה ומותר למעך סירכא ביד ודוקא בנחת אבל לא בחזקה ולא בסמרטוט כלל והבודק כשמכניס ידו לבדוק יכניס בנחת ואפי' אומ' באומ' כשרה כשהי' כסדרן ממש אבל חלון אסור בו אפי' מחצי' ולמטה והיכא שנסרכה כסדרן ומפקא זיקא במקו' הסירכא טריפה. דין טבח שהכניס ידו ואמר טרפה ואח' כך הכניס ידו טבח אחר ולא מצא כרפו' אפ"ה טריפה כי אולי הבודק האחרון הכניס ידו בהוזק והעביר הסירכא או שמא העבירה הראשון בהוצאת ידו:

ואמר רבא הני תרתי אוני דסריכן להדרי לית להו בדיקה ולא אמרן אלא שלא כסדרן אבל כסדרן היינו רביתייהו ופי' רש"י ל"ל בדיק' לפי שהסירכ' זו מחמת נקב היא באה שמתוך שהריאה שואבת כל מיני משקה והמשק' נעשה עב בתוכה כמין גלייל"א ויוצא מעט מעט דרך הנקב נקפה ונעשה קרום וכ"מ בתשוב' הגאונים ואע"פ שהוא סותם הנקב ואינו מוציא רוח הא אמרי קרום שעלה מחמ' מכה בריאה אינו קרו' שסופו ליסתר ודוקא שלא כסדרן כגון שתי' החיצונו' נדבקו בסירכא ממעל לאמצעית או מתחתיה אבל כסדרן היינו רביתייהו לפי שזו מגינה על זו והדרא בריא שמתוך ששוכבות זו על זו אין מתפרקות והקרום הולך וחזק אבל כשהן שלא כסדרן זו הולכת לכאן וזו הולכת לכאן והקרום מתפרקת ונסתר וכן הלכה דליכ' מאן דפליג עליה וכ' הרא"ש מדפירש"י כגון שנדבקו שתי החיצונות ממעל לאמצעית או מתחתיה משמע שאם נסרכ' מן החיתוך לגבה דחבירת' (שאצלה) או מגב לגב לא מיטרפא ול"כ דמשמע דלא מכשר אלא כסדרן ממש במקום ששוכבות זו אצל זו דהיינו רביתייהו אבל על גב חבירתה או מגב לגב או מחוד של אונה לחוד של אונה שאצלה טרפה דלא רביתייהו הוא ונמשך זה מזה ומתפרקים ע"כ וא"י ממה לקח משמעות זה מרש"י כי רש"י פי' מתחלה לישנא דלא כסדרן שהוא מן הפשיטות מעניין שפי' ומכח הלכה נוכל לומר ה"ה בכה"ג מחתוך לגב נמי שלא כסדרן הוא ואדרבא כת' הר"ן ולפי שיטה זו של רש"י שהוא אומר שאין סירכא בלא נקב ראוי לאסור סירכא תלויה בכ"מ שהיא וכן ראוי לאסור אפי' כסדרן כל שהסירכ' הולכת מגב לגב או מחתוך לגב ואפי' מחתוך לחתוך אם הסירכא יוצא' בשיפולי דאונא ונסרכה במקום מגולה ממנה טרפה לפי שאפשר שמאותו מקום מגולה הוא הנקב ואין האונא סותמת שם וסירכא לא סתמה דהו"ל קרום שעלה מחמת מכה בריאה ע"כ ומ"מ נרא' דאף לפי טעם של רש"י לא בעינן אלא כסדרן ממש דהיינו מחתוך לחתוך אבל באלכסון אין לנו ראייה להיתר וגם אין טעם ברור לאיסור מאחר שהוא בין האונות א"כ אין עומד להתפרק וגם אינו במקום מגולה א"כ הוי סתימא מעלייתא וכ"פ הר"ן להדיא ולא כמש"כ במקצת הגהות של ה"ש אשכנזים ואף שלפי פירש"י יראה כל היכא דאיכ' כסדרן כשרה בין למעלה בין למטה וכ"פ ר"ה להדיא להכשיר באוני דסירכי להדדי ועיקרן מתפרקי וכ"כ הרי"ף בתשו' וכ' הרא"ש שכן המנהג אכן ר"ח כ' רב מפי רב אפילו סריכי ב' אוני באמצע ועיקרן מיתפרקן מהדדי טרפה דס"ל שבסוף יתפרקו מדדי מאחר שאינן מחוברי' מעיקרן והטור כ' בשמו (בסי' ל"ט) אפי' כל היכא דמיתפרקא שיש פיצול ביניהן בין בראשו באמצעית' בסופו לדעת ר"ח טרפה לפי שסופו להתפרק ומנהג אשכנז להכשיר כדעת ר"ה והרי"ף היכא שפתוחה מראשו עד החצי' ומן החציה למעלה היא נסרכת נקרא חלון וטרפה ונתנו טעם לדבריהם מאחר שבמקו' עיקר חיבורן אהדדי במקו' המיצ' מתפרקי ואח"כ במקו' פירודן נסרכו עומ' להתפרק וטרפה ולפ"ז נוכל לקיים אותה הג"ה שאם הוא באלכסון טרפה פי' (שמתחלת הסירכא) סמוך לעיקרן והולך באלכסון עד שיגיע לחציה ולמעלה טרפה כדין חלון והנה בעלי התו' לא הכריעו אם הטעם של רש"י עיקר שאין סירכא בלא נקב וכמ"ש או כמ"ש ר"י הטעם הו' משום שסופה להתפרק והיה נקב ומ"מ כ' שמתוך תשו' ה"ט של ר"ג ותשוב' גאונים שכ' ר"י ט"ע מוכח שאין סירכא בלא נקב וכ"ד ב"הע והרשב"א והרא"ש נמי תפס דרך רש"י וכ"ד הרמב"ן והר"ן נמי כת' שכך משמע בירו' לפ"ז ראוי להטריף סירכא התלויה כמ"ש הר"ן אכן הרא"ש כ' וז"ל ואע"ג דמסיקנא דאין סירכ' בלא נקב נהיגי להתיר ס"ת לפי שהסירכא הבאה מחמת נקב היא נסרכת למקום הסמוך לה לפי שדרך הנקב יוצא המשקה ונעשה חוט עב וחזק ונסרך אל מקום אשר יפגע בו אבל סירכא תלויה אינה אלא הפשטת ליחות הריאה ולא בא ממקום נקב וכיוצא ביה נמצא בתשובת הגאונים פעם א' נכנסו מר ר"צ גאון ומר אבימי וכמה גאונים ותלמידיהם אצל מ"י גאון אמרו לו שמענו עליך שאת' מתיר הסרוך לשומן הלב לפרק ולנפח וכשר א"ל ח"ו לא כך אני מתיר אלא פעמי' שמתוך רוב שומן הלב ושומן הבהמה נסרך לאומות ולאונו' ולעינונית' דורדא והתרתי לאחוז הקנ' ולנענע את הריא' ג' וד' פעמים יפה אם תנתק הסירכה מאיליה אני מכשירה אבל לפרק ביד לא התרתי והסכימו כן כל בני הישיבה והורו כן לכל ישראל וכן נוהגין בכל ארץ אשכנז דכל סירכא שהיא נתקת כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק את הריאה אומרי' דלאו סירכ' היא אלא ריר בעלמ' שנתפשטה מליחות הריאה וכשרה והסירכא אם ימעך אדם אותה כל היום בין אצבעותיו היא הולכת ומתחזקת ע"כ וכן המנהג להתיר סירכ' תלויה כדברי הרא"ש ובענין הנענוע אם נוכל לנענע אף שאינ' ניתק' במיעוך היד של הטבח המנהג להתיר' בבהמה של ישראל ודוקא בבהמה גסה כן קבלתי מטבחים מומחין ומ"כ בש' מהרי"ל מתי שמנענעין הריאה ונשא' הסירכא בבשר הריאה טרפה משום דאין סירכ' בלא נקב אבל נשא' בשומן הלב כשרה ודנין אותה כריר בעלמא ע"כ וסברא ישרה שאם נשאר בבשר הריאה ולא נתקה מן השומן איגלאי מילתא דמן הריאה באה אכן אם נתקת באמצע אין כאן הוכחה דמן הריאה היא באה שדר' הריר לנתק באמצע גם המנהג בכל אשכנז למעך הסירכות באצבעותיו אף שהרשב"א כ' שבזה לא שמענו מחכמים בשום מקום וכל הנוהגין כן מאכילין טרפות לישראל כך הוא לפי דעתו אבל לא שמעתי אין ראייה ודברי המתירין אני אומר עליהם ברוך שבחר בהם ובדבריה' כי מושג בשכל ובחוש כך הוא ואף שהטור הבי' דברי רשב"א באחרונה ואף הרא"ש לא כ' אלא שהמנהג הוא בכל ארץ אשכנז כל סירכא שהיא נתקת כשהטבח מכניס ידו בנחת כו' אבל לא כת' למעך אותם בין אצבעותיו ומ"מ נראה מאחר שכ' אח"כ והסירכא אם ימעך אותם כל היום באצבעותיו היא הולכת ומתחזקת ביות' משמע להדיא שאם מנתק בכך שהיא כשרה אכן שמעתי שבמקצת הקהילות שאינן בני תור' לוקחין סמרטוט עבה וממעכ' בה בודאי אנשי' כאילו מאכילין טרפות לישראל להדיא וראוי להזהיר הטבחי' שאל ימעכו כ"כ בחזקה אלא לגלגל בין האצבעות וקצת בדרך המיעוט ולא (בסמרטוט) וז"ל הכל בו כ' הר"י הלבן בתחילת בדיקתי הטרפתי כמה בהמו' שמצאתי בהם סירכות דקות מספיקא וטעיתי וטועה כל מי שמטריף סירכ' בת יומא כי נמצא בה"ג ובתוש' קדמונינו כי סירכא ב"י לאו סירכ' היא ובמה נדע אם היא ב"י אם מכניס אצבעו מתחתיה ומגביה קצת אם נפסקה מאיליה מחמת הגבהה כ"ש היא ב"י ואם לאו נטרפה הבהמה וקבלה בידי מרבותי ומא' זובחי הזב' הבקיאי' הבהמה שלא הושקתה מי' סמוך לשחיטה כולה מליאה סירכות דקות וקשות והשוחט צריך שיכניס ידו בבהמ' בזריזות בלא רפיון ידים וימשמש בבהמ' בכל צדדי' בין לגבי דפנות בין לגבי שומן ואז סירכות הבאו' מחמת חמימות הבהמה מתנתקות וכל הסירכות הבאות מחמת טריפות מתקיימות ולאחר שיוציאו הריאה לחוץ אם יראה אח"כ טרפות אחר אין לבדוק כ"א כמו שהעידותי מפי הגאונים ולא יותר עכ"ל והנה מ"ש בשם הגדולים בסירכא ב"י דברים של טעם הם וראוי לסמוך על קבלתו אכן מ"ש שהשוחט מכניס ידו בזריזות כו' לא כן קבלנו ואדרבא בכל נוסחי הלכות בדיקו' כת' שיכניס ידו בנחת וכך הלשון כשהבודק בא לבדוק ויחתוך חצר הכבד יזהר שיחתוך בנחת ולהטות ידו לצד הצלעו' שלא יחתוך לצד חלל הגוף אולי יחתוך שום סירכה אם ישנה שם וכשיכניס ידו לפנים יוליכנה בנחת בין הערוגות לצלעות ובין האונות כו' וכן יראה מלשון הרא"ש דלעיל שכ' שכל סירכא שתנתק כשהטבח מכניס ידו בנחת כו' וגדולה מזו כ' ר"י טבח שהוציא ידו ואמר טריפה ואח"כ הקצב או בודק אחר הכניס ידו ולא מצא טרפו' הראשון נאמן שאולי הבודק השני הכניס ידו בחוזק והעביר הסירכות או העבירן הראשון בהובאת ידו ועד א' נאמן באיסורין בדבר האסור וכ"כ הגאוני' בתשובה ע"כ וכן נמצא בתשובת הרא"ש כה"ג ויתר חילוקים מהכחש' הבודקים כתבתי בפ"ק סי' כ"א והא דמכשירין כסדרן אין חילוק בין (אונא לאונא או בין אונא לאומא) כך קבל רש"י מרבו הזקן ר"י בר יקר ואף שהתוס' כתבו בשם ר"ת כל המאכיל אונא הסרוכה לאומא מאכיל טרפות לישראל וראוי היה לחוש לדבריו כי כולנו מימיו שותין וכן בה"ג בתשובת הגאונים אכן רבו המתירים כי ר"י כת' שר"ג ורב נחשון גאון ור"ח ור"י בר יהודא וריב"א כולן מתירין ועוד ניתוסף עליהן הר"י בר"צ בשם גאונים ואמר שהתירו בכנופיא וכ"פ רשב"ם הלכה למעשה וכ"ד הרא"ש והרשב"א והר"ן ועיקר ומ"מ מ"כ וז"ל כ' הר"ש שמעתי שהטריף מורי אונא באומא (ועיקרן) מפרק משו' דתרי קולי לא מקלינן חדא שהוא אונא באומא ועוד דהוי חלון ויפה כ' שהרי ר"ח כתב שיש קבלה בידו רב מפי רב להטריף חלון אלא שאנו מחלקים בין מחצי' ולמעלה ובין מחציה ולמטה דרך פשרה וא"כ בצירו' ע"כ אומא לאונא שבלא"ה מטריפין גדולים הראשו' אונא לאומא א"כ כה"ג אפשר דכ"ע מודו דטריפה ואף את"ל דאינן מודים מ"מ לא מקילין כ"כ והיכא שנסרכה כסדרן כ' הרא"ש וז"ל ויש מן הגאונים שאומרים הא דמכשירין כסדרן היינו דוקא ע"י נפיחה ומדקדקים מהא דקאמר גבי שלא כסדרן ל"ל בדיקותא מכלל דכסדרן מתכשרי בבדיקה ור"ה גאון ז"ל כ' דלא בעינן בדיקה וכן מוכח הלשון דקאמר היינו רביתייהו ע"כ ונראה בעיני מ"ש שיש מן הגאונים מצריכין בדיקה היינו בדיקה מיוחדת או ברוק ונוצה או בפושרין לראו' אם מבצבץ משום דחיישינן שמא מתפרקין ויש כאן נקב דהרי לא באנו להכשיר כסדרן אלא משום שאין סופו להתפרק והוי סתימא מעליות' א"כ מ"ה אמרינן דבעינן לבדוק אי הוה סתימה מעלייתא או לא ומ"מ כ' הרא"ש לא בעינן למיבדקה ונר' בעיני לדידן דבדקינן כל בהמה בנפיחה כשנופחין אי מפק' זיקא במקום הסירכא טרפה אבל מה שנמצא כ' בשם העיטור דאפי' מפקא זיקא כשר משו' דהוי סתימא מעלייתא כחלב טהור שסותם לא אוכל לפרש אלא דאיירי שחתך הסירכא בסכין סמוך לבשר דאז אפי' מפקא זיק' כשרה דאי לא הוה נחתך הוי סתימא מעליותא:

תוכן העניינים

ים של שלמה על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה