ים של שלמה על גיטין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ה · סימן ה
מתניתין המוצא מציאה לא ישבע שאין לו יותר מזה מפני תיקון העולם. אמר ר' יצחק ב' כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד ישבע. שני שוורין קשורין מצאת לי והלה אומר לא הי' אלא אחד אינו נשבע מאי טעמא שוורין מינתחי מהדדי. כיסין לא מינתחי מהדדי. והתו' פירשו דאפילו ר"י מודה כה"ג וגרסו גירסא אחרת דגבי כיסין דוקא כשאומר החזרתי לך אחד מהן חייב לשבע דאפילו אם היה טוען לא מצאתי אלא אחד היה חייב לישבע. וגרסו נמי תניא נמי הכי. ופריך ור"י לית ליה המוציא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם. ומשני. הוא דאמר כר' אליעזר בן יעקב דאמר פעמים אדם נשבע על טענת עצמו כיצד מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס הרי זה נשבע וזהו שנשבע על טענת עצמו. וחכמים אומרים אינו אלא כמשיב אבידה ופטור ומוקי בגמרא כשטוענו בנו ופי' ר"ח דלא קאי האי שינויא דאפי' ר"א אית לי' משיב אבידה ופטור ולא חלקו ר' אליעזר בן יעקב ורבנן אלא הא דר"א סבר בבנו אינו מעיז פי' משום הכי אינו כמשיב אבידה אם הודה לו חמשים זוז וצריך לישבע ורבנן סברי מעיז בבנו שפיר. והוא דהודה ולא העיז ש"מ דקושטא אמר. וכתב הרא"ש לפי דבריו נדחו דברי ר"י וכן ר' אלפסי לא הביא דברי ר' יצחק וכתב בשבועות דהלכ' כראב"י פי' אלמא דס"ל דראב"י לאו איירי בדר"י כלל. ונראה דמפרש אלא בדרבה קמיפלגי כמו שפירש דאיירי בטוענו גדול ולא דמי למוצא אבידה פי' לאפוקי לרש"י שמפרש דאיירי בטוענו קטן ואפ"ה בעי לר"א שבוע' דס"ס טוענו טענת ברי ולית ליה משיב אבידה אלא במשיב בעצמו ואם כן הא דר"י אתי נמי שפיר אליבא דהלכתא שהרי טוענו ברי אבל ר"י מפרש דראב"י איירי בטוענו גדול ומ"ה מזקיקו לישבע לפי שאין אדם מעיז בבנו אבל הא דר"י חשיב ליה שפיר משיב אבידה ע"כ וכן עיקר דבכל ענין פטור אפילו טענו אתה מצאת לי כו' ובמתניתין דפטר' משמע מפני תיקון העול' דלא שביק לה ואזיל. וראיתי להעתיק מחדושי רשב"א שכתב דברים נכונים בפי' המשנה והסוגיא וז"ל שמועה זו רבו הפירושים ועיקרן של דברים הא דר' יצחק בשהלה טוען ברי דהא במתניתין לא פטר ליה אלא מפני תיקון העולם אלמא מדינא חיובא מחייב לישבע וכיון שכן א"א לפרש שזה מחזר אחר אבידתו ונותן סימנים והל' משיבו אני מצאתיה וכיס אחד או שור אחד היה כמו שפירשו במקצת המפרשים. שאם אתה אומר כן לא היה זה חייב מן הדין לישבע ולא היה ר' יצחק ג"כ מחייבו שבוע' מודה מקצת דאדרבא זה פטור לגמרי משו' מיגו דאי בעי שתיק ומיגו דאורייתא היא כדילפינן ליה מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ותנן מודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך ולקחתיה ממנו נאמן וכ"ש זה שהוא משיב אבידה שהוא אומר שיש בידו אחד מהן וכן א"א לפרש כשזה טענו ברי גמור כלומ' אני ראיתיך מגביה שתיהן או מושך בשני שוורין דאם כן אפילו בשוורין נמי היה מחייבו ר' יצחק שבועה כבשני כיסין ועוד לא הוי שותי' לי בטענ' דכיסין דלא מנתחי ולא הוה נקיט לה נמי בכיסין קשורין אלא ברי גמור' היא וחייב עלי' ולא תקנו בזו והכי איתא בירושלמי כו' אלא הכי פירושו כגון שאומר לו עומד הייתי בראש גגי וראיתיך מושך שווריים ושני שוורים קשורים היו כיון שמשך את האחד גם את השני משכת ורבותא גבי כיסין באומר ראיתיך מגביה אבל איני יודע כמה ומ"ה לגבי כיסין חשבינן לי' בטענת ברי לישבע עליה דכיון שהוא ברי באחד מהם גם בשני חושבין אנו אותו. בברי דכיסין לא מנתחי אבל שוורין כיון דמנתחי מהדדי אעפ"י שראה אותו מושך בשוורין כיון שלא ראה ב' ירור שמשך שניהן לא חשבינן ליה בברי הלכך בכיסין הי' לו לישבע אלא שמפני תיקון העולם פטרוה ור' יצחק לית ליה מתניתין וחייב בכיסין אבל בשוורין פטור משום דמנתחי ולא חשבינן ליה בברי מה דקי"ל במתניתין שבכל ענין אינו נשבע אם לא בברי גמור שאומר אני ראיתיך שהגבהת וכ"ש דבזה לא הוי בכלל משיב אביד' ופשיטא שנשבע אפילו לדעת המשנה וכאשר כתב הרשב"א וכן עיקר: