ים של שלמה על גיטין· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ג · סימן ט
דין עיר שהקיפוה כרקום וספינה המטורפת בים והיוצא לידון הרי הם בחזקת חיים. לפיכך אין מעידין על אחד מאלו שמת להתיר לאשתו ועל מי שבעיר שכבשה כרקום, וספינה שטבעה בים והיוצא ליהרג בין בב"ד של ישראל בין בב"ד גוים אין מעידין אלא הם בספק ונותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים:
מתניתין שלשה דברים א"ר אליעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו על עיר שהקיפוהו כרקום. פי' מצור. ועל ספינה המטורפת בים ועל היוצא לידון שהם בחזקת קיימים. אבל עיר שכבשה כרקום וספינה שטבעה בים והיוצא ליהרג נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים. בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. ועוד איכא נ"מ בחומרי מתים שאם קבלה קידושין מאחר. שצריכה גט דשמא מת והוי קידושין וגם נאסר המקדש בקרובותיה וכן היא בקרוביו. ועוד איכא נ"מ בחומרי מתים כשיש לו אח ונפלה לו יבמה מאח השלישי שהוא ערוה לאותה אשה. דחיישינן שמא הוא מת ואותה האשה היתה ראויה לו מקודם להתייבם וא"כ זה ושניי' ערוה עליו כדאיתא בפ' ד' אחין ואינה מתייבם כלל אלא חולצת. ואיתא בירושלמי ר' זירא בר' אבא בר זבדא ור' יצחק בר חלוק' בשם ר' יודא ובלבד כרקום של אותו מלכות אבל כרקום של מלכות אחרת כלסטים הם. ועוד הוסיפו עליהם את שגוררתו חיה וששוטפו נהר ואת שנפלה עליו מפולת וכ"כ הרא"ש. אכן הטור בנו וכל שאר המחברים לא חלקו בין כרקום לכרקום וכתבו סתמא. גם הרי"ף לא הביא הירושלמי. אכן מה שכתב הוסיפו עליהם כו' לא מצינו מי שחולק ע"ז וראוי לפסוק כן ועיי' בפ' בתרא דיבמות סימן ח' ומסיק א"ר יוסף לא שנו אלא בב"ד של ישראל אבל בב"ד של עכו"ם כיון דגמר דינא למיקטל מיקטל קטלי ליה א"ל אביי ב"ד של עכום נמי שקלי שוחדא א"ל מקמי דלחתם פורסא שמגג פי' וקודם גמר דין. לבתר דחתם פורסא שמגג לא שקלי. א"ר, יוסף ל"ש אלא בב"ד של עכו"ם אבל בב"ד של ישראל כיון דגמר דינא למי קטלי' מיקטל קטלי ליה. א"ל אביי ב"ד של ישראל נמי חזו ליה זכותא, א"ל כי חזו ליה זכותא מקמי דמיגמר דינא. לבתר דגמר דינא למיקטליה מיקטל קטלי ליה. א"ל אביי ב"ד של ישראל נמי חזו ליה זכותא. א"ל כי חזו ליה זכותא מקמי דמיגמר דינא לבתר דגמר דינא תו לא שכיחא דחזי ליה זכותא. תניא שמע מב"ד ישראל שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג. ישיאו את אשתו. מקומנטריסין של גוים איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו ואע"ג דק"ל דעכו' מל"ת מהימן. ה"מ במידי דלא שייכי בה. פי' שאין תפארת להם באותו העדות. אבל במידי דשייכי בעידי לאחזוקי שקרייהו כדי להתפאר לא והנה הרא"ש פסק כלישנא קמא. ומ"ה לא הביא הרי"ף הנך תרי לישנא דרב יוסף אלא האי ברייתא לחודה שמע מב"ד ישראל כו'. דמשמע דוקא מת ונהרג ממש אבל יוצא להרג לא. ואני אומר דלא דקדק בכאן יפה. חדא שרגיל לפסוק הרי"ף בכל דוכתא כלשנא בתרא כאשר כתב. הרא"ש משמו בב"ק וכן הרמב"ם תלמידו פסק כלישנא בתרא דהיוצא ליהרג בב"ד של עכו' נותנים עליו חומרי חיים חומרי מתים. ועוד אי מתניתין איירי דוקא בישראל ה"ל לרי"ף לפרושי דדוקא בב"ד של ישראל איירי אבל בב"ד של עכו' היוצא ליהרג חשבינן בחזק' מת אפילו להקל ואשתו מותר' להינשא אלא בודאי הניחו המשנה כפשוטו דאף בב"ד של גוים ובב"ד של ישראל ליכא למטעי דמאי נפקא לן מידי הלא אין דיני נפשות בינינו. וזהו טעמו של הרמב"ם שלא כתב בביאור הדי' ביוצא ליהרג בב"ד של ישראל לפי שאין נפקותא האידנא כאשר כתב המגיד משנה וכן פסק המ"מ בהדיא דביוצא ליהרג בב"ד של עכו' נותנים עליו חומרי חיים ומתים. והרשב"א כתב בחידושיו וז"ל כיון דלא אפסי' הילכת' בהדי' בגמ' כהאי לישנא או כהאי לישנא נקטי' לחומר'. ובין בב"ד של עכו' ובין בב"ד של ישראל נותני' עליו חומרי חיי' וחומרי מתי' ואפי' חתום פורסי שמגג עכ"ל. וכן דעת הטור שפסק בסתמא היוצא ליהרג נותני' עליו חומרי חיים כו' ונראה דלאו דוקא יוצא ליהרג ממש אלא אפילו לאחר גמר דין נותנים עליו חומרי מתים והא דנקט מתניתין יוצא ליהרג. רבותא קמל"ן דאף ביוצא ליהרג נותנים עליו חומרי חיים: