אור ברסלב
ים של שלמה על ביצה פרק ד › סימן ז

ים של שלמה על ביצה· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]

פרק ד · סימן ז

סימן ו

דין דאין מבקעין עצים מן הקורות שעומדין לבנין ולא מן הקורה שנשברה בי"ט אכל נשברה מעי"ט מבקיעין ממנה ודוקא בקופיץ ובצד הקצר שלו אשל לא בצד הרחב ובקרדום אפי בצד הקצר שלו אסור וכן במגל ובמגירה אסור ואף בקופיץ לא הותר אלא מקורה שא"א לאפות ולבשל בה בלא ביקוע אבל עצים של הסקה והם גדולים קצת וראוין להיסק בהם בלא ביקוע אסור לבקוע ומ"מ ביד שרי והאידנא אסור לבקוע עצים אפי' בקופיץ אלא בסכין והמדקדקים מתקנין הכל קודם י"ט ואפי' בח"ה אינן עושין ואף עצים הקטנים הצריכין לבישול דגים א"ל במקום הפסד:

מתני' אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה בי"ש ואין מבקעין עצים לא בקרדום ולא במגל ולא במגירה אלא בקופיץ ופריך והאמרת רישא אין מבקעין כלל אר"י אמר שמואל חסורי מחסרא וה"ק אין מבקעין עצים ולא מן הקורות המסודרים זו ע"ג זו לבנין דבהא אפי' ר"ש מודה דאסור משום דה"ל מוקצה מחמת חסרון כיס ולא מן הקורה שנשברה בי"ט דמוקצה הוא משום דבה"ש לאו להסקה קיימי והוי כולד אבל קורה שנשברה מעי"ט מבקעין וכו' וכ' הטור וז"ל אין מבקעין עצים מן הקורות שעומדי' לבנין ואפי' לר"ש ולא מן הקורה שנשברה בי"ט לכ"י אבל לכ"ש מותר אם היא רעועה וקרוב הוא שתשבר ואם אינה רעועה אפי' ר"ש מודה ואם נשברה מעי"ט מבקעין ממנה ע"כ ומשמע קצת שכך דעתו נוטה והיינו דלא ס"ד לחלוק בין שבת לי"ט כמ"ש הרא"ש להדיא בסיף שבת וגם לא ס"ל לחלוק בין מוקצה לנולד כמו שחילק כ"ת ואף שהביא דעת ר"ת בפ"ק דביצה מ"מ איהו גופא לא ס"ל הכי כדמשמע בסוף נוטל ומ"מ תימא למאי נ"מ כ' הטור דלר"ש שרי ולא כ' סתמא לאיסור דלדעת הרי"ף והרמב"ם ק"ל במוקצה בי"ט כר"י ולדעת ר"ת וסייעתו דלא אחיליקו בין שבת לי"ט מ"מ ס"ל דבנולד ק"ל כר"י וכאשר כ' הרמב"ם והסמ"ג להדיא דקורה שנשברה בי"ט אסוכה משום נולד ואף לדעת אביו הרא"ש דלא ס"ל כר"ת לחלק בין מוקצה לנולד היינו בשבת אבל בי"ט נהי דס"ל דבמוקצה שרי אף בי"ט מ"מ במוקצה מחמת איסור ונולד ס"ל כר"י כדעת כ"ת וכ"ה מסקנתו בסוף משילין גר' בירושלמי אין מבקעין עצים מן הקורה ולא מן הקורה שנשברה בי"ט הדא דאת אמר בקורה שנשברה בי"ט אבל בקורה שנשברה מעי"ט מותר כשאין בהם תואר כלי אבל אם יש עליה תואר כלי אפי' נשברה מעי"ט אסור ע"כ ומסיק ולא בקרדום א"כ הונא בריה דרב שלמיא משמיה דרב ל"ש אלא בנקבות שלו אבל בזכרות שלו מותר ואיכא דמתני לה אסיפא אלא בקופיץ אר"ה בריה דר"ש משמיה דרב ל"ש אלא בזכרות שלו אבל בנקבות שלו אסיר וכ' הרי"ף פי' בנקבות שלו הצד הרחב והצד הקצר הוא הזכרות וכפרש"י כ' הרא"ש וז"ל הרמב"ם ז"ל פסק כלישנא בתרא וכן בה"ע ע"כ ואני אומר פשיטא היכא דל"ב להחמיר הוא דפסקי' כל"ב אלא אפי' להקל דרכו של הרי"ף לפסוק כל"ב וא"כ מאחר שהרי"ף הבי' ב' לשונות מסתמ' דעתו לפסוק כל"ב וכ' עוד הרא"ש וז"ל כ' הראב"ד ז"ל דביקוע עצים מותר ע"י שינוי לכ"ע לעי שא"א לאפות ולבשל בלא עצים ולפיכך עשו אותו כדיכת המלח שהתירו ע"י שינוי ע"כ ולא ידענא מאי שינוי קאמר כבר מפורש במשנה התיר הביקוע בקופיץ דוקא ולא בדבר שהוא כלי אומנות ויראה מדבריו דס"ל שכוונת הראב"ד היה למצוא היתר האש בבקעת עצים ע"י אתו שינוי ומש"ה תמה עליו איך להמצא שינוי אחר שלא הכר במשנה ואינו כן אלא כוונת הראב"ד לומר מאיזה טעם התירו הביקוע ע"י שינוי ולמה לא יחשב כמכשירין שאפשר לעשות מעי"ט וע"י שינוי כו' שהזכיר הראב"ד היינו נמי שינוי דקופץ דמתני' דשרי לכ"ע אע"פ שאפשר לעשות מעי"ט הוא מטעם לפי שא"א לאפות ולבשל בלא עצים כו' וכן משמע להדיא בדברי הר"ן שכת' ז"ל ומקשו הכא הא הוו מכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט תירץ הראב"ד כו' כמ"ש כאן וכן הוא להדיא בהשגות וכ' עוד ויראה דהיתר ביקוע דאיירי ביה היינו לבקע מן הקורה שא"א לאפות ולבשל בה בלא ביקוע אבל עצים של הסקה והם גדולים קצת לא יבקעם דכיון שיכול לאפות ולבשל בהם בלא ביקוע טירחא שלא לצורך הוא ואב מלאכה כדאמר בע' כלל גדול האי מאן דסלית סילתא חייב משום טוחן קצת משמע כן מדברי הרמב"ם ז"ל שכ' ולמה אסרום בקרדום וכיוצא בהם מעני שאפשר ה"ל לבקע מעי"ט ולמה לא נאסר הביקוע כלל מעני שאפשר שיפגע בעץ עבה ולא יוכל להבעירו וימנע מלבשל לכך התירו לו לבקע בשינוי ע"כ ואמת שכך פי' המ"מ ז"ל כראה מדברי רבינו שלא הותר הביקוע אלא בעצים גדולים אבל בעצים דקים שהן נוחין להדליק לא וכ"כ הרשב"א שכ"כ מדברי רבינו ואיני יודע למה כי לכאורה נראה דלדברי הרמב"ם התירו הביקוע בכל העצים משום האי חששא דשמא יפגע בעץ עבה ומש"ה הצריכו שינוי בכל העצים וכ"מ הלשין שאפשר שיפגע בעץ עבה ומ"מ לענין הלכה כראה כדברי הרא"ש וכ"פ ראבי"ה כאשר כ' המרדכי והטור וז"ל עצים של הסקה גדולים קצת וראוים להסקה בלא ביקוע לא יבקעם כלל כיון שאפשר להסיק בלא ביקוע אבל לשברם ביד יראה מפרש"י שמותר אבל מלשון א"א הרא"ש ז"ל יראה דאפי' לשברם ביד נמי אסור וטוב להחמיר ע"כ ומ"ש יראה מפרש"י שמותר כ' הקאר"ו ולא ידענא מאיזה לשון דייק הכי וי"מ דדייק משום דמסקינן דרבה בר כ"י היה מפשח ויהיב לי אלוותא אלוותא פי' מקלות גדולות ואע"ג דחזי לקתא דנגרי וחציני ע"כ ופרש"י היה מסעף בידו מעץ גדול ענפים ומזה דקדק הטור דמותר לשבור ולבקע חתיכות עץ גדול אף שאפשר להסיק בלא ביקוע אבל מ"מ נראה בעיני דאין להביא ראי' מרש"י דה"נ איירי בעץ גדול שלא היה אפשר להשתמש בו (ולהרים) מפני רוב גדלו והא ראיה שאפי' אחר פשוח היה מקלות גדולות הראויה לבית יד של נרגא ומה שפרש"י ביד דבסכין ודאי אסור דהוי תיקון ממש בפרט מאחר שעשה אלוותא כו' ואפשר שאפי' עץ קטן אסור לקטום בסכין אלא קוטמו ביד דומיא דמוללו ונראה דדייק מהא דס"ל לרש"י הא דסלי' סילתא בפ' כלל גדול שהוא מבקע עצים גדולי' ועושה (מהן) קטנים ומש"ה חייב משים טוחן ואין טחינה ביד אלא בכלי וכן מוכח נמי ממה שפרש"י בפ' מפנין גבי קוטמו ביד אבל לא בכלי כדפרי' לשם וא"כ מאחר דליכא אב מלאכה למה לנו להחמיר כ"כ גבי שמחת י"ט ומלשון הרא"ש נמי משמע דתלוי הכל במה שהוא אב מלאכה שהרי כ' וז"ל כיון שיכול לבשל ולאפות בהם בלא ביקוע טרחא שלא לצורך הוא ואב מלאכה כדאמרי' בפ' כ"ג האי מאן דסלי' סילת' כו' ומ"ש מלשון א"א הרא"ש ז"ל (יראה) לאיסור ס"ל מאחר שהרא"ש בע' כלל גדול ובשום מקום לא חילוק בין יד לכלי הכל אסור ומ"מ לא נהירא אלא אדרבה נ"ל מאחר שהרא"ש תולה האיסור באב מלאכה ביד שרי דאין טחינה אלא בכלי ואפי' פלפלין דשייך בהו טחינה לא תמצא בשום מקום לאסור ביד כ"א בכלי ע"כ נראה בעיני דשרי לד"ה ואית' נמי בתוספת' לא יתן אדם אבן ע"ג בקעת כדי לשוברה אבל מכניסה בחור ושוברה אלמא דשרי לבקוע ביד וכ' התו' שאין אנו בקיאין (בין) קרדום לקופץ ואסור לנו לבקע עצים בי"ט כלל וכ"כ הטור בשם הסמ"ק שאין להתיר אלא בסכין והמדקדקים נהגו לאיסור אף בח"ה ומתקנים כל העצים הקטנים הצריכין אף לבישול דגים קודם י"ט משום דחוששין לטירחא יתירא כמ"ש הרא"ש שהרי יכול לבערו כך בלא ביקוע ואין להקל אבל במקום שדמי עצים יקרים לא חיישינן לטירחא יתירא דהא הפסד מרובה הוא:

תוכן העניינים

ים של שלמה על ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה