ים של שלמה על ביצה· רבי שלמה לוריא [המהרש"ל]
פרק ג · סימן טו
דין בכור שנפל לבור בי"ט אשור להעלותו אלא נותן לו פרנסה במקומה דאין רואין מומין בי"ט ואפי' עבר וראה בי"ט אין שוחטין אותו אפילו היה המום מעי"ט רק שלא ראהו חכם מעי"ט אין מועיל אם יראה ביו"ט ואם נולד הוא ומומו עמו בי"ט ועבר וראה נשחט על פיו אבל לכתחילה אסור לראות וחכם שראה את המום בעי"ט מותר לשאול בי"ט איך בא לו המום ואם הוא מאיליו מתירו ודווקא שראה מעי"ט שהוא מום שראוי לשוחטו עליו ודוקא לראות המום ולהתירו בי"ט הוא דאסור אבל כשראהו בי"ט ושותק אע"ג שגמר בלבו שהוא מום אין בכך כלום מאחר שאינו מתירו:
מתני' בכור שנפל לבור כ"י יהודה אומר ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט וכ"ש אומר כל שאין מומו ניכר מעי"ט אין זה מן המוכן במאי קא מפלגי ברואין מומין בי"ט קא מפלגי ר"י סבר רואין מומין בי"ט וכ"ש סבר אין רואין מומין בי"ט וכ' הרי"ף ז"ל והרא"ש אחריו ואע"ג דק"ל ר"י וכ"ש הלכה כר"י בהא ק"ל כר"ש דאמר אמי וורדינאה חזי בוכרא דבי נשיאה הוי סבר דלא למיחזה בי"ט אתו אמרו ליה לר' אמי אמר להו שפיר עבדי דלא חזא איני והא כב אמי גופא הוי חזא כ' אמי מאתמול הוא דחזי וביומי טבא שייולי הוי משייל היכא הוי עובדא פי' רש"י פעמים שהיה טרוד מעי"ט ומשראה המומין אמר לך עכשיו ובא למחר והיה שואלו על המום איך בא לו מפני שנחשדו הכהנים על הבכורים להטיל בהן מומין כדתנן כל מומין הראויי' לבוא בידי אדם רועי ישראל נאמנים רועי כהנים אין נאמנים וצריך להביא עדים שמאיליו בא לו ההוא גברא דאייתי בוכרא לקמיה דרבא אפניא דמעלי שבתא הוה יתיב רבא וקא חייף רישיה דלי' עיניה וחזייה למומיה א"ל זיל האידנ' ותא למחר אתא למח' א"ל אמר לי גופא דעובד' היכי הוה א"ל הוה מנחן שערי בהך גיסא דהוציא עי' גדר של קוצים בהדא דעייל רישיה פרטיה הוצא לשפתיה א"ל דלמא את גרמת ליה פי' שהערמת בדבר שהטלת לשם שעורים כדי שיומם א"ל לא ומנא תימרא דגרמא אסור דתניא כל מום לא יהי' בו אין לי אלא שלא יהיה בו מום בידים מנין שלא יגרום לו ע"י דבר אחר שלא יבי' בצק או דבילה ויניח לו לגדי ע"ג אזנו כדי שיבא הכלב ויטלנו ת"ל כל מום לא יהיה בו אמר מום ואמר כל מום ע"כ ומדקאמר ליה האי גברא לא וכבא שתיק משמע שקיבל דבריו והאמינו דאל"כ ה"ל למימר לא מהימנת את ועו' וכי אפשר להביא עדים על הערמה שלא היה בלבו ערמה בדבר זה אלא נראה מה שאמרנו שהכהנים אינם נאמנין ובעינן עדים היינו על המום שלא עשאו הוא אלא נעשה מאיליו ושוב אין צריך אלא שאלה אם יודה בדבר ומאחר שאינו מודה מהימן ע"ז שלא עשה ערמה והא דקאמר כ"ש אין זה מן המוכן דמשמע אפילו בדיעבד היינו נמי היכא שהיה בו מעי"ט ועבר וראהו בי"ט שאין זה מן המוכן ואין שוחטין אותו כלל דהא כי אתא רב אושעי' אתא ואייתי מתניתין בידי' בין שנולד בו מום מעי"ט ובין שנולד בו מום בי"ט חכמים אומרים אין זה מן המוכן וחכמים היינו כ"ש אר"נ מתניתין כמי דייקא דקתני רש"א כל שאין מומו ניכר מעי"ט אין זה מן המוכן מאי אין מומו ניכ' אלימ' שאין ניכר כלל פשיטא צריכה למימר וכי צריך היה ר"ש לומר לכ"י בן מחלוקתו כן והלא ר"י יש לו מוקצה ונהי דרואין מומין ס"ל האי מיהא אסור משום מוקצה אלא דלא אתחזי לחכם מעי"ט אם מום קבוע אם מום עובר קתני מיהא אין זה מן המוכן ש"מ. עוד תניא בברייתא ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן ומפרש בסוגיא דבדיעבד קאמר כגון אם בקרו מבוקר והא דמוקי בסוגיא דיתבי דייני הת' כשנול' וראוהו כשנולד ופטר את הרחם ראו בו מום דלא הוקצה כלל היינו דלא תיפשוט מינה דאין מוקצה לחצי שבת אבל לפי האמת דאין מוקצה לחצי שבת אפי' לא יתבי דייני התם אם בקרו אח"כ מבוקר ופשוט הוא מן הסוגי' ואמאי דאמרינן כ' אמי מאתמול הוה חזי וביומא טבא שיולי הוה משייל כתב הר"ן דראייה לחודה היא דחשיבא כמתקן ודן את הדין אבל היתר חכם שראוהו מעי"ט כיון דהתירו הוה מחמת ראייתו וראייתו מאתמול הוה אין כאן תיקון כלל ופעמים שהיה טרוד מעי"ט ומשראה את המום א"ל לך עכשיו ובוא למחר והיה שואל על המום מאין בא לו מפני שנחשדו הכהנים על הבכורות להטיל בו מום ע"כ ומ"מ נכאה דוקא שגמ' בלבו שהו' מום אלא שבא לחזור עליו באיזה ענין בא המום אבל אי לא גמר בדעתו אי הוה מום ורוצה לעיין עליו למחר אי הוה מום אי לא דפשיט' שאסור אם בא להתירו בי"ט דהוי כדן את הדין ומה שמשמע לכאורה מדברי הר"ן דראיית חכם אפי' בלא התרה הוה כמתקן ודן את הדין היינו לענין זה שאם ראה בעיניו הוה כמתקנו בעי"ט אבל לראותו בי"ט ולשתוק ולא להתירו אין נראה בעיני שיהיה איסור בדבר אפי' גמר בלבו שהוא מום דברים שבלב הן ואינן דברי' לענין איסורי שבת וי"ט ומאחר שאין רואין מומין בי"ט א"כ בכור שנעל לבור אל יעלהו כלל אלא נותן לו פרנסה במקומו כדי שלא ימות כמו שעסק הרמב"ם והא"ז: