ילקוט הגרשוני על השס חלק ג· רבי גרשון שטרן
מסכת תמורה · טז.
אר"י אמר שמואל שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה בס' עיון יעקב כתב דמ"ש כל השונה הלכות בכל יום וכו' היינו מאה הלכות ביום, ושלשים יום שהיו ימי בכי אבל משה נשתכח מהם בכל יום מאה הלכות שהם יחד שלשת אלפים עיי"ש -- וכבר הביא בחדושי גאונים שבגליון הע"י בשם ספר מראית העין שהשיג עליו וכתב במטו מיני' דמר עמו הסליחה דמיעט בזכות ישראל, דהעיקר היא כפשטו שונה שתי הלכות בכל יום. וכ"כ רבינו בעל המנהיג דהוא חד מרבוותא קמאי דקמאי דכל הלומד שתי הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב, והביאו הרב מהר"ש בן הרשב"ץ ז"ל בתשובותיו סימן נ"ב והסכים עמו וכתב דכשילמוד שני דינים מהרמב"ם סגי, ועוד אמרו בתנחומא פ' בשלח שונה שתי הלכות שחרית ושתי הלכות ערבית מעלין עליו כאלו קיים כל התורה וקיים והגית בו יומם ולילה, והגם דקאמר שתים בשחרית ושתים בערבית, זהו למעלה אחרת כאלו קיים כל התורה, אמנם מהא שמעינן דכל השונה הלכות היינו כפשטו, דלא כמ"ש הרב עיון יעקב ז"ל, אלא דהפי' הוי כפשטו שתי הלכות בכל יום ובזה מובטח שהוא בן העוה"ב עכ"ל:
מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו ש' הלכות ונולדו לו ז' מאות ספקות ועמדו כל ישראל עליו להורגו – כתב המהרש"א בח"א דבאו להורגו משום שפשע כיון שמשה היה עדיין חי והיה לו ממאי לשאול משא"כ הנך דשכחן בימי אבלו של משה דלא פשע כלום דשכחה אונס מקרי עכ"ל – והנה בדין שכחה אי הוי אונס או פשיעה עיין במג"א סי' ק"ח ס"ק י"א מש"ש בזה, וע"ש בהגהות חכמת שלמה מהגאון ר"ש קלוגר ז"ל, ונהירנא שראיתי בס' חומת אנך על תהלים מהגאון חיד"א ז"ל אריכות גדול בזה ואינו תח"י כעת:
ויתן לה כלב את גולות עליות ואת גולות תחתיות, אמר לה כלב מי שכל רזי עולם עליונים ותחתונים גלויים לו יבקש ממנו מזונות – אמרתי הכוונה עפ"י מ"ש בחידושי לתהילים בפסוק אשגבהו כי ידע שמי, עפ"י הירושלמי המובא בס' תפלה למשה תהלים סי' ט' דמאן דידע שם המפורש אסור לו ליהנות משל אחרים, וא"כ הקב"ה מוכר לשגבו ולתת לו כל טוב, וז"ש אשגבהו כי ידע שמי והבן עכ"ל, וז"ש כלב מי שכל רזי עולם עליונים ותחתונים גלוים לו יבקש מזונות ממנו ית' כי הלא אסור לו ליהנות משל אחרים (שוב מצאתי כן בילקוט אליעזר ח"ב סוף ערך נשואין והנאני):
תנא הוא עתניאל הוא יעבץ וכו' עתניאל שענאו אל, יעבץ שיעץ ורבץ תורה בישראל, ומנ"ל דענאו אל, דכתיב (דה"א ד') ויקרא יעבץ לאלקי ישראל אם ברך תברכני וגו', אם ברך תברכני בתורה, והרבית את גבולי בתלמידים. והיתה ידך עמי שלא ישתכח תלמודי מלבי, ועשית מרעה שיזדמנו לי רעים כמותי לבלתי עצבי שלא ישגבני יצה"ר מלשנות, ואם אתה עושה כן מוטב ואם לאו הריני הולך בנסיסי לשאול, מיד ויבא אלקים את אשר שאל כתב בפתח עינים להגאון חיד"א ז"ל אפשר דשאל כהוגן דאם נשמתו קבלה תורה הרמה שעתה יזכה אליה, וז"ש אם ברך לשעבר במעמד הר סיני, תברכני עתה שאזכה להוציא לאור כל כל מה שקבלתי, והוא בכלל מ"ש הכתוב יהיב חכמתא לחכימין. כלומר. לחכימין שקבלה נשמתם בהר סיני, עתה בהשתדלותם יהיב חכמתא שקבלו, וז"ש ויבא אלקים את אשר שאל, כלומר שתורתו כבר קבלה מהר סיני', ועתה ישנו בהבאה ויביאה אל האדם ככל אשר שאל – ודרך דרש אפשר לומר דכתיב דאמו קראתי יעבץ לאמר כי ילדתי בעצב אלמא דאמו כיונה בשם יעבץ מלשון עצבות, והיא נתירא מזה שלא יתגבר עליו יצה"ר ויהיה עצב לעוה"ב ויתקיים שם יעבץ לפי כוונת אמו מלשון עצב, כל קבל דנא שאל מהשי"ת שירבה גבולו בתלמידים ויהיה נדרש יעבץ. יעץ ורבץ תורה בישראל, כמו שדרשו חז"ל בסמוך, ויתבטל כוונת אמו לשון עצבות, וז"ש לבלתי עצבי שלא ישגבני יצר הרע מלשנות ודו"ק עכ"ל הטהור:
בש"ס ווילנא עמד הגאון מ' שלמה הכהן מווילנא בהגהות שלו, על לשון המשנה ריש מסכתין, הכל ממירין א' אנשים וא' נשים לא שאדם רשאי להמיר [אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים] וכתב בזה"ל. לכאורה תימה דהיאך יעלה על הדעת שאדם רשאי להמיר הא כתיב בהדיא לא יחליפנו ולא ימיר אותו, ונראה משום דיש מקום לטעות דאינו עובר בלאו רק אם נתכוין להמיר בהמת חולין בשל קודש שתצא זו ותכנס זו, אבל במתכווין שיהו שניהם קודש הוא ותמורתו אינו עובר, וכמו במשהה חמץ ע"מ לבערו דכ' התוס' בפסחים דף כ"ט דאינו עובר בבל יראה כיון דבדעתו לקיים העשה, ועיין בשאג"א בסימן פ"א דלדעת התוס' בכל לאו הניתק לעשה הוא כן, (ומה שהקשה שם מלאו דגזל ומשכון וכו', נ"ל דלק"מ דהתם איכא קרא יתירא דלא תגנובו ודרשינן דלא תגנובו ע"מ לשלם תשלומי כפל, ומשמע ג"כ אפי' ברוצה להחזיר הגניבה בעצמו מ"מ אסור. ומזה ילפינן לכלהו לאוין של ממון, והטעם דגבי ממון אף דבדעתו להחזר אח"כ, מ"מ גזילה לזמן נמי מקרי גזילה ועי' בחו"מ מ סימן ע"ג סעיף ב' דזה מקרי כפירת ממון ממש ע"ש, ובזה נתיישב מה שהקשה שם השאג"א משואל שלא מדעת ע"ש], וא"כ הו"א דגבי תמורה נמי כן הוא דאם בדעתו לקיים העשה רשאי באמת להמיר קמ"ל דאינו כן. והטעם דגבי תמורה לא מקרי לאו הניתק לעשה משום דהלאו הוא כולל יותר מהעשה וכמ"ש הרמב"ם, או כמ"ש לקמן דף ד' דלא אתי עשה ועקר תרי לאוי ודו"ק. עכ"ל.
ולפענ"ד אפשר לומר דהנה בס' תמורת תודה (דפוס ירושלים תובב"א) מהרה"ג מ' מרדכי אליעזר וועבער הרב דק"ק אדא יע"א, מביא מה שהקשו הגאונים:
קול רמז ובית דוד ושושנים לדוד ז"ל מה זה לשון לא שאדם רשאי להמיר, הול"ל לא שהם רשאין להמיר (כמו שהתחיל הכל ממירין א' אנשים וא' נשים) אלא שאם המירו מומר וסופגי' את הארבעים – ומה שתירץ בס' הנ"ל דמשו"ה נקטה המשנה אדם להורות שאם היחיד המיר את של שותפין או של צבור דהו"א כיון דהתחיל הכל ממירין ומפרש בגמ' דהכל מתפיסין בתמורה קאמר, א"כ אם אינה תמורה ליכא איסורא דלא ימיר, ועל זה. קאמר לא שאדם רשאי להמיר אלא דסופג את הארבעים וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' תמורה אחד מן שותפין או מי שהמיר בקרבן מקרבנות צבור הרי זה לוקה ואין התמורה קדש עיי"ש – הנה בתחלת העיון גם אני רציתי לומר כן. אמנם אח"כ חזרתי בי דא"כ מה אמר במשנה, אלא שאם המיר מומר, הא באחד מן שותפין או מי שהמיר בקרבן צבור באמת אינו מומר. וצ"ע על בעל תמורת תודה שלא הרגיש בזה.
לכן נלע"ד דהא בגמ' דף ב' ע"ב מביא הברייתא לפי שכל ענין כולו אינו מדבר אלא בלשון זכר שנא' לא יחליפנו ולא ימיר אותו, אשה מנין. ת"ל ואם המר ימיר לרבות את האשה – ופריך שוב הגמרא ולר"מ אשה:
מנא ליה, ומשני נפקא ליה מוי"ו דואם עכ"פ היה הו"א דאשה אינה מצווה כלל על הלאו דלא ימיר, ולכך אמר תנא דמתניתין לא שאדם רשאי להמיר דהיינו אשה, קמ"ל דשים אדם אינו רשאי להמיר ואפילו אשה, אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים ובזה אפשר ליישב קושי' התוס' דהול"ל וסופג שמונים דהא כתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו, ולהנ"ל י"ל דהא אשה לא אתיא אלא מריבויא דאם המר ימיר, או מוי"ו דואם המר ימיר א"כ אין לך בו אלא חידושו, ורק ללאו דלא ימיר אתרבי אשה, אבל לא ללאו דלא יחליפנו, וע"כ אינה סופגת רק ארבעים, כנלע"ד בזה.
ובהיותי בזה ראיתי בס' כלי חמדה עה"ת מהגאון מדוואהרט נ"י בפ' בחקתי, שעמד על לשון הגמ' תמורה דף ה' ע"ב והרי תמורה דאמר רחמנא לא יחליפנו ולא ימיר אותו ותנא לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים אלמא מהני, תיובתא דרבא – וע"ז כתב הגאון הנ"ל, וצ"ע למה מביא הגמ' בקושיא הך דסופג את הארבעים הרי הקושיא הוא מהא דאם המיר מומר וע"ש מ"ש בזה – ולענ"ד דהמקשן רצה לאלומי קושיתו דגם מהך דסופג את הארבעים מוכח דאי עביד מהני, דהנה הקשו התוס' דהול"ל סופג שמונים דהאיכא תרי לאוי, וכתב המהרש"א בחולין ב' ע"א דבאמת תמורה היה לאו הניתק לעשה אלא דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי, אמנם הלאו האחד מינתק שפיר ולא נשאר רק לאו אחד, וע"כ סופג רק ארבעים, ועיין חת"ס בחי' חולין דפוס מונקאטש שהביא בשם מהדורא בתרא דהיינו כוונת רש"י ז"ל בחולין ב' ע"א סופג ארבעים משום לא ימיר, משום דחד מן הלאוין מינתק ולא יחליפנו מוקדם ונשאר לא ימיר עכדפח"ח, אך לפי מ"ש הרמב"ם דתמורה ל"ה לאו הניתק לעשה משום דהלאו כולל יותר מן העשה, כי העשה אינו בצבור ושותפין שאינן עושין תמורה מ"מ בלאו עברו, ולפ"ז אפי' חד לאו לא מינפק והדרא קושי התוס' לדוכתא דליתני סופג שמונים.
אך באמת לאביי דס"ל אי עביד מהני דאי ס"ד לא מהני אמאי לקי א"כ א"א לומר דהלאו בתמורה כולל יותר מן העשה משום דשייך נמי בצבור ושותפין, כיון דאין עושין תמורה ומעשיהם לא מהני מידי, אי אפשר לומר דלוקין (וכ"כ בראש יוסף ובלב ארי' ריש חולין יע"ש), וא"כ לאביי דאי עביד מהני עכ"ח הא דתמורה ל"ה לאו הנל"ע, היינו משום דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי, ולכך כיון דחד לאו מיהת מינתק שפיר קתני דסופג רק ארבעים, וא"כ מהא דתנן אם המיר מומר וסופג את הארבעים נמי מוכח דאי עביד מהני דאל"כ תיקשי קושי' התוס' דליתני סופג שמונים, ולכן לאלומי תיובתא לרבא הביא המקשן גם הסיפא וסופג את הארבעים (ומדוייק מאוד הלשון והרי תמורה דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו. ואעפי"כ תנא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים, ואמאי, האיכא תרי לאוי והו"ל ללקות שמונים, אעכ"ח משום דחד לאו מינתק וא"כ מוכח כאביי דאי עביד מהני, דלרבא דס"ל א"ע לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא, א"כ גם צבור ושותפין אע"ג דאין עושין תמורה מ"מ לוקין, א"כ הלאו כולל יותר מן העשה ואפילו חד לאו לא מינתק א"כ הו"ל למיתני סופג שמונים) וע"ז השיב התרצן, אמר לך רבא שאני התם דאמר קרא והי' הוא ותמורתו יהי' קודש ולא קשה מהא דאם המיר מומר ועל הקושיא מסופג את הארבעים לא חש להשיב, דמי כעורה מה שתירצו התוספת בריש חולין ובריש תמורה דלעולם לא לקי אלא ארבעים עיי"ש ולק"מ.
תם ונשלם מסכת תמורה, שבח לאל נאזר בגבורה