ילקוט הגרשוני על השס חלק א· רבי גרשון שטרן
ילקוט גרשוני קונטרס אחרון
א בריש פסחים בתוס' ד"ה אור וכו' ונזיר נמי איסורי' שרי לאחריני, ובמהרש"א הגיה שכוונתם נדר שאסור בהנאה ג"כ ותי' כיון דשרי לאחריני, ומרן החת"ס ז"ל בחידושיו כתב וצ"ע בכוונתם דאדרבה כיון דשרי לאחריני איכא למיגזר טפי שמא ישכח נדרו ויאכל יעו"ש, ולי קשה עוד על לשון התוס' "ונזיר נמי" דאחרי שכתבו מקודם ולא דמי לבב"ח וכו' הו"ל לכתוב ולנזיר נמי לא דמי שאיסורי' שרי לאחרני, אבל לשון ונזיר נמי אינו מדוייק כלל כמובן לכן נלע"ד דה"פ בתוס' דהנה איתא במשנה דכאן דשתי שורות של חביות הסדורות במרתף של יין צריך לבדוק ביניהם כמו שפירש"י ז"ל בד"ה שתי שורות יעו"ש, ומדנקט המשנה סתם דצריך בדיקה מוכח דאין חילוק ואפילו נזיר ג"כ צריך לבדוק בין החביות שבמרתף יין, וע"ז הי' קשה לתוס' בשלמא לפרש"י דטעם הבדיקה שלא יעבור בבל יראה, א"כ שפיר גם הנזיר צריך לבדוק דאם לא יבדוק יעבור בב"י, אבל לפי' התוס' דצריך לבדוק משום שלא יבא לאכלו, קשה מדוע נזיר נמי צריך לבדוק בין החביות הלא הנזיר אינו נכנס כלל למרתף של יין כמחז"ל אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב, וא"כ לא אתי למיכל החמץ שבין החביות, ולזה כתבו התוס' ונזיר נמי צריך לבדוק דהא איסורי' שרי לאחריני וא"כ הגם שהוא אינו נכנס להמרתף, אבל בני ביתו שאינם נזירים נכנסים לשם ואיכא למיחש שמא יבאו לאכול החמץ שבין החביות, ולכן נזיר נמי צריך לבדוק החמץ דשם, כנלענ"ד נכון בעזהי"ת:
עוד שם כ"ב ע"ב עד שבא ר' עקיבא ולימד כו' לרבות תלמידי חכמים, כתב בפתח עינים למרן חיד"א ז"ל. שמעתי לדקדק אומרו עד שבא ר' עקיבא. כי הנה שמעון העמסוני פירש כי ירא לאמר דאתא לרבות ת"ח. וכשנכנסו לפרד"ס ר' עקיבא ודעימיה אמרו פ' אין דורשין דמחיוהו למט"ט שיתין פולסי דנורא על דלא קאים מקמיה דאחר להיותו ת"ח ומכאן נתפרסם מעלת הת"ח. וז"ש עד שבא ר"ע מכניסת הפרד"ס אשר חזה תוקף מעלת הת"ח כי מחיוהו למט"ט וכו' ואז היה לו כח לדרוש לרבות ת"ח ע"כ שמעתי עכ"ל". ואני העני כבר הקשיתי ע"ז בפסחים שם דמה יענה להא דאיתא במשנה ח' פ"ה דמעשר שני עד שבא ר"ע ולימד שכל הפירות שלא באו לעונת המעשרות פטורים מן הביעור יע"ש. ובמס' ר"ה הקשיתי עוד ע"ז מהא דאיתא בנדרים כ"ה ע"ב עד שבא רע"ק ולימד נדר שהותר מקצתו הותר כולו יע"ש, וכעת קשה לי עוד מהא דאיתא במס' ב"מ דף ס"ב עד שבא רע"ק ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חבירך יע"ש וצ"ע:
ב במגילה ב' ע"א ואימא שיתסר ושיבסר. ולא יעבור כתיב. בגליון המאסף (דפוס ירושלים תו' תרנ"ז) כתב וזיל:
ראיתי בס' ברוך מבנים אשר פ' ויק"פ שמביא קושית העולם דלמא הכוונה שלא יקדים כדפי' עובר לעשייתן מקרא דויעבור את הכושי ואח"כ ראיתי בס' גל נעול לריב"א שמביא ג"כ קושי' זאת וכתב שיש מתרצים דאין לפרש דקודם לא, כיון דכבר אמרינן י"ג זמן קהילה לכל היא א"כ חזינן דמותר להקדים. אכן סותר זה דאי נימא דולא יעבור קאי שלא להקדים א"כ באמת לא נימא הסברא דיען זמן קהילה לכל היא יע"ש. ולענ"ד נראה עפ"י קושית התשב"ץ ח"ב סי' רע"ד דאם הדין דמברכים עובר לעשייתן א"כ למה אמרו עובר לעשייתן ולא אמרו קודם לעשייתן ותי' התשב"ץ דלשון קודם היה משמע קודם הרבה אבל לשון עובר משמע קדימה בסמוך וכ"כ האבודרה"ם וכו' ובשו"ת שאגת ארי' סי' כ"ו תי' דלשון עובר הוא להורות דבדיעבד יכול לברך אח"כ כדעת הג"א בפ"ג דחולין ודלא כהרמב"ם וע' ש"ך יו"ד סי' י"ט. עכ"פ חזינן דכולם חשבו למצוא כוונה במה דנקטי לשון עובר דאל"כ מוטב לשון קודם א"כ כאן אי היה הכוונה שלא להקדים היה לו לכתוב ולא יקדים והבן עכ"ל. ולפענ"ד אין זה תירוץ מספיק דהרי כ' בתשו' שאג"א ס' הנ"ל דבלשון תורה ומקרא הוה עובר לישנא דאקדומי רק בלשון חכמים משמע בכ"מ להיפוך שעבר כבר ולישנא דאחורי הוא ולא לישנא דאקדומי יעש"ה, א"כ כאן בולא יעבור דהוא לשון מקרא באמת י"ל דלישנא דאקדומי הוא והדרא קושי' לדוכתה והנה ראיתי בס' מתא דירושלים על הירושלמי ריש מגילה שכ' דבס' בית לוי מביא קושי' זאת בשם הגאון מהו' מרדכי מבריסק ז"ל ותירוץ דא"כ הו"ל לכתוב לא יעביר ומדכתיב ולא יעבור משמע למעוטי שיתסר ושיבסר ע"כ והוא ז"ל מפרש בזה לשון והירושלמי שם "לא יעבור ולא יעבור' יע"ש, ובחמת שגם תירוץ זה הוא דוחק בעיני ולכאו' י"ל דהרי איתא בירושלמי כל החודש כשר לקריאת מגילה שנא' ובחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה אמר ר' חלבו ובלבד עד ט"ו. א"כ א"א לומר דולא יעבור היינו שלא להקדים. אלא דבאמת ז"א דהא כתב הב"י בסי' תרפ"ח דההיא דירושלמי דכל החודש כשר לקריאת מגילה לא ס"ל לתלמודא דידן מדלא מייתי לה יעי"ש. אמנם חידוש בעיני על בעל מתא דירושלים שמפרש בקושי' זו את דברי הירושלמי הנ"ל והלא לפי הירושלמי דכל החודש כשר לקריאת מגילה קושי' זאת בלא"ה לק"מ כנ"ל ואולי י"ל דאם נימא דולא יעבור קאי שלא להקדים אז נפרש והחודש אשר נהפך וכו' דכל החודש מט"ו ואילך כשר לקריאת מגילה ודו"ק:
עוד שם ט' ע"א דשינו ע"ב זקנים לתלמי המלך (פירש"י מלך מצרים היה) וכתבו כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס. ופירש"י שלא יאמרו רצחנים היו אבותיכם יע"ש. והקשה בגליון המאסף הנ"ל ס' י"ז למה לא שינו ג"כ פסוק וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו שלא יאמרו מנאפים היו אבותיכם. ובסי' ס"ג כתב ע"ז חכם א' וז"ל:
ולדידי לק"מ דסברי דלא יקפיד המלך אלא על מעשה רבים דיקא נמי דפירש"י שלא יאמרו רצחנים היו אבותיכם אבל אמעשה דיחיד לא יקפיד ולכן לא שינו לו דויך את המצרי גבי מרע"ה עכ"ל ולענ"ד ז"א דמעשה שמעון ולוי ג"כ לא הוי מעשה רבים דהא שנים לא מקרי רבים כמבואר בכמה דוכתין בש"ס ופוסקים והדק"ל. ולכן נ"ל דידוע דמצריים שטופי זימה היו א"כ אצלם לא הוי ניאוף שים חסרון וגנאי דעבר ושנה נעשה לו כהיתר ולכך ידעו הזקנים כי לא יקפיד המלך על זה, משא"כ על רציחה ודאי יקפיד, ובזה יל"פ כוונת רש"י ז"ל במ"ש מלך מצרים היה, וכבר עמד ע"ז בגאון יעקב שבגליון העין יעקב דמאי בעי רש"י בזה, ולהנ"ל י"ל דכוונת רש"י ז"ל לתרץ קושי' החכם בגליון המאסף הנ"ל וא"ש ודו"ק. ומה שלא שינו לו פסוק ויך את המצרי גבי מרע"ה זה לק"מ דמרע"ה עשה כן רק להציל נפש מיד רוצחו כמ"ש הרשב"ם עה"ת בפסוק וירא איש מצרי מכה וגו' יעו"ש:
ג בר"ה כ"ט ע"ב תנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצאה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה כתב בס' תורה תמימה פ' אמור סי' פ"ו דצ"ל תנא דבי ר' ישמעאל, דלא מצינו בגמרא תנא דבי שמואל עכ"ל. ובמח"כ נעלם ממנו גמרא מפורשת במגילה דף ל' ע"א דנזכר ב' פעמים בגמ' שם תנא דבי שמואל יע"ש. ובחיבור זה בברכות דף כ' ע"א ע"א ציינתי עוד כמה דוכתין בגמ' דנזכר תנא דבי שמואל. ופלא דנעלם ממנו כל הני דוכתין בגמרא:
ד על קושי' התוס' בכמה דוכתין בהא דאמרו לעולם יעסוק אדם בתירה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, והרי אמרו נוח לו שלא נברא :
מביא מרן חיד"א ז"ל בפתח עינים לשבת דף סיג ע"א בשם הרב מהר"ש פרימו ז"ל שתירץ דבתורה בצירוף מצות יכול שלא לשמה להביא לשמה אבל בתורה לחוד נוח לו שלא נברא יע"ש מ"ש בזה:
וקשה לי דא"כ נימא גם במצוה כו דמצות בצירוף תורה יכול שלא לשמה להביא לשמה אבל במצוה לחוד לא, ולפי"ז מאי פריך בנזיר כ"ג ע"ב אהא דאמר רנב"י גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה איני והאר"י א"ר לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות כו' שמתוך כו' בא לשמה, ומאי קושיא דלמא דוקא מצות בצירוף תורה יכול שלא לשמה להביא לשמה אבל מצוה לחוד לא וצ"ע:
והנה ראיתי בענף יוסף לנזיר דף הנ"ל שמביא בשם הגאון מוואלאזין ז"ל דמה שאחז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה רמז בתיבת לעולם שר"ל בקביעות תמיד שלא להפסיק פומי' מגירסא כמש"ל ואז בודאי יבוא לשמה עכ"ל. ולפי דבריו הקדושים הנה מיושב בפשיטות קושי' התוס' הנ"ל דהא דאמרו כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא היינו דוקא בעוסק לפעמים דרך ארעי ולא בקביעות תמיד דאז אינו בא לשמה וא"ש:
ה בתענית ה' ע"ב מה זרעו בחיים אף הוא בחיים פירש"י שיביאנו בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו כמו שמצינו במצרים וירא ישראל וגו' ודרשינן ישראל סבא וכתב בהגהות הגאון מהר"ץ חיות ז"ל ראיתי ענין זה במדרש רבה ונעלם:
ממני לשעה מקומו של דרוש זה עכ"ל ולפענ"ד כוונת רש"י ז"ל על המדרש רבה פ' מקץ (פרשה צ"ב) ר' פנחס בשם ר' הושעי' אמר נטל הקב"ה רגליו של יעקב אבינו והעמידן על הים ואמר לו ראה נסים שאני עושה עם בניך הה"ד בצאת ישראל ממצרים ישראל סבא עכ"ל וקרוב לודאי שלפני רש"י ז"ל הי' הגירסא הה"ד וירא ישראל את היד הגדולה. ישראל סבא. ובאמת שכן ראוי לגרוס שהרי המדרש מיירי בנסים שנעשו על הים ולא בנסים שנעשו ביציאת מצרים, ואיך פתח בים וסיים ביצ"מ, אלא ודאי ראוי לגרוס הה"ד וירא ישראל וגו' ישראל סבא. ודע דמתחלה רציתי לומר דכוונת רש"י על מ"ש בזוה"ק פ' בשלח דף נ"ג ע"א דשם איתא בהדיא דוירא ישראל קאי על ישראל סבא יעו"ש, אמנם אח"כ חזרתי בי לפי שראיתי בשדי חמד כללי הפוסקים סי' ה. אות כ"ב שמביא בשם מרן חיד"א ז"ל דספר הזוהר לא נתגלה להראשונים אפילו להרשב"א והרא"ש וכו' ועוד מביא שם בשם ספר יוחסין שנתגלה ספר הזוהר אחר הרמב"ן והרא"ש שלא ראוהו ושיש אומרים שהרמב"ן מצאו בארץ ישראל וכו' יעו"ש, א"כ בימי רש"י ז"ל עדיין לא נתגלה ספר הזוהר, לכן הנכון כמ"ש דכוונת רש"י ז"ל על המ"ר הנ"ל: (י) בברכות דף י' הבאתי פי' הגמ' סנהדרין י"ז א' בשם ס' המדרש והמעשה פ' חיי שרה בשם זקינו הגאב"ד דסרעדניק זצ"ל, וכעת ראיתי שנעלם ממנו שכבר כתוב כן בס' "עיון יעקב" לסנהדרין דף י"ז בשם זקינו הגאון מהו' יעקב זצ"ל יעו"ש. וט"ע בס' ערוך לנר סנהדרין י"ז ע"א ד"ה לא סיימו קמיה שמפרש ד' הגמ' באופן אחר ע"ש דפח"ח:
ז בקונטרס נחלת אבות על פ"א הבאתי קושי' התוס' ש נדה י"ג ד"ה עד שיכלו כל הנשמות שבגוף והא אמרי' שבת קי"ח אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות מיד היו נגאלין וע"ש מ"ש בזה, וכעת ראיתי בס' "עיון יעקב" ליבמות דף ס"ב בהא דאי' התם, היו לו בנים ומתו ר"ה אמר קיים פו"ר משום דרב אסי דאר"א אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף ור' יוחנן אמר לא קיים פו"ר לשבת יצרה בעינן והא ליכא, וע"ז כתב העיון יעקב וז"ל:
מסוגיא זו נראה דר' יוחנן לא ס"ל הא דרב אסי דריו"ח אזיל לשיטתו דאמר בשבת דף קי"ח אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות מיד היו נגאלין מכלל דלא ס"ל הא דרב אסי דאיך היו נגאלין מיד כיון דעדיין לא כלו הנשמות שבגוף והתוס' בנדת דף י"ג מקשים קושי' זו ותירצו בדוחק כמ"ש מהרש"א ע"ש ולפמ"ש לק"מ עכ"ל:
ובמחכ"ה לא דבר נכונה, דאם ר' יוחנן לא ס"ל הא דרב אסי, למ"ל לגמ' לומר טעמא דריו"ח משום דבעינן לשבת יצרה, הול"ל בקיצור וריו"ח אמר לא קיים פו"ר דלית לי' הא דרב אסי, אלא ודאי גם ריו"ח ס"ל כרב אסי אלא דבהא קמיפלגי ר"ה ס"ל דעיקר טעמא דפו"ר הוא משום דרב אסי כפירש"י שם, וריו"ח ס"ל דטעם זה אינו עיקר הטעם דפו"ר, אלא הוא גם לתועלת קיום המין בעולם כמ"ש לשבת יצרה, וא"כ מה יועילו הבנים שמתו, וכ"כ בעץ יוסף לשם והוא האמת בפי' דברי הגמרא הנ"ל, וראי' גדולה לזה ממ"ש הב"י באה"ע סי' א' בשם מצאתי כתוב [והוא בתשו' מהרי"ל סי' סצ"ו] על בן חרש ושוטה לא ידענא אמאי לא קיים מצות פו"ר וכי גרע מגר שנתגייר דקיי"ל כר"י דאמר קיים והאי נמי אי משום שבת יצרה איכא שבת ויכול לישא אשה ולהוליד בן חכם ואי משום דרב אסי דאמר עד שיכלו נשמת שבגוף האי נמי נשמה יש לו ובר מצוה הוא ופקחים מוזהרים עליו וכו' יעו"ש, ואי נימא כמ"ש העיון יעקב דריו"ח לית לי' דרב אסי א"כ אנן דקיי"ל כריו"ח דהיו לו בנים ומתו לא קיים פו"ר ג"כ לית לן דרב אסי א"כ למה לו למהרי"ל לומר ואי משום דרב אסי וכו' הא אנן דקיי"ל כריו"ח לית לן כלל האי דרב אסי, אלא ודאי ז"א וגם ריו"ח ס"ל כרב אסי, אלא דפליג אדר"ה שסובר דעיקר טעמא דפו"ר הוא משום דרב אסי, וע"ז פליג ריו"ח וסובר דהגם שהוא ג"כ א' מהטעמים שיש על מצוה דפו"ר מ"מ אינו עיקר הטעם, אלא לשבת יצרה נמי בעינן, והוא פשוט וברור, ובעל עיון יעקב לא דק בזה במחכ"ת הרמה:
ח בענין הסתירה דרשב"י אדרשב"י ודר' ישמעאל אדר' ישמעאל מברכות למנחות, שהבאתי בסוף השמטות וחידושים למס' ברכות, ראיתי כעת אריכות בשדי חמד חלק הכללים מערכת וא"ו כלל ט"ו יעוש"ה:
ט לקושית העולם כיון שאאע"ה קיים כל התורה עד שלא נתנה מדוע לא קיים מצות מילה עד שנצטוה עלי', כתב בישועת יעקב עה"ת (ס"פ לך), דהרמב"ם בס' מו"נ כתב בטעם מצות מילה שהערלה מרבה תאוות המשגל ובהסרת הערלה תחלש כח המתאוה בזה, והנה באמת יש מקצת בנ"א אשר בלא"ה יצרם חלש ואין מתאוין, ולהם מצות מילה איננה מצוה מוכרחת כ"כ, אמנם במילה בזמנה שהיא לשמונה בעת ההיא לא נודע עדיין מה יהי' בסופו אם יהי' עלול לחטא מאחר כי יצר לב האדם רע מנעוריו לכך מלין אותו למען יחלש כח המתאוה, אמנם באדם שכבר הגיע לכלל שנותיו ויודע בעצמו כי גם זולת המילה אין נפשו מתאוה לא הי' מצות המילה הכרחי, אמנם כיון שרוב בנ"א עלולים המה לכח המתאוה לא חילקה התורה, כיוצא בדבר כ' התשב"ץ בהא דגזרו על יינם משום בנותיהם דאף הכומרים שאין להם בנים ובנות מ"מ גזרו על יינם משום לא פלוג, ואמנם אברהם שהכיר את בוראו למ"ח שנים לא הי' מצות המילה הכרחי אצלו כיון שכבר נתברר שנחלש כח המתאוה והמילה היא רק משום שלא חילקה התורה, וכל זמן שלא נצטוה על המילה ושאר בנ"א לא היו נימולים, למה לו לאברהם למול עצמו, הרי בעצמו אינו צריך למול, ולא פלוג לא שייך בזה כמ"ש והבן עכ"ל ודפח"ח. שו"ר בס' שער בת רבים פ' לך תי' רבים על קושי' זאת. וע"ע בשו"ת שערי צדק להגאון מדעעש זצ"ל חיו"ד סי' קע"א תירוץ נאה ע"ז עיי"ש:
ולפענ"ד י"ל עפ"י מ"ש אדמו"ר הגאון ז"ל בתשו' מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמ"א בד"ה ועוד אני אומר וכו' בשם מרן חת"ס ז"ל דהא דאנו רואין דוולדות הנימולים בעזהי"ת חיים וקיימים ואפי' מיעוטא דמיעוטא אין המילה מזקת להם ומאי דאחז"ל בגיטין נ"ז ע"ב כי עליך הורגנו כל היום דקאי על מצות מילה היינו עפ"י הטבע אבל זכות מצות מילה מגינת ומצלת ומיישב בזה קושי' הש"ך סי' רס"א על הרמ"א דסובר מל תוך ח' דיצא א"כ אמאי מילה דוחה שבת נימהלי' מערב שבת כמ"ש במנחות דף ע"ב דבמנקצר ביום כשר ולא דחי שבת ע"ש ולפ"ז ניחא בודאי תוך ח' עדיין אין כאן מצוה אלא אם באה יום ח' אז קיים המצוה במאי שמל מקודם כדי שיחול לאח"ז דזמן ממילא קאתי וא"כ כיון שהמילה היא סכנה אלא שהמצוה היא מגנת א"כ אין רשאין למול בע"ש דמביא התינוק לידי סכנה דאז עדיין אינו מצוה שיגן עליו ע"כ דפח"ח, וא"כ אומר אני הה"ד באברהם דעד שלא נצטוה על המילה לא שייך לומר מצוה מגינא ומצלא א"כ לא הי' רשאי למול כיון דהמילה היא סכנה ואאע"ה שקיים כה"ת עד שלא נתנה קיים ג"כ מ"ש התורה וחי בהם וכו' כנלע"ד נכון ב"ה:
י בברכות דף ט' דבר נא באזני העם וגו' שלא יאמר אותו צדיק אברהם וכו'. פי' בס' בנין אריאל סו"פ פקודי עפ"י הידוע שנמצאו הרבה טעמים על שיצאו ממצרים קודם השלום ת' שנה. הא' נמצא במדרשי רז"ל מדלג על ההרים בזכות אבות. הב' קושי השיעבוד השלים המנין. ועוד נמצא טעם אחר לשבח כי הקב"ה אמר לאברהם סתם בארץ לא להם ולא פרע לו תחת יד איזה אומה ישתעבדו והנה הם גלו עוד ונשתעבדו למלכיות אחרות וזה השלים אותן הק"ץ שנה ויותר. והנה לפי טעם האחרון לא הי' צריך להוציאם ממצרים ברכוש גדול עד תשלום ת' שנה אצל מלכות ואומה אחרת, שהרי לא הבטיחו על רכוש גדול רק אחר ת' שנה כדכתיב ואחרי כן. אבל לפי ב' טעמים הראשונים הוצרך ליתן רכושם אז בצאתם ממצרים. והנה בפ' שמות פירש"י אהי' אשר אהי' בשעבוד מלכיות וכו' הרי שהי' כבר גלוי לפניו ית' שעתידין לחטוא ויבאו לידי. שעבוד מלכיות אחרות. אבל אברהם לא ידע באותו פעם שבניו עתידין לחטוא ויגלו למקומות אחרים. וא"כ אין מקום לטעם הזה ועכ"ח טעמים הראשונים קיימים וראוי להוציאם עתה ברכוש גדול, וזהו דבר נא אעפ"י שמצד הבטחתי אין הדבר מוטל עלי להוציאם ברכוש גדול כי הזמן לא נשלם עכשיו אלא אחר שעבוד מלכיות. אך כדי שלא יאמר אותו צדיק כו' ואין רצוני להשיב דבר זה דדי' לצרה בשעתה כמ"ש רש"י. ע"כ דפח"ח. (ועיין בענף יוסף בד"ה ועבדום וענו אותם וכו' בשם מעון הברכות ודו"ק):
י"א עו"ש דף ל"א ע"ב דא"ל עלי לשמואל מימר שפיר קא אמרת מיהו מורה הלכה בפני רבך את. ומדקדקים העולם שפת יתר הך דמימר שפיר קאמרת הל"ל בקיצור מורה הלכה וכו' ועיין מ"ש בזה במקומו. וכעת ראיתי בס' בנין אריאל פ' ויקרא שמיישב דקדוק הנ"ל בדרך חריף ונחמד עיי"ש ותמצא נחת. [ועי' מ"ש לקמן אוה ל"ג בזה וינעם לך]:
י"ב בענין מש"ל אות א' במ"ש עד שבא רע"ק ולימד מצאתי כעת בס' יד מלאכי אות תקי"ח שכ' וז"ל:
עד שבא רע"ק ולימד. לשון זה מצוי בר"ע והטעם י"ל משום דר"ע בקטנותו לא למד תורה דרעיא דבי כלבא שבוע היה ואח"כ בא לבית המדרש ולמד תחילה ואח"כ לימד כנראה מרז"ל וזהו עד שבא וכו' שושנים לדוד בנדרים פ"ט משנה ו' ולא ידענא מה יענה ומה יאמר בעד שבא ר' אושעי' ברבי ולימד דפ"ק דחגיגה ז' ע"א עכ"ל. וע' בשדי חמד חלק הכללים מערכת העי"ן כלל י"ב מש"ש בזה:
י"ג בעירובין מ' ע"ב תן חלק לשבעה וגם לשמונה (קהלת י"א) ר' אליעזר אומר שבעה אלו ז' ימי בראשית שמונה אלו ח' ימי מילה [יש לכוין זה במאמר הגדה ש"פ שבעה מי יודע כו' שמונה מי יודע כו' דקאי עה"פ תן חלק לשבעה וגם לשמונה, מי יודע לפרש ומהו שבעה ומהו שמונה, לז"א שבעה אני יודע שבעה ימי שבתא, שמונה אני יודע שמונה ימי מילה, וכדרשה דר' אליעזר הנ"ל ודו"ק] ר' יהושע אומר שבעה אלו ח' ימי החג וע' במהרש"א בח"א דאיך יתפרש לפי"ז סיפא דקרא הנ"ל כי לא תדע מה יהי' רעה על הארץ יע"ש, ועדיין לא יצא י"ח לפרש סיפא דקרא הנ"ל אליבא דר' אליעזר דקאי על שבת ומילה, ובקונטרס שערי מדע הנספח לספרי ברכת הנפש כתבתי עפ"ד אדמ"ו הגאון מהר"ם שיק ז"ל שהבאתי לעיל אות ט'דמשו"ה לא אפשר למול התינוק בע"ש משום דהמילה היא סכנה ועדיין אינו מצוה שיגן עליו יע"ש, ולפי"ז י"ל דקרא ה"ק תן חלק לשבעה זה יום השבת, ואעפי"כ וגם לשמונה זה מילה שניתנה בשמיני ודוחה את השבת, וא"ת לשיטת הרמ"א ת"ל דמל תוך ח' יצא אמאי דוחה שבת נמהלי' בע"ש כקושית הש"ך ז"ל לז"א כי לא תדע מה רעה יהי' על הארץ, שמא ימות התינוק מחמת המילה, דבע"ש עדיין ליכא מצוה שיגן עליו וא"ש נכון ב"ה :
וכעת נ"ל בפשיטות עפמ"ש הבעה"ט בר"פ שמות שבשביל שבת ומילה ששמרו במצרים נגאלו יעו"ש. ולכן הזהיר שהמע"ה תן חלק לשבעה וגו' שישמרו ישראל שבת ומילה, כי לא תדע מה רעה יהי' על הארץ, שמא יחרב הבית ויגלו מארצם. ובזכות שבת ומילה יהיו נגאלים כמו שבזכות זה נגאלו ממצרים וא"ש (וע' ברש"י קהלת י"א בפסוק הנ"ל ודו"ק):
י"ד ע"ד שם בברייתא שבת שחל להיות בר"ח או בחוה"מ ערבית שחרית ומנחה מתפלל כדרכו שבע ואומר מעין המאורע (יעלה ויבא) בעבודה ר' אליעזר אומר בהודאה ואם לא אמר מחזירין אותו:
והקושי מפורסמת דהא קיי"ל בברכות ל' ע"ב בלא הזכיר של ר"ח ערבית אין מחזירין אותו לפי שאין ב"ד מקדשין את החדש אלא ביום יע"ש ואיך אמרה הברייתא ערבית שחרית וכו' ואם לא אמר מחזירין אותו:
ובס' בן אורי למס' שבת כ"ד ע"א הביא בשם רבו הגאון מ' יצחק משה פערלס זצ"ל דדוקא לר' אליעזר מחזירין אותו דר"א לשיטתו סובר בסנהדרין דף י' ע"ב דאין מקדשין את החודש כלל שנא' וקדשתם את שנת החמישים שנה שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים יע"ש וא"כ אין נ"מ בין יום ר"ח ללילו יע"ש ודפח"ח, אלא דבגליון הש"ס וויען העיר דבר"ה כ"ד הגירסא ר"א בר' שמעון וכ"כ שם בפירש"י ד"ה ד"ה חישוב דעיבור (א"ה וכ"כ גם בפרש"י ר"ה ח' ע"ב ד"ה ואי אתה מקדש וכו' יע"ש), וא"כ לאו היינו ר"א דהוא ר' אליעזר בן הורקנוס כנודע, והדק"ל, והנה בעירובין כאן הגי' בברייתא ר"א אומר בהודאה ואם לא אמר מחזירין אותו אבל בביצה י"ז ע"א הגירסא ואם לא אמר מחזירין אותו ר"א אומר בהודאה, ומשמע דהך דמחזירין אותו לאו מדברי ר"א הוא אלא מדברי ת"ק. ועיין שם בביצה דף הנ"ל דהקשו תוס' על ר"ה דאמר אין הלכה כאותו הזוג לימא בקיצור הלכה כת"ק, וכתב בקרבן נתנאל ז"ל דלא מצי לומר הלכה כת"ק דמה שאמר ת"ק אם לא אמר מחזירין אותו משמע דקאי אפילו בתפלת ערבית ובהא אין הלכה כמותו דקיי"ל כרב שאין מחזירין בר"ח משום דאין מקדשין את החודש בלילה ודפח"ח, הרי הרגיש הק"נ בקושי' הנ"ל ותירצה יפה דבאמת מה"ט לא אמר ר"ה הלכה כת"ק. וראיתי בצל"ח שם שהשיג על הק"נ דא"כ תיקשי על רב איך הוא חולק על תנא דברייתא ודוחק לומר בזה רב תנא הוא ופליג במקום שלא אמרי' כן בגמרא עכ"ל, אבל להנ"ל לק"מ דאמר לך רב הך תנא קמא דברייתא הנ"ל היינו רבנן דר' ישמעאל בנו של ריב"ב דס"ל בר"ה ח' ע"ב שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש שום חודש ולכך סובר דמחזירין גם בערבית דר"ח דכיון דאין מקדשין את החודש כלל א"כ אין חילוק בין יום ללילה. אבל אנא ס"ל בזה כר' ישמעאל בנו של ריב"ב וככולהו תנאי דס"ל שמקדשין חדשים כמ"ש התוס' ר"ה ט' ע"ב בר"ה ולאפוקי וכו' יע"ש, א"כ מה"ט שפיר י"ל בלא הזכיר של ר"ח ערבית דאין מחזירין משום דאין מקדשין החודש בלילה, ואם תסתכל ותתבונן היטב בברייתא הנ"ל, תמצא דבאמת פליגי בברייתא זאת, הת"ק עם ר:' ישמעאל בנו של ריב"ב, א"כ שפיר איכא למימר דהת"ק דברייתא זאת היינו באמת אותן רבנן סתם בר פלוגתייהו דר' ישמעאל בנו של ריב"ב בכל מקום, ומבואר בהדיא בר"ה ח' ע"ב דרבנן דר' ישמעאל הנ"ל ס"ל שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים, וא"כ י"ל שפיר דלכך ס"ל דאפי' בערבית דר"ח מחזירין אותו משא"כ לדידן ונסתלקה השגת הצל"ח על הקרבן נתנאל מכל וכל, וא"ש ודו"ק:
ט"ו בהשמטות למס' ברכות בסוף ד"ה העתק מסי שער בת רבים וכו', השמיט המדפיס עמוד אחד מן הכתב יד ותשחת האר"ש מפני המרו"ב דברים אשר עשה. ועתה באתי לתקן הטעות, וכצ"ל:
(עוד שם) בפ' נשא בפ' יברכך ה'. כתב על מאמר חז"ל בברכות כ' ע"ב אמרו מה"ש לפני הקב"ה כתיב בתורתך אשר לא ישא פנים וכו' והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא וגו' אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת, והם מדקדקים על עצמם עד כזית עד כביצה. והנה שני התיבות "על עצמם" הם מיותרים. דהול"ל והם מדקדקים עד כזית. ואמר הגאון האמיתי ר' חיים מוולאזין זי"ע. דאיכא למימר דמשו"ה החשיבו עלייהו כזית לברך עליו כדי שיהי' חשוב, ויפטרו בזה סעודת עני הואיל דחשוב סעודה לברוכי עליו, ואין מקום לנשיאות פנים עי"ז. לכן אמר "על עצמם" ר"ל רק על עצמם מחמירים עד כזית. אבל לאחר היינו לעני נותנין כדי שביעה כבמס' פאה פ"ח מ"ז אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים וקב שעורים. וכתב הרע"ב משום דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו תן לו כדי שבעו ע"ש. הנה במס' ברכות דף כ' הבאתי ד"ז בשם ס' תורה תמימה שכתב כן מדנפשי' וחידוש בעיני שאחרי דבעל שער בת רבים הביא בשם הגאון ר"ח מוולאזין זי"ע מסתמא ד"ז מפורסם במדינת רוסיא בשם ה"ג הנ"ל ואיך כתבו בעל תורה תמימה משמי' דנפשי': עוד שם) כתב על מ"ש בברכות ל"ה ע"ב הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. ומקשים אם עשו כרשב"י למה לא עלתה בידם וכי משוא פנים יש בדבר. אבל הכוונה הרבה עשו כרשב"י בכף הדמיון ולא רשב"י ממש ובס' עשרה למאה דרוש ח' כתב באופן אחר יע"ש]. ובחדושי חת"ס ז"ל לסוכה ל"ו ע"א בד"ה דומה לכושי תנן כתב וז"ל שמעתי ממ"ו הפלא"ה זצ"ל בהא דפליגי רשב"י ורי"ש ר"פ כיצד מברכין ומסקי' הרבה עשו כרשב"י ולא רשב"י ממש דודאי מי שכוונתו לשם ה' הבוחן מחשבותיו ויודע עשתנותיו בודאי יעלה בידו אלא הם עשו כרשב"י נדמו לו ולא בעצם תוכניותם ע"כ לא עלתה בידם, ואמר, היינו דאמרי הכא אתרוג הכושי היינו הצדיק המשונה במעשיו ככושי המשונה בעורו הוא כשר אך דומה לכושי הרוצה לדמות עצמו לרשב"י זה פסול כי לא עלתה בידו ע"כ דברי הרב ודפח"ח עכ"ל:
ט"ז בברכות כ"ח ע"ב וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים (כ"ה הגי' בע"י). וקשה הלא אפי' תשב"ר ג"כ יודעים למי הם מתפללים. ועיין במס' ברכות מ"ש ע"ז בשם ס' כנפי נשרים. וכעת ראיתי בס' שער בת רבים פ' ויקרא בסגנון אחר קצת בשם ס' כרם בנימין (בשם הג"מ זאב זצ"ל שהי' מ"מ בווילנא) שביאר ע"ד משל פעם נזדמן חתונת הגבירים וישכרו בעלי כלי זמר נעימים לנגן על שמחתם. וישלחו ג"כ אחר בדחן אחד מפורסם, ויהי ביום החופה והנה המחותנים באו והכלי זמרים מנגנים, והמתינו כל היום על הבדחן פן יבוא ואין קול ואין פונה. וכאשר הם יושבים ומצטערים עליו פתאום לעת ערב והנה הבדחן בא וימלאו ששון ושמחה, וכאשר בא ויראו עליו והנה הוא איש קטן הקומה עקום מלפניו ומלאחריו, ויתמהו איש אל רעהו ויבזוהו וילעגו ממנו ויאמרו אהה מי הוא זה אשר צפינו וקוינו לו זה יום תמים. והנמשל הוא דאחז"ל (חולין צ"א ע"ב) כי המלאכים אין אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה, הרי שהמלאכים ממתינים על ישראל לומר קדוש, והמלאכים שירתם היא באימה ויראה בקדושה וטהרה יותר ממנו. ואם אנחנו מתפללים כראוי אז מה טוב. אבל אם ח"ו אנו עוסקים בבוקר בהבלי הזמן והמלאכים ממתינים עלינו שעות שתים ואח"כ אנו באים לבהכנ"ס ומתפללים במהירות ואומרים קדוש בלא טעם וריח אז המלאכים ילעגו ממנו ואומרים על מי אנו ממתינים זמן רב כזה על אנשי בשר ודם יד פה ועין אין להם טעם וריח וכדי בזיון וקצף. וז"ש וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים לפני פי' קודם (כמו לפני שחת ה' וגו' לפני בוא יום ה' וגו' לפני גבעות חוללתי) והיינו קודם מלאכי מעלה משרתי עליון לכן מהראוי לראות להזהר להתפלל בכוונה כדי שלא ילעגו עלינו מלאכי מרום ולא נבוש ולא נכלם ח"ו ע"כ דפח"ח: (י"ז) במו"ק כ"ד ע"א אבל אסור בתשה"מ בימי אבלו. ומעשה היה באחד ששימש מטתו בימי אבלו ושמטו חזירים את גופו וקשה למה דוקא חזירים ולא כלבים אשר זה דרכם לסחוב גופות אנשים. וכתב בס' שער בת רבים פ' תזריע בשם בית יצחק דאנציג דרוש ד' שזה היה מדה כנגד מדה. כי הצבוע שבסתר עושה כל תועבות ה' ובגלוי הוא מראה עצמו בעיני הבריות לאיש צדיק, הוא דומה לחזיר הפושט טלפי' לומר ראו שאני טהור אבל התורה טמאתו כי טמא הוא בפנימיותו. והנה האבל הזה בגלוי היה מראה לכל שהוא שומר אבילתו והולך יחף, אבל בפנימיות בדברים שבסתר היה טמא. ממש כדמיון החזיר הפושט טלפיו לומר ראו שאני טהור בגלוי והוא טמא בנסתר. לכן מדה כנגד מדה שמטו חזירים דייקא את גופו ע"כ דפח"ח:
ובענין זה כתב עוד בס' הנ"ל לפרש דברי התנא במס' אבות, כל שרוח הבריות נוחה הימנו וכו'. כי הנזהר במצות שב"א לחבירו ונושא ונותן באמונה בודאי הוא נזהר גם במצות שב"א למקום, וז"ש כל שרוח הבריות נוחה וכו'. אבל כל שאין רוח הבריות נוחה וכו' שגונב וגוזל ומרמה את הבריות, בוודאי הוא איש צבוע. וגם רוח המקום אין נוחה הימנו יע"ש:
י"ח בענין מש"ל באות טית על מאמר הרבה עשו כרשב"י וכו' עיין עוד מ"ש בזה בחידושי המקנה ז"ל במשנה סוף קידושין בד"ה ר' נהוראי אומר מניח אני וכו' עיי"ש:
י"ט בעירובין נ"ד ע"א א"ל שמואל לרב יהודא שיננא חטוף ואכול חטוף ואישתי דעלמא דאזלינן מיני' כהלולא דמי:
ובעין יעקב הגירסא, לבי הלולא דמי, ע"ב, והחילוק הוא כי הלולא היינו חתונה ובי הלולא היינו בית החתונה, וראיתי בס' שער בת רבים למגילה קהלת שכתב המסדר לפי גירסת העין יעקב הכוונה כידוע פה ביאליסטאק אשר יש מקום אשר שמה עושין חתונות כל אנשי העיר כי במקום הזה נמצא כל ההצטרכות החתונה שולחנות כסאות מנורות קערות מזלגות וכו' והעושה החתונה ישכור זאת מבעל הבי הלולא זה על הלילה הזה לעשות בו חתונת בנו או בתו. ונמצא זה עושה בלילה הזה חתונה ויבואו הקרואים שלו, ולמחר עושה איש אחר חתונה שם ויבואו הקרואים של האיש האחר וגם המבשלות של האיש האחר עם הבשר והדגים לבשל שמה. וממילא הבעל בי הלולא יגרש את הבעל השמחה של אתמול לאמור צאו צאו מן המקום הזה כי יבואו אנשי הקרואים מבעל החתונה השנייה, וזה כוונת הגמרא חטוף אכול חטוף ואישתי כי האי עלמא לבי הלולא דמי ובקרוב יאמר ה' צאו צאו, כי דור הולך ודור בא ע"כ דפח"ח:
כ' בירושלמי פ"ט דברכות ה"א ר' יודן אמר כו' בשר ודם יש לו פטרון אם באת לו עת צרה אינו נכנס אצלו פתאום אלא בא ועומד לו על פתחו של פטרונו וקורא לעבדו או לבן ביתו והוא אומר איש פלוני עומד על פתח חצירך שמא מכניסו ושמא מניחו, אבל הקב"ה אינו כן אם בא על אדם צרה לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי יצווח ואני עונה לו מיד הה"ד כל אשר יקרא בשם ה' ימלט ע"כ:
עפ"י מאמר זה העירו המבקרים לערער על תפלת מלאכי רחמים משרתי עליון חלו נא פני אל וכו' שהרי מזהיר שלא לצווח לשום מלאך יעו"ש דבריהם. אך בס' דברי חכמים על תרי עשר (דף ז' ע"ד) כתב דאין שום מקום לקושיתם. דהלא מצינו גם בגמרא מאמר זה שמים וארץ בקשו עלי רחמים וכו' וכמו כן ששלחו לר"ח בן דוסא לבקש רחמים. דמה לי אדם מה לי מלאך. וכמו כן מצינו בפירוש בתורה שאמרו למשה להתפלל אל ה' בעבורם. אך כוונת מאמר הירושלמי הוא. דבזה מובדל הקב"ה מבו"ד. דבו"ד אין יכולין לכנוס אצלו אלא כשאומרים לעבדו שישאל רשות מרבו אם ירשוהו לכנוס. ואצל הקב"ה אינו כן אלא יכולין לצווח אליו בכל עת וא"צ לצווח לא למיכאל ולא לגבריאל שישאל מהקב"ה אם יתן רשות לצווח אליו. אבל לבקש מן המלאך שהוא ויתפלל בעדו ויעורר רחמי ה' עליו מדוע לא יעשה כן זה יכול לעשות בלי שום פקפוק עכל"ה ולפענ"ד צ"ע בדבר לפמ"ש בספרי ילקה"ג ח"ג אות תפלה הג' בשם הגהות פרי חיים לדרושי רמ"ץ דרוש א' דתפלה על אחרים מטעם שליחות נגעי בה והמתפלל על אחרים הוא שלוחו של הנצרך ומתפלל בעדו ונחשב כאלו התפלל בעצמו וכו' יעוש"ה א"כ צ"ע אם יכול לעשות מלאך שליח להתפלל בעדו דהא ילפינן בקידושין מ"א ע"ב מאתם גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית יע"ש א"כ המלאך דאינו בן ברית איך יכול להיות שליח של האדם להתפלל בעדו וצ"ע:
כ"א בשבת י"ג ע"ב ת"ר מי כתב מגילת תענית אמרו חנני' וסיעתו שהיו מחבבין את הצרות. עיין מהרש"ל דהיינו שהיו מקבלין באהבה ובס' בן אורי למס' שבת כתב דהנה היו"ט שהיו עושין במגילת תענית על הנסים שנעשו להם, הנה היו להודות ולשבח להקב"ה על רוב הטובה שעשה עמנו להצילנו מכל אויב, ובאמת זה דומה למלך אחד שנתן אוהבו לבית הסוהר, ויצו להכות אותו מדי יום ביומו, עדי בא לסכנת מיתה, ואח"ז ריחם עליו ויוציאהו לחירות, וא"כ אוהב זה מה יש לו להודות למלך שריחם עליו ועשאהו בן חורין, הלא טוב טוב הי, לו, אם לא הי' נתנו כלום לבית הסוהר ולא היו מכין אותו מכח מות כל יום ויום בר וה"נ לכאורה מה להם לעשות יו"ט להזכירו תמיד לשבחו של הקב"ה, הלא טוב טוב הי' לנו אם לא הי' האויב שולט בנו כלל וכלל, ובטובה כזו חלילה ס"ד לומר שקילא טיבותיך וכו', וע"ז אמר שהיו מחבבין את הצרות והיינו שהיו אומרים כי כל הרע אשר בא עליהם הכל הי' לטובה מאת ה' כגין לכפרת עון וכדומה, וכיון שגם הרע הי' לטובה, ראוי לעשות יו"ט ולשבח להקב"ה על ההצלה מן הרע שמחל להם עוונם :
ובדרך הזה אמר לפרש משנת ר"ג סוף פסחים וז"ל:
ר"ג הי' אומר כל שלא אמר ג' דברים הללו בפסח לא יצא י"ח ואלו הן פסח מצה מצה ומרור. ויש לדקדק (א) וכי מניינא אתי לאשמעינן דהמה ג' דברים (ב) למה שנה מרור לבסוף הלא מתחלה מררו את חייהם ולבסוף באה הגאולה ו ונראה כי באמת יש לטעות אם אנו רוצים לשבח להקב"ה על אשר הציל אותנו ממות לחיים דע"ז מורה הפסח שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים והצילם והצילם ממות, וגם על גאולה מעבדות לחרות דע"ז מורה המצה כמ"ש שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה א"כ מתחילה אנו צריכין לספר המרור דהיינו רוב העינוי והעבודה שהי' לאבותינו במצרים ואח"ז יש להכיר רוב טובה שעשה עמנו הקב"ה והציל אותנו מכל רעה ע"י פסח ומצה, אמנם טוב הי' שלא הי' לנו כלל עוני וקישוי שיעבוד וא"כ השבח שאנו משבחין להקב"ה היא רק על ב' דברים פסח ומצה דהיינו שהציל את אבותינו ממיתה ומעבדות, אבל על מרור אין כאן שבח כלל דטוב הי' שלא הי' שיעבוד לאבותנו במצרים ובאמת התנא למד אותנו דאינו כן רק גם על המרור יש לשבח להקב"ה, דגם העבדות והמרירות שעשו לנו המצרים הי' טובה גדולה לנו אין ערוך אלי', כמ"ש הראשונים ז"ל דעי"כ זכינו להכיר גדולת הקב"ה ולקבל התורה, כמו שפתח במתן תורה, אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכיון דע"י המרור שעשו לנו המצרים נודע ה' בגדולות ובנפלאות אשר עשה כשהוציאנו משם אין לך טובה גדולה מזו, וא"כ על ג' דברים יש לנו להודות ואלו הן פסח מצה ומרור והיינו על מרור בפני עצמו יש ליתן תודה מפני שגם זה הי' לטובה, ולא שהמרור יהי' כמו טעם על השבח של פסח ומצה, דא"כ הי' צריך להזכיר מרור תחילה, רק יאמר מרור לבסוף, והיינו להורות דעל המרור לבד יש ליתן רוב תודה לה' דעי"כ זכינו להכיר אותו שהוא אלהינו ומשגיח עלינו ונתן לנו את תורתו ודו"ק היטב ע"כ דפח"ח:
כ"ב בברכות ל"ג ע"ב הבאתי מה שפירשתי מאמר חכם מה הוא אומר וכו' ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין וכו' התמוה מאוד כנודע. וכעת מצאתי ע"ז פי' נחמד מאד בס' כתר תורה להרה"צ מהו' פינחס ז"ל (תלמוד הגר"א ז"ל) דף ח' ע"א וז"ל:
וזה מש"א בעל הגדה בשאלת הבן החכם האוהב חכמות ולידע כל דבר על בוריו, חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים כו' פי' גלה לי טעמן של מצות ה' אלקינו בכדי לידע על בוריו, מה כיוון הוא ית' במצות ציצית או בלבישת שעטנז ושילוח הקן וכן באכילת הפסח אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כ"א צלי אש כו' וכן שה תמים זכר בן שנה, הלא אין טעמן ניכר ונודע, והלא כל החכמות החיצוניות טעמן ניכר ומתוקים וערבים לנפש כמ"ש שהמע"ה נופת תטופנה שפתי זרה שהם לפי הנראה מתוקים כדבש ונופת צופים, ועכ"פ למה זה אסרה תורה לאחוז בזה וגם בזה, אלא אחר שאמלא כרסי מתורה ומצות אלקינו, אלך ואטייל בחכמות ולימודים החיצונים המתוקים, על זה אמר ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח והוא שאין מפטירין אחר הפסח אפילו מיני מתיקה, פ' לא מבעי אם יאמר אדם לא אוכל את הפסח לגמרי ואאכול במקומו מיני מתיקה שבוודאי לא קיים מצותו, אלא אפילו אחר הפסח פי' אחר שמילא את כריסו באכילת הפסח כמצותו אין מפטירין אפיקו מיני מתיקה, והטעם שבודאי יפגום המתיקות לטעם הפסח, והתורה לא למתיקות כיוונה רק שישאר טעם הפסח בתוך פיו, כן הוא הדין ממש בנופת ומתיקות השפתי זרה, לא מבעי אם תבגוד באשת נעוריך היא התורה, ותחת אשה תיקח זרים ותחבק חק נכרי' בודאי תבוא אל דרכי שאול כי זה ביתת כמד"א דרכי שאול ביתה, אלא אפי' אחר שתמלא כריסך מתוה"ק ומצותי' ואח"כ תלך לטייל רחר מיני מתיקה חכמות החיצונות יפיגו לך טעם התורה והמצות שהיו בך כבר כמד"א כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה, לכן אל תקרב לפתח ביתה כלל רק הרחק מעליה דרכיך, כי תוה"ק ומצותי' אינם בנוים על אדני שכל אנושי ואין לקרבן אל השכל כלל, ומי לנו חכם משלמה המלך ע"ה שאמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, רק נבטח באל דעות ה' כי אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה, וזה מה שצותה התורה להשיב לבן החכם ע"כ דפח"ח [ועל מה שדקדקו המפורשים מה חילוק בין הרשע שאומר מה העבודה הזאת לכם ובין החכם שאמר ג"כ אשר צוה ה' אלהינו אתכם, ומה הפרש בין לכם לאתכם, ונאמרו בזה תירוצים שונים, יפה כתב בס' שלום ירושלים על הירושלמי סוף מס' פסחים כי לק"מ, דודאי שם רשע לא יוכל לקרוא על קטן כל זמן שלא נקרא איש כדכתיב ויגדלו הנערים ופירש"י כיון שנעשו בני י"ג שנה ומחויב במצות, אבל בן החכם נקרא גם קודם י"ג בשם חכם, ושפיר שאל אתכם דהוא עדיין אינו מצווה על זה, אבל גבי רשע שפיר יש קפידא ע"כ דפח"ח]:
כ"ג עוד ראיתי בס' כתר תורה הנ"ל דף כ"ד ע"א שכ' דבר נאה ומתקבל מהו הלשון כל העוסק בתורה לשמה ולא אמר לשמו שהי' משמע לשמו של הקב"ה אבל הענין כי שם התורה הוא אמת כמ"ד אמת קנה ואל תמכור, ומה שנקראה תורה הוא ע"ש שמורה דרך, אבל שם העצמי והאמיתי שלה היא אמת, וזה מה שאמרו כל העוסק בתורה לשמה שהוא חפץ האמת וכו' וראיה לדברי שכיונתי לאמת ממאמר חז"ל (שבת ס"ג ע"א) שני ת"ח המחדדין זא"ז בהלכה הקב"ה מצליח להם, שנאמר והדרך צלח אל תקרי והדרך אלא וחדדך, ולא עוד אלא שעולין לגדולה שנא' צלח ורכב, יכול אפילו שלא לשמה ת"ל על דבר אמת והאמת יורה דרכו. ע"כ דפח"ח:
כ"ד בשבת פ"ח א' ויתיצבו וגו' שכפה עליהם הר כו' א"ר מכאן מודעה רבה לאורייתא. והקשה המל"מ פ"י מה' מכירה להסוברים דבאונס דמיתה אמרינן אגב אונסי' גמר ומקני א"כ מה מודעה רבה איכא" (וע' בחי' חת"ס ז"ל לשבת). וראה זה מצאתי בקה"י לר"י אלגאזי (לשון חכמים אות אלף סי' פ"ו) בשם תשו' פרח מטה אהרן ח"א סי' י"ז שכ' דלא אתמר הך כללא אלא דוקא היכא שמאנסין אותו על דבר שאינו מתחייב עולמית אלא פעם א' כההיא דסקריקון שאומר לו תן לי קרקע זה ואם לאו אהרוג אותך ודאי גמר ומקנה אמנם היכא שמחייבין אותו בעול תמידי שיהא חייב בו לעולמים לא גמר ומקנה ובהכי ניחא לי' ההיא דאמרינן בפ' ארע"ק מכאן מודעה רבה לאורייתא דאע"ג דהוה אונס מיתה איכא מודעה כיון שהי' חיוב עליהם תמיד כל הימים אשר הם חיים יעו"ש:
כה בברכות ס"ב ע"ב הבאתי קושי' בשם ס' ארצות החיים על מאמר בן עזאי על כל משכב שכב חוץ מן הקרקע דהוא סותר לברייתא (פ"ו דאבות) ועל הארץ תישן יעו"ש. וכעת מצאתי בש"ס ד' ווילנא בהגהות הגאון ר' יעקב עמדין זצ"ל על ברכות שכ' וז"ל:
חוץ מן הקרקע נ"ב מפני הצנה. והא דקתני (פ"ו דאבות) ועל הארץ תישן. ההוא לאפוקי מטה כבודה א"נ לא ישכב ערום גופו נוגע בקרקע אלא בכסותו או כסת תחתיו כההיא דתנן (בריש תמיד) ופרחי כהונה איש כסתו בארץ עכ"ל:
כ"ו בשבת ס"ד ע"א אמרו לו אם מידי עבירה יצאנו וכו' מובא בש"ס הנ"ל בשם הגאון ר' שאול קאצנעלין באגין זצ"ל מווילנא שכ' על הגמ' הנ"ל בזה"ל:
ואי' בשיר השירים רבה על פסוק כפלח הרמון באותה שעה כשחזרו ממלחמת מדין התחיל משה לשבחן אפילו ריקנין שבכם רצופין מצות ומע"ט כרמון הזה. שכל מי שבא עבירה לידו וניצול הימנה ולא עשה אותה. מצוה גדולה עשה. ואצ"ל לצמתך על הצנועין ועל המצומתין שבכם ע"כ. נמצא שיש שתי מיני זכיות. א' בבחינת לא עשה עבירה. ב' זכיות ומצות ממש" כדאיתא במדרש הנ"ל. עפי"ז מיושב קושיית הטורי אבן במגילה דף ו' למה נקרא שמה רקת שאפי' ריקנין שבה מלאים מצות כרמון" וכתב הט"א וז"ל איני יודע מאי עדיפותא דטבריא בדבר זה מכל א"י וכו' הא דרשינן בפ"ד דסנהדרין דף ל"ו כפלח הרמון רקתך אפילו ריקנין שבך מלאים מצית כרמון כו' גם הפר"ח הקשה בסי' תקפ"ג על הרמ"א שכתב ונוהגין לאכול רמון ואומרים יה"ר שנתרבה זכיות כרמון. וז"ל הפ"ח אין להקשות מהא דאמרו בברכות כפלח הרמון רקתך אפילו ריקנין שבישראל כו' וא"כ מאי רבותי' הכא כו' ע"ש. ולפי הנ"ל לא קשה דאנחנו מתפללין שנרבה זכיות כרמון היינו זכיות ומע"ט ממש לא בבחינת שלא נעשה עבירות שגם זה נקרא מצות כרמון כבמדרש הנ"ל. ומתורץ ג"כ קושי' הט"א הנ"ל. דעם היות שכל ישראל מלאים מצות כרמון היינו בבחינת שהם מופרשין מעבירות. אבל מעלת טבריא היה שהיו מלאים מצות ממש כרמון. כי היתה עיר מלאה חכמים וסופרים. כדאמרינן בירושלומי והובא ברא"ש פ"ב דכתובות רבי אבהו שלח כו' ע"כ ע"כ דפח"ח:
כ"ז עוד שם פ"ח ע"א דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו וכו' שני כתרים וכו'. עיין מ"ש בזה בהשמטות למס' שבת אית א' בשם בית הלוי ז"ל. וכעת מצאתי עוד פי' ע"ז במהרש"א מהדורא בתרא ע"ש: (כ"ח) בברכות ג' ע"א בשעה שישראל נכנסין לב"כ ולב"מ ועונין יהא שמי' הגדול מבורך הקב"ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו וכו. על מאמר זה אמר לי חכם א' מעיר טשענסטוכוי במדינת פולין יצ"ו. רעיון נכבד עפ"י משל. בכפר אחד הבערה ללהב יצאה ושרפה את בתי הכפר עד היסוד' וכאשר נתפרסם זה ע" מכה"ע והגיעה השמועה הנוראה לאזני איש. אחד שה' לו שם בנים ונכדים שנשארו מבלי כל. ויגמור בדעתו ליסע לשם לראות בעיניו אם יכלו עוד להציל מה מכלי הבית והבגדים אם אין. וכאשר ראה אחד משכניו הקרובים אליו גודל הצער שיש לו גמר בדעתו ליטא גם הוא. בצוותא חדא עם האב, לראות גם הוא האם יכלו להציל מה מן הדליקה או לא. ויהי בהגיע מכתב האב אל בניו שיבוא אליהם לבקר אותם, מיד המתיקו סוד ונועצו יחדיו חיך יוכלו להסתיר מאביהם גודל האסון אשר קרה אותם, למען לא ידוה לבבו ולא יצטער כל כך בראותו מה הגיע אליהם, וילכו חיש מהר לחפש אחרי איזה בגדים ישנים של בניהם הקטנים שהצילו מן הדליקה, ויכבסו ויגהצו אותם ויתפרו עליהם לולאות וקרסים וישימו על בניהם ובנותיהם. ויהי כראותם את התינוקות מלובשום בגדי הוד והדר, אמר השכן אל האב, תלי"ת לא גדלה הצרה כל כך ולא אכל האש את כל אשר להם. אמנם האב עדיין לא שקטה רוחו בזה, כי הוא רצה לידע האמת, ועל כן פתח הלולאות וקרסי הבגדים, וירא כי עירומים הם ואין להם חלוק על גופם, רק בגד העליון מכסה ערותם, ויתחיל לבכות בקול גדול ויאמר מה לו לאב שרואה זאת ואוי להם לבנים שנשרף כל רכושם ונשארו בעירום ובחוסר כל. עד כאן דברי המשל: והנמשל. בבוא מלך בשר ודם לבקר את בני מדינתו לראות אם המה לו עבדים נאמנים וסרים למשמעתו, ורואה כי הם הולכים לקראתו בתופים ובמחולות ויאמרו ויצעקו בקול גדול:
יהי שם אדונינו המלך מבורך. מיד שקטה רוחו ונחה דעתו. יען כי הוא רק מלך ולא אב, ומלך אינו צופה נסתרות. על כן די לו במה שעיניו רואות כל הכבוד שעשו לו בני מדינתו אבל ממ"ה הקב"ה שהוא אבינו, אינו מתרצה ומתפייס בקול דברים, כי האב הוא רוצה לידע האמת, ובוחן ובודק גנזי נסתרות וצופה חל עומק הלב של בניו, אם לבבם ג"כ פונה אליו באמרם אליו יום ויום, אמן יהש"ר מברך לעלם וכו' או רק בפיהם ובשפתם יכבדוהו ולבם רחק ממנו וז"ש בשעה שישראל נכנסין לב"כ ולבמ"ד ועונין יהא שמי' הגדול מבורך. הקב"ה מנענע בראשו ואומר אשרי המלך (כלומר מלך בשר ודם) שמקלסין אותו בביתו כך כי המלך שאינו אב, די לו בקילוס שפתים:
אבל מה לו "לאב". כלומר מה הוא שבח זה לאב שרוצה לידע האמת, ובוחן ובודק גנזי נסתרות שבלב. ע"כ דפח"ח:
כ"ט עוד שם כ"ח ע"ב ע"ב רנבה"ק הי' מתפלל בכניסתו לביהמ"ד ובציאתו תפלה קצרה, ובגמרא ביציאתו מהו אומר מודה אני לפניך ה"א ששמת חלקי מיושבי ביהמ"ד ולא שמת חלקי מיושבי קרנות שאני משכים והם משכימים כו' אני עמל כו' והם עמלים ואינם מקבלים שכר:
ביאור הדברים כ' בהקדמה לילקט הרועים ח"א דהנה מקרא מלא כתיב לא ימוש סה"ת הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, ולכאורה בלתי אפשרי למין האנושי, אולם הרמב"ם ז"ל כ' שאם יקיים אדם בכל דרכיך דעהו אז יכול לקיים והגית בו יומם ולילה, ובעשרה למאה דרוש ד' ביאר הענין עד"ז דכל הפעולות נמשכות אחר התכלית ולפי"ז אם בתחילת כל מעשה ודיבור והילוך ותנועה מחשבתו על התורה דהיינו שיאכל כדי שיהי' לו כח לעסוק בתורה וכן עוסק במשא ומתן שיוכל להחזיק בניו לת"ת ולקבוע לו עתים לתורה, אז כל המעשים כמו התורה עצמה, כי הכל נמשך אחר התכלית, והתורה התכלית שלו, וזה כוונת מאמרם (ברכות ל"ה ע"ב) הראשונים היו עושים תורתן קבע ומלאכתן עראי ר"ל שמלאכתם ומעשיהם הי' טפל רק בעבור התורה לכן זה וזה נתקיימה "בידם" ר"ל אף מלאכתם הי' בכלל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו "בידו" אבל האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי רק בשביל כבוד וכדומה זה וזה לא נתקיימה "בידם" דכמו שלא ירד אחריהם כבודם ועשרם כן לא ירד אחריהם תלמודם ע"ש. ועפי"ז י"ל דזאת הכוונה בעת יציאתו מביהמ"ד לעסוק במו"מ ובסחורה והי' מיצר ודואג על ביטול התורה, ע"ז אמר מודה אני לפניך ה"א ששמת חלקי עיושבי ביהמ"ד ר"ל גם בהעסק במו"מ נתת לי חלקי מיושבי ביהמ"ד שגם זה הוא כמו התורה ע"ד זו"ז נתקיימה בידם, וע"ז אמר אני משכים והם משכימין ר"ל אף שאני משכים לד"א כמו הם עכ"ז אני משכים לד"ת שגם העסק במו"מ התכלית לד"ת והן משכימין לדברים בטלים, ואמר אח"כ אף שהם עמלים ג"כ בתורה אבל הם עמלים ואינם מקבלים שכר כיון שעושין תורתן עראי כנ"ל וזו"ז לא נתקיימה בידם ע"כ דפח"ח: (ל) לעיל אות ט' כתבתי תירוץ על קושי' העולם למה לא מל אאע"ה א"ע וכתבתי משום דמילה היא סכנה יע"ש באורך. וכעת בא לידי ספר אזור אלי' (דפוס ירושלים) מבעל מדרש תלפיות ושבט מוסר זצ"ל, וראיתי בו בסי' ק"ע שגם הוא הולך בדרך הזה ושמחתי מאוד על שזכיתי לכוין לדעת גדול. ודרך אגב אעתיק מ"ש בס' הנ"ל סי' רל"א בשם הח"ר טובי' הכהן ז"ל פירוש הלציי במאמר חז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקי' גמורי' יכולים לעמוד עפ"י הגמ' ביומא פ' יוהכ"פ איזהו תשובה גמורה מחוי ר' יהודא באותו פרק באותה אשה כו' וז"ש במקום שבע"ת כו' כלומר הצדיק גמור אינו יכול להתייחד עם אשה ולעמוד עמה ביחוד מפני האיסור חמור דיחוד ובעל תשובה יכול לעמוד עמה כדי שיהי' בעל תשובה גמור. ובעל אזור אלי' ז"ל פירש בזה מאמר חז"ל אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה וזהו הטעם שנתייחד עם האשה זאת כדי שיהי' תשובה גמורה ע"כ דפח"ח:
ל"א בברכות ל"ג ע"ב ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי עיין מ"ש בפנים בזה:
וכעת מצאתי בס' קובץ על יד החזקה הל' תפלה פ"ט שכ' וז"ל. הלכה ז' מי שריחם על קן צפור כו' עי' בתוי"ט שהביא בשם הרמב"ם בס' המורה שדחה הך דינא מהלכה לדידן דדרשינן טעמי' דקרא ובחיבורו חזר בו. ונ"ל דעכ"ח מוכח דלכ"ע איתא הך דינא דאל"כ איך שייך לומר דמשתקין אותו אם יש לו תנא דסבר כוותי' כדמקשה הגמ' חולין ט"ו ע"א הגם דלאו שפיר עביד דנחית נפשי' לפלוגתא כדאמרינן בברכות נ' ע"א פתיא אוכמא בהדי פלוגתא למה לך מ"מ לא שייך לשתקו, או"ו כמ"ש התוי"ט והך דינא אליבא דכ"ע וצ"ע על הש"ע שהשמיט דין דמשנתינו, וכן בגמ' נמי מוכח כן דהך דינא אליבא דכ"ע דהא מקשה אביי לרבה והא משתקין אותו תנן ומאי קושי' דלמא רבה פסיק כמ"ד דדרשינן טעמא דקראי, אפשר דקושי' אביי כיון דתנא דמתני' ס"ל דמשתקין אותו עכ"פ אין לשבח העושה נגד המתני' דהא עכ"פ נחית נפשי' לפלוגתא, ובזה אפשר לפרש מה דקאמר בגמ' ורבה לחדודי לאביי הוא דבעי ומאי חידוד שייך בזה דידע למתני' ולדברינו א"ש עכ"ל:
ל"ב בעירובין י"ג ע"ב תלמיד ותיק הי' ביבנה שהי' מטהר את השרץ בק"ן טעמים, והיינו בק"ו כדאמרי' בסנהדרין דף י"ז אין מעמידין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ וכו' והתוס' מקשים מה לנו בחריפות של הבל ועיין מ"ש בפנים בזה וכעת מצאתי בספר הנ"ל הל' תלמוד תורה פ"ד ה"ח שכתב דהיא הנותנת דמצינו הרבה פעמים דאין עונשין מן הדין לא מיתה ולא מלקות וגם בעונש ממון יש פלוגתא בזה אי עונשין מה"ד כמ"ש התוס' ריש ב"ק ע"ש על קרא דכי יפתח וכי יכרה, וע"כ כשמעמידין סנהדרין מראין להם שאין להם לדון בק"ו דעיני בשר לנו ואולי יש פירכא לק"ו ומנסין אותו אם יודע לטהר את השרץ בק"ו ועכ"ח דפריכא הוא וא"כ ממילא יודה דאין לסמוך על שכלו לחייב ולענוש מדין ק"ו עכ"ל:
ל"ג בברכות ל"א ע"ב וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי (ש"א ב') משום דוישחטו את הפר הביאו את הנער אל עלי? אלא אמר להם עלי קראו כהן ליתי ולשחוט, חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למשחט, א"ל למה לכו לאהדורי וכו' שחיטה בזר כשרה, אייתוהו לקמי' דעלי א"ל מנא לך הא, א"ל מי כתיב ושחט הכהן, והקריבו הכהנים כתיב, מקבלה ואילך מצות כהונה מכאן לשחיטה שכשרה בזר, א"ל מימר שפיר קא אמרת מיהו מורה הלכה בפני רבך את וכל המורה וכו' ר כתב בס' בנין אריאל עה"ת פ' ויקרא, מדקדקים העולם שפת יתר הך דמימר שפיר קא אמרת הול"ל בפשיטות מורה הלכה בפ"ר את וכו', ועוד למה הקדים לשאול אותו מנא לך הא, יעו"ש מה שיישב עפ"י דרכו, ואני העני אמרתי ב"ה עפ"י מ"ש בס' אהבת יהונתן (בהפטורת ליום א' דר"ה) דאיתא בזוהר כהן אסור לשחוט מפני דזהו דין דאתעבד בבהמה וכהן הוא מסטרא דחסד והוא רחמים ואסור לו לעבוד דין בבהמה שלא להתעורר הדין יעו"ש. וא"כ לפי"ז לא הי' שמואל חייב מיתה משום דהורה הלכה בפני רבו דהא הוי לאפרושי מאיסורא דהא כהן אסיר לשחוט מפני שהוא דין וכהן הוא מסטרא דחסד ולכך אמר להם שלא יהדרו בתר כהן למשחט, והיכא דהוי לאפרושי מאיסורא קיי"ל דמותר להורות הלכה בפני רבו דאין חולקין כבוד לרב במקום שיש חילול השם, לכן בפשיטות לא הי' עלי יכול להענישו משום מורה הלכה בפ"ר, לכך הקדים לשאול אותו מנא לך הא, ואמר לי' מי כתיב ושחט הכהן והקריבו הכהנים כתיב מקבלה ואילך מצות כהונה מכאן לשחיטה שכשרה בזר, ואי נימא כמ"ש בזוהר דכהן אסור לשחוט מטעם הנז' א"כ לא הו"ל לומר דנפיק מקרא תיפוק לי' מטעם שכתב הזוהר ואין לומר דדרשינן טעמא דקרא ובאמת טעמא דקרא כמ"ש הזוהר דכהן אסור לשחוט, ז"א דא"כ אמאי אמר מכאן לשחיטה שכשרה בזר הול"ל רבותא יותר מכאן לשחיטה שאסורה בכהן, אלא ודאי מוכח דס"ל לשמואל דלא כהזוהר, וע"כ אמר לו עלי, מימר שפיר קא אמרת דכהן אין אסור לשחוט והשחיטה יכולה להיות בין ע"י כהן ובין ע"י זר, וא"כ לא הוי לאפרושי מאיסורא, הלכך (ל"ד) מכתב הגאון ר' יעקב גארדאן נ"י:
ל"ד ב"ה א' דר"ח סיון מ"ה למב"י תרפ"ב לפ"ק פה בארנעמוט (במדינת ענגלאנד) יצ"ו. בית המדרש פרטי של הגאון הגביר רבי יעקב גארדאן שליט"א. אלו ברכות נאמרים לדובר משרים בחיבוריו היקרים צולל במים אדירים ודורש קלים וחמורים, מלקט ומבאר אמרי שפר יקרים מזהב אופיר, טוביינא דחכימא מרגניתא דלית בי' טימא, בקי בתלמודא כאביי ורבא סכינא חריפא בפלפול וסברא קולע אל המטרה הגאון המובהק וכו' מ' גרשון שטערין הי"ו הנאבדק"ק מאראש לודאש לודאש יצ"ו שמו ינון עד ביאת הגואל שב אחדשה"ט. זאת אומרת כי מכתבו מן ח"י לספירה שנה זאת בצירוף העלים של ספרו החדש "ילקוט הגרשוני" על אגדות הש"ס נכון קבלתי זה איזה ימים ומפני חבילי טרדין בקודש ובחול לא הי' הפנאי גורם להשיב תומ"י לאדם גדול כמותו וע"כ אתו הסליחה על איחור התשובה, וכעת הנני בזה להודיעו חוות דעתי על ספרו זה כי אוצר נחמד הוא במלוא מובן המלה, והיום בפתחי בו נתמלא ביתי כולו אורה ודבריו הפיקו רצון בעיני, עונג גדול הי' לי להביט בהציצים ופרחים נלקטים בחכמה מהגני נחמדים של טובי המפרשים תאוה הם למראה ונחמדים להשכיל, פרחי שושנים הנוטפות, מור ומפיקות ריח ניחוח, מאירות עינים מורה הלכה בפני רבך את וא"ש ודו"ק כי נכון הוא בעזהי"ת:
ומשיבות נפש מה נמלצו לחיך אמריו ומה נעמו. דבריו יקרים הם מנופת צוף ודבש. העיון בספרו אם כי ראיתי רק מעט, הוא ממש מזון רוחני לנפש וסמי האור להדעת, בו מרגיש הקורא בעת עיונו בו כי מלאכה ומנוחה באות לו כאחד. הדעת עוסק בשעה שהוא שובת והרעיון שוקט בשעה שהוא חושב. ואם כי מאז ידעתי את כחו ע"י ספרו היקר "ילקוט הגרשוני" על שיטות הש"ס והשו"ע, ונוכחתי כי גם מקודם "ראיה" שספרו זה בודאי ברכה בו ובודאי אצורים בקרבו מעידיות של שמנה וסולתה של התורה, כמו שעשה בספריו על הלכה, ברם חשבתי כי אולי באגדה שאני, כי גם בימי חז"ל מצינו שכמה מהם רצו לאגדה ועשו ההגדה לראש פינה, וכמה להיפוך, ועי' ב"ק דף ס' ע"ב ועי' חולין דף פ"ט ע"א ששבחו חז"ל את ר"א לבעל אגדה גדול ואמרו שם עשה אזנך כאפרכסת לשמוע אגדות שלו, ומזה נראה דרק באגדה הי' כחו כ"כ גדול, וע"כ אחרי ראותי בי מעשהו בהגדה כמעשהו בהלכה הוא וכי אומן נפלא הוא גם באגדה, ע"כ מקרב לב ונפש אומר אני להד"ג יישר כחך ותנוא דעתך שהנחת דעת רבים בספר יקר מפנינים כהילקוט הזה. אקוה כי העולם יבלעוהו כדיוטגמא חדשה ויאכל הד"ג פירותיו בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב ולאות כי יקר לי ספרו החדש הזה, הנני שולח לידידי טשעק על אלף לעי, ויוכל כבודו להשתמש בדברי אלו בתור הסכמה על ספרו, וע"י זה יתרבו העם בעזרה, וישלח לי כתר"ה שלשה ספרים מכורכים כדי להראות חזותו לידידי בלונדון ופה, ובטח כבכורה בטרם קיץ יראו הרואים אותם ובעודם בכפם יבלעום וכו' והנני הדוש"ת, הק' יעקב גארדאן בפה ק"ק הנ"ל יצ"ו:
ואגב איידי דחביבין לי דבריו אמרתי להעיר קצת על העלים לתרופה בעת שוטטו עיני בהם (א) הד"ג כותב שם בד"ה אמר רנב"י ואם נתנם לסוף מתעשר שנא' איש אשר יתן לכהן לו יהי' ממון הרבה ובקושית התורה תמימה שם דהא זה ידעינן מהא דעשר תעשר וכו' וכתב כבודו דעשר תעשר משמיענו דמותר ליתן מעשר ולכוין בשביל שיתעשר משא"כ בשארי מצות דאל תהיו כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס ע"ש. תמהני הרי מ' צדקה תוכיח דאם אומר ע"מ שיחי' בני ה"ז צדיק גמור וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' בפסחים ח' ע"ב דזהו שאמרו אל תהיו וכו' הוא דוקא בתוהא ומתחרט יעו"ש. ונ"ל ראי' לדברי התוס' האלו מש"ס מפורשת בברכות ח' ע"א דריב"ל אמר שם לבניו קדימו וחשיכו כי היכי דתורכי חיים יעו"ש וקשה מאד לדברי הד"ג נ"י מש"ס זו ועכצ"ל כדברי התוס' פסחים הנ"ל וז"ב:
ובעיקר קושית התו"ת הזו לענ"ד קושי' מעיקרא ליתא די"ל דכוונת רנב"י שלא יופסד ממונו בשביל עון המעשרות דאם יעכבם לעצמו אז הקב"ה יענשוהו ויופסד לו כל תבואותיו ע"י אכילת העכברים כדאיתא במדרש פ' עקב בר"פ בן יאיר כנודע ע"ש, והיטב דבר בזה המג"א ז"ל והובא בס' תכלת מרדכי עה"ת להגאון מהרש"ם ז"ל לפרש הפסוק לא עברתי ממצותיך (לעכב לעצמו מעשרותיו) וממילא לא נענש ע"י שכחה ע"י אכילת העכברים (כבסוף הוריות) וזהו ולא שכחתי וכו' וכיוצא בזה מדבר במניעת העונש שם בברכות ס"ג א' ר' יוחנן דאמר שם למה נסמכה פרשת סוטה לפ' תרו"מ לומר לך כל שיש לו תרו"מ ואינו נותנן לכהן סופו נצרך לכהן ע"י אשתו ע"ש חזינן שהכתוב מדבר בעונש ר"ל:
והנה נעים לי להעתיק בזה מ"ש בספרי "מעדני יעקב" בזה להבין מהו מדה כנגד מדה בזה:
ונראה עפ"י דאיתא ב"מ נ"ט ע"א כד משלם שערא מכדא רמי תיגרא בביתא ומשו"ה מזרז שם ר"י דיהא זהיר בתבואה בתיך ביתו שאין מריבה מצויה בביתו של אדם אלא על עסקי תבואה שנא' השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך ע"ש, ומעתה נמצא שע"י שלא נתן לכהן את המגיע לו וגרם מריבה לכהן עם אשתו ע"י חיסור לחמם והשבית השלום בית בין איש לאשתו, ענשו הכתוב שגם הוא יריב עם אשתו וסופו שתבגוד בו ותלך אצל אחרים לניאוף וכיוצא ועי"ז יוכרח להביאה אצל הכהן וא"ש המדה כנגד מדה (ב) שם ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך לימודי ה' א"ת בניך אלא בוניך וכו' מה שדרש בזה הד"ג ידידי ע"ד הלצה נהנתי מאד מדבריו ודברי פח"ח יען כי הוא האמת המר, ואנכי ה"ק עלה בדעתי לדורשו ע"ד הלצה כי באמת הבנים אינם מרבים שלום רק אדרבה מריבים עם אבותיהם כדאיתא בס' והובא ג"כ בילקוט הגרשוני עה"ת עה"פ וראה בנים לבניך שלום על ישראל בשם הגאוה"ק מבוטשאטש זצ"ל דידוע דכל מה שהאב עושה לבנו להטיב לו, הבן אינו מכיר בטובתו, ותמיד חושב הבן כי עדיין לא יצא האב יד"ח, ורק אז מכיר הבן הטובות שעשה עמו אביו, כאשר יולד לו בן, ואז יתהווה שלום ביניהם. וע"כ אמר וראה בנים לבניך אז שלום על ישראל ע"ש דפח"ח. ומעתה שפיר אמר כאן וכל בניך וגו' ורב שלום בניך אל תקרי בניך (שהם אינם מרבים השלום) אלא "בוניך" שהם הת"ח וא"ש (ג) שם בקונט' שם עולם בהא דעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנדחקו המפרשים מדוע ש"י דוקא עיי"ש. ואפשר דכולם לא דייקו בזה וקצת תיקון צריך התיבה "עולמות"' ותחת עולמות אולי צ"ל "עולמית", והכוונה דעתיד הקב"ה להנחיל מתנה נצחיית, ושי הוא מלשון שי יובילו, וזהו הכוונה שי עולמית וא"ש. ועי' שבת קי"ח ע"א כל המענג את השבת נותני' לו נחלה בלי מצרים וברש"י כלומר אין לה קץ ע"ש וה"נ דכוותי' דלענין נחלה שייך לומר אין קץ בכמות או בזמן והכוונה כמו"ש נחלה עולמית וא"ש: הדוש"ת ה"ק יעקב גארדאן הנ"ל:
אמר המחבר מה שהשיג עלי הרה"ג הנ"ל שליט"א מתוס' פסחים דף ח' ע"ב, דמי פומי' דמר כמאן דלא ידע שאין הכל מסכימים בזה לד' התוס' הנ"ל וע' בס' מדבר קדמות מ"ת אות יו"ד שמביא בשם הר"ש פרימו ז"ל תירוץ לקושי' התוס' מהא דהאומר סלע זו וכו' להא דאל תהיו כעבדים וכו' דהא דהאומר מיירי בעושה תוספת על חיובו והוא עושה רק לקיבול שכר היכא שכבר יי"ח צדקה ואז מותר ע"מ לק"פ והא דתנן הוו כעבדים וכו' היינו במעשה המצות עצמן שחייב בהם ובזה פי' הפסוק צדק צדק תרדוף למען תחי' כלומר תוספת הצדק אחר הצדק שכבר יצא י"ח תוכל לעשות למען תחי' עמקל"פ יע"ש. ובזה נדחה גם ראי' הרה"ג הנ"ל מהא דא' ריב"ל לבניו קדימו וחשיכו לבהכנ"ס כי היכי דתוריכי חיים דהרי פירש"י בברכות דף ח' מקדמי ומחשכי כלומר מאריכין בבהכנ"ס יע"ש. וכוונתו ז"ל שמאריכין יותר מדאי ועושים יתר על החיוב (וכמ"ש בחיבור זה בברכות שם דמה"ט איכא שכר גם בעוה"ז יע"ש) א"כ בכה"ג מותר לעשות ע"מ לקבל פרס, ויותר אין להאריך:
(ואגב ארשום דבר נחמד שראיתי מובא בס' דורש לפרקים על המשנה דאל תהיו כעבדים וכו' בשם ס' סידורו של שבת בפירוש מאמרי הכתובים (יתרו) כה תאמר לבית יעקב וגו' ויבא משה ויקרא לזקני העם וגו' ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וישב משה את דברי העם אל ה' ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם ויגד משה את דברי העם אל ה' ולכאורה קשה למה הי' מגיד וחזר ומגיד והוא לא דיבר כלל עם ישראל מאז דברו עם ה'. אך בתת ה' לעמו ישראל התוה"ק, צוה למרע"ה להגיד להם כאשר ישמעו בקולו יהיו לו עם סגולה ממלכת כהנים (פירש"י שרים כמד"א ובני דוד כהנים היו) וגוי קדוש והיה זה שכרם, וכאשר דבר משה הדברים הללו אל בנ"י השיבו כל אשר דבר ה' נעשה באפס תקוה ותוחלת לסגולות יקרות כי תורת אל ח' יקרה אף נכבדה בעיניהם מכל דבר חפץ, וישב משה את דבריהם אל ה' כי בלי תקות שכר נכונים המה לקבל תורתו, אח"כ אמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך ורב כבוד תנחיל מזה אשר גם בך יאמינו לעולם, ויגד משה גם הוא כדברי העם אל ה' כי פקידת ה' תשמור רוחו ככל אשר יצוה עליו רב לו מבלי כוונה חיצוניית וגם לא למצוא חן בעיני העם וז"ש ויגד משה את דברי העם אל ה' ודו"ק ודפח"ח: ומ"ש הרה"ג הנ"ל בענין ש"י עולמות דצ"ל שי עולמית, אולי י"ל בדבריו אלו קושי' הגאון מהר"י פיק זצ"ל המובא בתשו' נוב"י תנינא חיו"ד סו"ס קס"א אמאי הוצרך רב דימי (בסנהדרין דף ק' ע"א) להביא מימרא דרבא בר מרי עתיד הקב"ה ליתן לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות וכו' ולא הביא משנה מפורשת סוף עוקצין אמר ריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות. ולהנ"ל י"ל דרב דימי הי' גורס במשנה הנ"ל "שי עולמית", ובזה לא הי' יכול לתרץ קושי' אביי מקרא ושמים בזרת תכן, ע"כ הוצרך להביא הא דאמרי במערבא משמי' דרבא בר מרי "ש"י עולמות" ולא "שי עולמית" ובזה שפיר מתורץ קושי' אביי כמו שפירש"י שם יעו"ש, וא"ש. (שו"ר בכל המשניות והגמרות הגירסא בדברי ריב"ל שלש מאות ועשרה" עולמות, א"כ א"א לומר כדברי הרה"ג הנ"ל דהכוונה "שי עולמית" וע"כ ליתא למה שכתבתי):
והנה הגאון מהר"י פיק זצ"ל תמה גם על אביי (בסנהדרין שם) דאם לא ידע מימרא דאמוראי איך לא ידע משנה סוף עוקצין יעו"ש, ובאמת כל הני קושיות לא קשיין אלא למ"ש התוס' חולין דף ק"י ע"ב ד"ה דתנן כו' דמשניות אפי' דזרעים ודטהרות היו שגורות בפיהם יעו"ש, אבל לפימ"ש בס' לב ארי' שם לדחות ראי' התוס' והעמיס בדברי רש"י שם דבאמת משניות דזרעים ודטהרות לא היו שגורות בפיהם יעו"ש, א"כ אין קושי' כ"כ לא על רב דימי וגם לא על אביי איך לא ידעו משנה סוף עוקצין דהיא בסדר טהרות, ומיהו ליישב הקושי' גם לדעת התוס' אען ואומר בדרך הפשוט ב"ה, דבאמת הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וגם הרע"ב ז"ל סוף עוקצין פירשו ש"י עולמות ע"ד משל שהקורת רוח שיש לכל צדיק בעוה"ב הוא ש"י פעמים כנגד כל העוה"ז יע"ש. וע' במהרש"א ח"א לשם שכתב וז"ל:
עיין בפי' הרמב"ם והרע"ב אבל לפי הסוגיא דפ' חלק (ק' ע"א) יש לפרשו כמשמעה וכו' עכ"ל, והנה אם כוונת ש"י עולמות כפי' הרמב"ם והרע"ב שהוא ע"ד משל כנ"ל, לא מתורץ בזה קושית אביי איך אפשר לאדם לקבל מלא עומסו של הקב"ה, רק אם נימא דהש"י עולמות הם כפשוטו וכמשמעו אז מתורץ שפיר קושי' אביי דבאותן עולמות יקבל הצדיק העומס כפירש"י ז"ל שם, והנה ריב"ל שהי' תנא אין צריך לפרש דבריו באר הטב ולהודיע לנו אם כוונתו ע"ד משל או כוונתו כפשוטו וכשממעו, א"כ לא הי' רב דימי יכול להביא המשנה דסוף עוקצין אמר ריב"ל עתיד הקב"ה וכו' דהא יוכל להיות דכוונת ריב"ל רק ע"ד משל כפי' הרמב"ם והרע"ב, אבל רבה בר מרי דהי' אמורא אם הי' כונתו ש"י עולמית ע"ד משל בודאי הי' צריך לפרש דבריו כדאיתא בכמה דוכתין בש"ס ובפוסקים דאמורא צריך לפרש דבריו, כדי שלא נטעה שכוונתו ש"י עולמות כפשוטו וכמשמעו, אלא ודאי דבאמת כוונתו כפשוטו ש"י עולמות ממש, וממילא מתורץ שפיר קושי' אביי, א"כ שפיר הוצרך רב דימי להביא מימרא דרבה בר מרי דבל"ז ל"ה מצי לתרץ קושי' אביי, ומיושב שפיר קושי' הגאון מ' ישעי' פיק זצ"ל, דרב דימי וגם אביי שפיר ידעו המשנה דסוף עוקצין אלא דבזה עדיין לא מתורץ קושית אביי, דהא י"ל כוונת ריב"ל בש"י עולמות רק ע"ד משל ולא ש"י עולמות ממש וא"ש ודו"ק כי נכון הוא בעזהי"ת:
ל"ה בכרתי ופלתי יו"ד סי' ק"י בקונטרס בית הספק כתב בחולין י"א דפריך ר"מ היכי אכיל בישרא למה בחר דוקא ר"מ הלא חבורתא קדמאה ר"ע וסייעתו כולם חיישו למיעוטא ולכולן קשיא איך אכלו בשרא ותירץ דלכולהו י"ל ספיקא דאורייתא לקולא אבל לר"מ דס"ל בכריתות י"ח דלא בעינן חתיכה א' מב' חתיכות ואליבי' לכ"ע ספק תורה להחמיר שפיר קשה איך אכל בשרא יעו"ש ולענ"ד קשה טובא דהא גם ר"ע סובר דלא בעינן חתיכה א' מב' חתיכות כמבואר בנזיר דף כ"ג ע"א בפלוגתא דר"ע ואיסי בן יהודא, [וכ"כ שם החיד"א ז"ל בפתח עינים וכ"כ גם בס' עץ יוסף לשם יעו"ש] והדק"ל אמאי לא פריך ר"ע היכי אכיל בישרא וצ"ע. ואין לומר דהא דולא ידע ואשם ונשא עוני וכו' לאו ר"ע אמרה אלא תנא אחר אמרה, דהא בקידושין דף פ"א ע"ב מבואר להדיא דגם זה נ"ע הוא דאמר כל זה יע"ש ודו"ק, וא"כ עכ"ח סובר ר"ע דבחתיכה א' ספק שומן ס' חלב ג"כ חייב אשם תלוי ומה הועיל הכו"פ ז"ל בתירוצו. ועיין במהרש"א בח"א לקידושין פ"א ע"ב בסד"ה כי הוה מטי להאי פסוקא וכו' שכתב וז"ל, אבל בפ"ד דנזיר מייתי גם בקרא אחרינא משל דחזיר והוצרך שם לעשות צריכותא אתרתי מילתיה דר"ע ע"ש עכ"ל, הרי דגם מהרש"א ז"ל הבין דהך דולא ידע ואשם ונשא עונו ג"כ ר"ע הוא דאמרה, ומוכח מזה דר"ע פליג על איסי בן יהודא וס"ל דאפי' בחתיכה אחת ס' שומן וס' חלב חייב אשם תלוי. וע"ש עוד במהרש"א ד"ה איסי בן יהודא אומר וכו' שכתב וז"ל, בפ"ד דנזיר קאמר דאיסי קאמר דקרא קאי בב' חתיכות א' של חלב וא' של שומן וניחא לפ"ז שאמר ע"ד זה ידוו כל הדווים דר"ל על ד"ז שנקבע איסורא יש לדוויי שצריך נשיאת עון אבל לא בחתיכה א' דלא נקבע בו איסורא כלל וכתבו התוס' שם דדריש י"ד"ו"ו" ר"ת ידע ואשם ונשא ודו"ק עכ"ל, וכוונת התוס' ומהרש"א ז"ל כמ"ש רש"י ז"ל בנזיר שם דבאיקבע איסורא ידע מיהא דחדא מינייהו של חלב ואף דלא ידע כולו עכ"פ ידע מקצתו עייש"ה בפי' רש"י ז"ל, וז"ש התוס' דאיסי ב"י דריש י"ד"ו"ו" ר"ת ידע "ואשם "ונשא דדוקא היכא דעכ"פ ידע מקצתו שם צריך נשיאת עון והיינו באיקבע איסורא אבל לא בחתיכה א' דלא איקבע איסורא ולא ידע אפילו מקצתו ודו"ק, א"כ לפ"ז מוכרח מגמ' קידושין פ"א ע"ב הנ"ל דר"ע ס"ל דאפי' בחתיכה א' ספק חלב ס' שומן חייב אשם תלוי דאל"כ אין מובן כלל כוונת איסי בן יהודא ומה בא להוסיף על דברי רע"ק באומרו, על דבר זה ידוו כל הדווים, ולכן דברי הכו"פ ז"ל צע"ג מאד, וע"ע כריתות כ"ג ע"א ודו"ק:
ל"ו בפתח עינים להחיד"א ז"ל (ב"ק דף ל') הביא בשם מהרימ"ט דף קכ"ז שתירץ קושי' התוס' דתנן אל תהיו כעבדים כו' ע"א לקבל פרס ובפ"ק דר"ה תניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני כו' צדיק גמור, ותירץ מהרימ"ט דההיא דתנן היינו במצות שבין אדם למקום וגם במצות שבין אדם לחבירו שיש שני חלקים בחלק גבוה צריך שלא ע"מ לקבל פרס ובחלק הדיוט שרי ע"מ לקבל פרס וזו היא ששנינו סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני ה"ז צדיק גמור כלומר דבחלק טוב לבריות שרי לכוין ע"מ לקבל פרס עכ"ל. ולע"ד קשה טובא דא"כ מה פריך בפסחים דף ח' ע"ב וכה"ג לאו מצוה היא והתניא האומר סלע זו לצדקה וכו' וכן פריך בר"ה דף ד' ע"א ומאן דעביד הכי לאו מעליותא היא והתניא האומר סלע זה לצדקה וכו' ולדברי מהרימ"ט מאי קושיא מצדקה דבחלק. טוב לבריות שרי לכוין ע"מ לקבל פרס וצ"ע. (שו"ר שכבר דבר מזה בס' פרשת דרכים סוף דרוש ג' בד"ה וראיתי למהרימ"ט וכו' יע"ש):
ל"ז במגילה דף ז' חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ועיין מש"ל במס' מגילה פירושים שונים בזה. וכעת ראיתי בס' אהבת יהונתן בפ' ויבא עד עיר עמלק וירב בנחל) פירוש נחמד בזה. ולפי שהספר הזה שכיח ומצוי טובא לכן לא העתקתיו. ואגב אעורר ע"ד פלא שראיתי באהבת יהונתן בהפטורה לפי פנחס שכ' ובזה יובן ג"כ הגמ' לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני ומי קרי לנפשי חסיד וכו' יש להקשות דהגמ' מביא תחלה תיבת לדוד בתחלת המזמור ופסוק שמרה נפשי באמצע המזמור. אך זה ידוע מ"ד כל מקום שנאמר מזמור לדוד השכינה היה קודם וכל מקום שנא' לדוד מזמור לא הי' השכינה אצלו בתחלה. ולפ"ז לולי לדוד לק"מ מי קרי לנפשי' חסיד די"ל דהשכינה היה קודם ומדבר מתוך גרונו. אבל השתא דכתיב לדוד מזמור ולא היה המזמור ע"י השכינה אלא הוא עצמו מדבר ופריך ספיר מי קרי לנפשיה חסיד עכ"ל. ופלא גדול דהא לא כתיב שם בתחלה לדוד מזמור אלא תפלה לדוד וגו' א"כ אדרבה הוי כמו מזמור לדוד וצ"ע:
עוד ראיתי דבר פלא באהבת יהונתן בהפטורה לפ' נצבים בפסיק כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך דאיתא בגמ' חד אמר דמצות בטלות לעתיד לבא. ובודאי אפי' מצוה קלה מן המצות לא תבטל ח"ו כי כל מצות יש להן שורש למעלה. רק דהנה העוסק במצוה פטור מן המצוה ומי שעוסק בתורה פטור מן כל המצות. והיינו דוקא מי שתורתו אומנתו כגון רשב"י וכדומה. אבל שאר בני אדם אינם פטורים כי עוסקין בענייני העולם ואולם לעתיד יטפו ההרים עסיס ולא יצטרכו לעסוק בענייני עילם ותהיה התורה אומנות כולם ויהיו פטורים מכל המצות. וזו כוונת הגמ' מצות בטילות לעתיד בזה הענין. וידוע דחתן פטור בלילה הראשון מכל המצות מטעם שהוא עוסק במצוה. וזש"ה כי כאשר יבעל בחור בתולה שהוא פטור מכל המצות כן יהיו בני ישראל לעתיד וא"ש עכ"ל. ופלא גדול איך יפרנס הסוגי' דנדה ס"א ע"ב אמר רב יוסף זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבא וע"ש בתוס' ד"ה אר"י וכו'. ולדברי אהב"י הנ"ל דמצות בטלות לע"ל היינו משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה א"כ איך יהיו פטורים לע"ל מל"ת דכלאים הא הך כללא דעוסק במצוה פטיר מן המצוה ה"ד במ"ע משא"כ בל"ת ודאי חייב אף העוסק במצוה. ומה שהקשה הגאון מליסא בנחלת יעקב פ' ראה איך הוי שומר אבידה שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף דהעוסק במצוה פטור מן המצוה והרי בצדקה יש ב' לאוין לא תאמץ ולא תקפוץ והעיסק במצוה אינו דוחה ל"ת שבתורה. כבר תי' יפה בשי"ת חבלים בנעימים להגאון ר' יהודא ליב גראהבארט נ"י אבדק"ק מאקאווי יע"א בסי' י"ט בשם הגאון השואל שהקשה כן מעצמו ולא ראה הס' נחלת יעקב הנ"ל) כיון דפטור ממצות צדקה ממילא ליכא ללאוין כלל כיון דחובת הנתינה פקע לא חלו עליו הלאוין ע"ש וכתב עלי' בעל חבלים בנעימים נר"ו אמת ברור דכן הוא יע"ש שה"ר לסברא זו מדברי הרמב"ן קידושין ל"ד ע"א גבי מעקה. ומריש הו"א ליישב דברי האב"י באופן זה דרב יוסף דאמר בנדה הנ"ל מצות בטלות לע"ל, אזיל לשיטתו דס"ל שומר אבידה הוי שומר שכר משום דפטור מצדקה וממילא דס"ל דהעוסק במצוה פטור אפילו מל"ת דהא גבי צדקה ג"כ איכא ב' לאווין כנ"ל א"כ שפיר יהיו פטורים לע"ל מל"ת דכלאים מטעם העוסק במצוה פטור מן המצוה, אלא דבאמת אין סברא כלל לומר כן דהעוסק במצוה יתי' פטור אפי' מלאוין, דהא דין עוסק במצוה פטור ממצוה לא נלמד אלא מק"ש וי"ל דוקא כק"ש דליכא אלא עשה לחוד אבל היכא דאיכא גם לאו מנלן דפטור ו"אכ דברי האהבת יהונתן צע"ג מאד. ועוד ראיתי דבר פלא באהבת יהונתן בהפטורה ליום א' דפסח בפ' ויאכלו מעבור הארץ וגו' שכתב ולכן אי' פלוגתא בגמ' ח"א מקדש על היין וח"א מקדש על הפת דהני תנאי כהני תנאי אי (עץ שאכל אדה"ר) גפן הי' או חטה הי' עכ"ל. ומי יתן ואדע אי' המקום בגמ' דפליגי בזה תנאי אי מקדש על היין או על הפת. ואם כוונתו אפלוגתא דר"ת ורשב"ם בתוס' פסחים דף ק"ו ע"ב ד"ה מקדש אריפתא יעו"ש, מה זה שכתב דהני תנאי כהני תנאי וצ"ע:
ל"ח בענין י"ג מדות של רחמים איך הם נמנים. עיין קרבן נתנאל ספ"א דר"ה. ולהגאון מליסא ז"ל בנחלת יעקב פ' כי תשא יש שיטה חדשה בזה וע"ש שכתב מדת פוקד עון אבות הוא ג"כ ממדת הרחמים כענין שעשה דוד התנצלות על החטא הן בעון חוללתי וזהו אומרו פוקד עון אבות על בנים לההנצלות על החטא עכ"ל. ועיין ג"כ בס' דברי שלום למהר"י אדרבי ז"ל בפסוק ופקידת כל האדם יפקד עליהם. שהוא מלשין ולא נפקד ממנו איש והכוונה לומר שמה שאמר הכתוב פוקד עון אבות על בנים ר"ל שמנכה ומחסר וממעט עון האבות בעבור הבנים העתידים לצאת מהם כי ברא מזכה אבא וכן נראה מתוך ענינו של פסוק שבא לומר שהקב"ה רחום וחנון וארך אפים ואח"כ אמר שנוקם ונוטר אלא ודאי הכוונה לומר שממעט עון האבות בעבור הבנים ולהיות שקרח ה' סומך על ענין זה כמו שאחז"ל וכו' ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו שמואל ששקול כמשה ואהרן וכו' ולכן אמר משה אם המיעוט והחסרון מהעון שמחסירין לכל אדם בשביל בנו העתיד לצאת ממנו יחסרו מהם בשביל שמואל לא ה' שלחני וכו' יעו"ש, ולולי דמסתפינא הייתי אומר עפימ"ש בילקוט תהלים סי' ס"ב בשם המדרש בפ' ולך ה' חסד, אדם רווק עובר עבירה וראוי למות בה מה הקב"ה עושה תולה לו עד שישא אשה נשא אשה והוליד בנים והקב"ה נוטל אחד מבניו תחת אותה עבירה נמצא הקב"ה גובה שלו משלו יש חסד גדול מזה עכ"ל. ולפ"ז י"ל דהיינו פוקד עון אבות על בנים והוא ג"כ ממדת הרחמים כנ"ל ויש לפרש בזה הפסוק בפ' במדבר וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה וגו' ובנים לא היו להם כלומר בשביל שלא היו להם בנים ולא הי' להקב"ה ממי לגבות חובו לכן מתו הם בעצמם (ועיין מה שנדפס בשמי בזה בתל תלפיות ומשנת הרע"מ אות ל"ג יעו"ש) ואכמ"ל יותר:
ועל מ"ש הרא"ש בספ"א דר"ה דאני ה' קודם שיחטא קאי על מחשבה עכו"ם דזולת מעשה לא חשבינן לי' להמחשבה. עיין בס' אור חדש לקידושין דף מ"ט ע"ב שהקשה ממ"ש שם האומר לאשה ה"א מקודשת לי על מנת שאני רשע אעפ"י שהוא צדיק גמור מקודשת (מספק) חיישינן שמא הרהר ע"ז בלבו, והביאו הרא"ש ז"ל בפסקיו יע"ש, (וכבר דבר מזה בקונטרס צניף מלוכה להגאון מהר"י ן' נעים ז"ל בסו"ס משכנות יעקב עה"ת יעו"ש). הנה יש לתרץ קושיתו עפימ"ש בעל כפות תמרים ז"ל בקונטרס תוספת יוהכ"פ ליומא דף פ"ו ע"א בד"ה תניא ר"א אומר א"א לומר ונקה וכו' בתירוץ הקושי' על הרא"ש מקידושין דף ט"ל ע"ב ודלמא מהרהר בע"ז הוה יע"ש בתירוץ הראשון של הכפות תמרים ז"ל, ובזה מתורץ גם קושי' הנ"ל, די"ל דחיישי' שמא הרהר ע"ז בלבו ולא רצההק ב"ה לחוס עליו וק"ל, וע"ע באהבת איתן שבגליון העין יעקב שבת דף נ"ו בהא דארשב"ל אר"י כל האומר שלמה חטא (פירש"י בעכו"ם) אינו אלא טועה וכו' ופריך והא כתיב אז יבנה שלמה במה לכמוש שקוץ מואב. ומשני שביקש לבנות ולא בנה. וקשה מה בכך הא בע"ז עונשין אף על המחשבה כמ"ש למען תפוש את בנ"י בלבם ועיי"ש באהבת איתן שמיישב עפי"ד נחלת עזריאל שחילק לדעת הרא"ש בין שקיבלו עליו לאלוה במחשבה תיכף ומיד ובין היכא שמחשב רק לעבוד אח"כ יעו"ש, א"כ י"ל דבקידושין מ"ט הנ"ל חיישינן שמא קיבלו במחשבה עליו לאלוה תיכף ומיד, ובכה"ג גם הרא"ש מודה דעונשין הל המחשבה לבד. וגם בלא"ה י"ל דנהי דהקב"ה מרחם עליו שלא להענישו מ"מ רשע מיקרי. אלא דבזה לא מיושב אלא הקושי' מקידושין מ"ט. אמנם משבת דף נ"ו עדיין קשיא ועכ"ח צ"ל כמ"ש אהבת איתן הנ"ל ובמ"ש התוס' והרא"ש ז"ל בשם ר"ת דשני שמות הראשונים שתי מדות כדדרשינן לה הכא אחת קודם שיחטא ואחת לאחר שיחטא אם שב, הקשה הקרבן נתנאל א"כ היינו מדת ונקה כדדריש ביומא דף פ"ו הא כיצד מנקה הוא לשבים יע"ש (וחידוש שלא זכר שר שהוא קושית המזרחי בפ' כי תשא בד"ה מנקה הוא לשבים יע"ש) ולדידי אפשר לומר עפימ"ש ביערות דבש ומובא בדרשות דברי שאול דף י' ע"א במ"ש מזמור לדוד בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע והקשה מזמור לדוד קינה לדוד מיבעי לי' וביאר דהנה באמת אם אדם חוטא ועושה תיכף תשובה אז יוכל העון בקל להמחק וכמ"ש סירכא בת יומא לא שמי' סירכא שלא נתעבה ע"כ אמנם אם אינה עושה תשובה תיכף אזי יגדל העון כעבות עגלה חטאה ולכך שמח דוד ואמר מזמור שבא נתן הנביא אליו להוכיחו תיכף כאשר בא אל בת שבע עיי"ש ודפח"ח. ולפי"ז י"ל דמדת ה' לאחר שיחטא ויעשה תשובה היינו בעושה תשובה תיכף לאחר שיחטא דאז יוכל העון בקל להמחק כנ"ל. ומדת ונקה היינו רחמים ביותר דמנקה הוא לשבים בכל זמן ואפי' אם איחר לשוב עד שנתיישן הדבר ונשקע בחטא אפי"ה מקבלו הקב"ה בתשובה וא"ש:
אשריך ספרי שיצאת בי"ג מדות של רחמים, אלקים אלקינו הוא ינהגנו בדם לעולמי עולמים: