ילקוט הגרשוני אורח חיים ב· רבי גרשון שטרן
סימן תרנח
א במחבר ס"א מה"ת אין מצות לולב חוץ למקדש אלא יום ראשון וכו' - בס' בכורי יעקב סק"א כתב לפי שיטת הרמב"ם דירושלים יש לו דין מקדש ולפמ"ש הרמב"ם פ"ז מבית הבחירה קדושת העזרה וירושלים קדשה לעתיד לבא יש לדון דלולב ניטל בירושלים גם בזמן הזה כל שבעה מן התורה חוץ משבת. ויש נפקותא לענין כמה דברים ע"ש באריכות וכתב שהוא דבר ברור לפי דעתו. וע' במנחת חינוך ריש מצוה שכ"ד. והמעיין היטב בבכורי יעקב הנ"ל. יראה שאין דברי המנ"ח מוכרחים כלל. והדבר צ"ע רב בש"ס ופוסקים:
ב במחבר ס"ב ביום שבת אינו ניטל אפי' אם הוא יום ראשון - בהגהות חכמת שלמה כ' כאן ליישב קושי' התוס' אמאי קאמר בש"ס שמא יעבירנו ד"א ברה"ר ולא קאמר שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר. וכ' דאף דיו"ט הוי עשה ול"ת מ"מ בהוצאה דהוי מלאכה גרועה אינו בכלל מלאכה ממש ואינו מוצא מכלל לשון שבתון והוי בו רק לאו לא עשה א"כ א"ש דיל דבאמת אף אם יוציאנו מה בכך הרי עשה דוחה ל"ת ואף דלא הוי בעידנא י"ל כדעת הסוברים דמכשירי מצוה נחשב בעידנא וא"כ ה"נ כיון דילך אצל בקי הוי בכלל בעידנא וא"כ הוי ראוי לומר עדל"ת לכך נקט שמא יעבירנו ד"א וזה שפיר דהוי עשה ול"ת עכ"ד, ובהשקפה ראשונה תמהתי דהא אין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, שו"ר דמהרש"ל ביבמות דף ד' סובר דגם לפי המסקנא קיי"ל עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת ובס' המקנה ח"ג כלל נ"ו פרט א' הביא שכן הוא ג"כ דעת הר"ש מקינון בספר הכריתות אות קס"ג ע"ש ואם כנים הדברים יש ליישב בזה הרמב"ם פ"ב מה' שופר ה"ו דנקט שמא יעבירנו וגם שמא יוציאנו ע"ש ושינה מלשון הגמרא, ולפ"ז י"ל הרמב"ם לשיטתו דסובר תחומין י"ב מיל דאורייתא וקרא דאל יצא איירי בתחומין א"כ לא מוכח כלל דהוצאה מלאכה גרועה היא, כי התוס' פ"ק דשבת ב' א' הוכיחו האי דהוצאה מלאכה גרועה היא מדאיצטריך תרי קראי בשבת צ"ו ב' מויכלא העם והביא ובעירובין י"ז א' מאל יצא תה דוקא למ"ד תחומין דרבנן אבל לרמב"ם דייב מ"ל אליבא דכ"ע דאורייתא ונפקא לן מאל יצא א"כ לא מוכח כלל דמלאכה גרועה היא וכ"כ בהגהות טעם המלך על שעה"מ סי כ"ז מה' שבת יעו"ש. א"כ גם הוצאה הוי עשה ול"ת ול"ש עדל"ת ע"כ נקיט שפיר גם שמא יוציאנו מרה"י לר"ה וא"ש אבל במחכ"ת הרמה של הגאון מהרש"ק זצ"ל לא זו הדרך ליישב קושי' התוס' דא"כ גם בהעברת ד"א בר"ה אין כאן עשה ול"ת דכבר ביארתי באורך לעיל סי' שמ"ה ענף ו' בשם הר"ן ורז"ה ורשב"א ורמב"ם דהעברה ד"א בר"ה היא תולדה דהוצאה, ואם ההוצאה שהיא האב אין בה עשה ול"ת רק ל"ת לחוד האיך יהי' בההעברה שהיא התולדה עשה ול"ת אתמהה:
ואם נתפוס סברת הגאון הנ"ל לאמת דבהוצאה וכן בהעברה ד"א בר"ה שהיא תולדה דהוצאה ל"ה אלא ל"ת גרידא יען דמלאכה גרועה היא, אולי אפשר ליישב בזה קושי' הראשונים אמאי לא גזרו במילה בשבת שמא יעבירנו. דבאמת הי' ראוי לומר בהוצאה וכן בהעברה עדל"ת כיון שאינו אלא ל"ת לחוד אך הטעם דל"א כן היינו משום דאין עדל"ת שיש בה כרת וכדעת רוב הראשונים והאחרונים אמנם מילה דג"כ יש בה כרת (ע' בתוס' מגילה כ' א' ד"ה דכתיב ודו"ק) א"כ דוחה אף ל"ת שי"ב כרת וא"ש דלא גזרו בה שמא יעבירנו דאף אם יעביר אין בכך כלום דהרי עדל"ת. [והנה לכאורה בלא"ה י"ל לפימ"ש התוס' בזבחים ל"ג ב' דעשה שי"ב כרת דוחה אף עשה ול"ת אמנם ידוע שרבים חולקים ע"ז ומביאים ראי' נגד זה מכ"מ בש"ס ובמק"א הארכתי בזה ואכ"מ]:
ג במחבר ס"ד נתנו לו ע"מ להחזירו כו' שמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה - כ' הגאון מליסא ז"ל בסידור דרך החיים בדיני לולב דדוקא אם הנותן אינו מקפיד ויכול המקבל ליתנו אפי' לאחר במתנה עמ"ל ואחר לאחר כדי לצאת בו אבל אם הנותן ראשון נתן לו בפירוט ומקפיד שלא ליתן לשום אדם עוד לצאת בו נ"ל דאף המקבל הראשון לא יצא שאין בו דין ממון כמו שהוכחתי זה במק"א עכ"ל - ועיין בזה פלפול עצום בס' אמרי בינה להגאון מ' מאיר אויערבאך זצ"ל בדיני יו"ט סי' כ"א ושם הביא שאביו הגאון בעל דברי חיים זצ"ל ג"כ כ' כן והגאון מהו' שמואל העליר ערער ע"ז והשיב לו באריכות לאשר ולקיים דברי גאונים הנ"ל גם הביא שגם בס' חסדי דוד על התוספתא דסוכה פ"ב כתב דעיקר המתנה היינו שיהי' רשאי המקבל ליתנה לאחרים כנודע' עכ"ל וע' בתשו' שואל ומשיב תנינא ח"ב סי' ב' ובתשו' בית יצחק יו"ד ח"ב סס"י קל"ד מ"ש בנד"ז. (ד) במג"א סק"ג הקשה אמאי לא יצא באתרוג השאול הא באה"ע סי' כ"ח כתב דהשואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אפה מקודשת דמסתמא אדעתא דהכי נתנו לו שיהא במתנה ע"מ להחזיר וא"כ ה"כ נימא הכי - וכ' לבושי שרד לעיין בעצי ארזים סי' כ"ח סק"ח. ולאשר אינו תח"י ואצל מו"ח הגאון מ' עמרם בלום שליט"א ישנו כתבתי לבני הבחור החרוץ ובקי טובא כ"ה אריה ליב שי' לאי"ט להעתיקו לי ויעתק משם בזה"ל:
בס' עצי ארזים סי' כ"ח כו' בד"ה והודיעו שרוצה לקדש כ' וז"ל, מבואר בלשון הרא"ש פ"ק דקדושין סי' כ' והטעם הוא דודאי גמר בלבו לתת לו בענין שיועיל לקידושין ואם לא יועיל שאלה יתי' בלשון מתנה ולכהפ"ח מתנה ע"מ להחזיר ותהי' מקודשת ויחזירנו או דמיו דחזרת דמי' הוי חזרה ע"ש וגם מ"ש בפ' י"נ והמג"א באו"ח סי' תרנ"ח תק' עליו מהא דקיי"ל אאיי"ח ביוט"ר בלולב של חבירו חא"ח נתנו לו במתנה וה"נ נימא בשאול דמסתמא נתן לו באופן שיהי' יוצא בו י"ח וכן הק' הט"ז סי' י"ד אדין דטלית שאולה דאלול ומה שחילק המג"א בין אם המשאיל יודע הדין או לא סבר כ' הוה בעצמו שמדברי הא"ש בב"ב לא משמע כן. ולפענ"ד עפ"י מ"ש הב"ח בסי' כ"ט אדין מקדש במתנה ע"מ שתחזירהו לי וז"ל, ומיהו קשה הלא הוי תנאי ומעשה בד"א דהתנאי בטל כדלקמן בסי' ל"ח וי"ל כיון דאפשר להחזיר דמים ששוה החפץ שמקדשה בו ל"ה תנאי ומעשה בד"א עכ"ל, אך באתרוג לא שייך לומר כן שהרא"ש כ' להדיא בפ' לולב הגזול בשם העיטור דנותן אתרוג לחבירו במתנה ע"מ להחזיר צריך להחזיר האתרוג דוקא ולא סגי בחזרת דמים, א"כ מיושב שפיר ק' המג"א הנ"ל דאם נאמר שיוצא בשאול משום דמסתמא נתן לו כדי לצאת בו ובתנאי שיחזירנו הו"ל תנאי ומעשה בדבר אחד דהתנאי בטל והמעשה קיים ואף אם לא יחזירנו יהי' יוצא בו דכיון דלא סגי בחזרת דמים הו"ל תנאי ומעשה בד"א כנ"ל, וכיון שאין המקבל מחויב להחזיר לו כלל וודאי שלזה לא נתכוון הנותן כיון שצריך לו עדיין לצאת בו כסברת העיטור הנ"ל, משא"כ בטבעת שאולה לענין קידושין דסגי בחזרת דמים שפיר אמרי' שנתכוין להקנות לו במתנה אם יחזירנו ואפי"ה התנאי קיים כיון דסגי בחזרת דמים ל"ה כתנאי ומעשה בד"א כסברת הב"ח הנ"ל - הן אמת דקושי' הב"ח הנ"ל מעיקרא ליתא, דהא דבעינן שלא יהי' התנאי ומעשה בד"א היינו רק בתנאי דאם, אבל בתנאי דעל מנת, וודאי מהני תנאי ומעשה בד"א כיון דקיי"ל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי א"כ שפיר יכול להתנות אפי' באותו הדבר עצמו שאם יחזירנו הרי הי' שלו למפרע בשעת נתינה, וכן מוכח מהך מילתא דאתרוג גופי' דא"ר הילך ע"מ שתחזירהו לי החזירו יצא לא החזירו לא יצא וכתבוהו הרא"ש והטור להלכה, ואי בתנאי דעל מנת נמי בעינן שלא יהי' התנאי והמעשה בד"א א"כ ל"ה תנאי כלל, א"וו דבתנאי על מנת ל"צ וכמו שאכתוב לקמן בסי' ל"ח סק"ז וא"כ ק' הב"ח מעיקרא ליתא, אבל עכ"פ סברתו נכונה בתנאי דאם דצריך שלא יהי' התנאי והמעשה בד"א, דבכה"ג דסגי בחזרת דמים ל,ה תנאי ומעשה בד"א, וא"כ שפיר מתורץ ק' המג"א הנ"ל דאע"ג דבנותן לו בפי' מתנה עמ"ל מהני כנ"ל דבתנאי דעל מנת א"צ שלא יהי' התנאי והמעשה בד"א, אבל כשאין נותן לו אלא דרך שאלה רק שנאמר שמסתמא נתן לו כדי לצאת בו, ואלו נתן לו בתנאי אם יחזירנו נמי המקבל יוצא בו, וע"ד זה ודאי לו נתן לו דכיון דלא סגי בחזרת דמים התנאי בטל לגמרי ולהכי לא מהני באתרוג דרך שאלה וכן מיושב בזה ק' הטו"ז מטלית שאולה דהתם נמי צריך לטלית לחובת מצוה ולא סגי בחזרת דמים עכ"ל, ודפח"ח. [וע' בדברינו לעיל סי' י"ד מ"ש בזה, וכעת אין להאריך יותר]: (ה) כ' בהגהות זכרון אברהם וז"ל:
ונוהגים דאשה יולדת לא תברך בשום פעם על האתרוג ואינו נכון דמ"ש יולדת משאר נשים שהן נדות ואיברא לפענ"ד הי' נראה דנדה בימי ראייתה לא תברך כלל כמו היולדת ולהמקילי' גם יולדת תברך ותטול ידי' קודם שתברך עכ"ל ובהערות הגב' המו"ל כתב טעם הרב שבימי ראייתן לא יברכו הגם שמברכות בהמ"ז ושאר ברכות בימי ראייתן אכן שם מחוייבת מדאו' או מדרבנן משא"כ כאן דגם מדרבנן פטורות ע"ש: