ילקוט הגרשוני אורח חיים ב· רבי גרשון שטרן
סימן תריא
א במג"א ריש הסימן ומ"מ כולהו דאורייתא (ב"ח ולבוש) - בענין המחלוקת בשאר עינויין חוץ מאכילה ושתי' אי אסורין מדאוריי' או רק מדרבנן. עיין מ"ש בס' שדי חמד בחלק הכללים מערכת חית כלל קל"ה, גם עיין בס' מנחת חינוך ריש מצוה שי"ג ובמהר"ם שיק תרי"ג מצות ריש מצוה שט"ו ע"ש. והנה הרמב"ם סובר דכל העינוי' הם מדאוריי' והקשה עליו הר"ן הובא ביתה יוסף מהך דתניא ביומא דף ע"ח ע"ב התינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמ' התם דמותרים בכולם דקאמר היינו דמותר לגדולים לרחצן ולסוכן והא הני ודאי לתענוג עבדי ואי מנעי הני מינייהו חד יומא לא מסתכני ואי מדאוריי' היכי שרינן והא כתיב לא תאכלום וקרי בי' לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים אלא מוכח דמדרבנן וכל שהוא לצורך התינוק מאכילין אותו איסור דרבנן בידים ע"ש. והקשה השעה"מ פ"א מה' שביתת עשור דלפי דעתו של הר"ן נמי תקשי לי' שהרי ממ"ש הר"ן בפ' כל כתבי אמתני' דקטן שבא לכבות כו' מבואר דהא דאיסור דרבנן מאכילין אותו בידים היינו למ"ד דקא"נ אין ב"ד מצווין להפרישו משו"ה באיסורין דרבנן נחתינן דרגא דמאכילין אותו בידים אמנם לר"י דספיקי מספקא לי' ביבמות קי"ד אי ב"ד מצווין אע"ג דבאי' דרבנן ס"ל דאין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ להאכילו בידים אסור וכיון שכן קשה דתקשי לי' לר' יוחנן הך ברייתא דקתני התנוקות מותרין בכולן דאע"ג דאי' דרבנן הוא מ"מ להאכילו בידים אסור והניחו בצ"ע - ולענ"ד נראה דלר"ן ל"ק מר' יוחנן דה"ק בשלמא אי שאר עינוי' מדרבנן שפיר מותר להאכיל בידים ואפי' לר"י דספוקי מספק"ל ואסור להאכיל איסור דרבנן בידים, י"ל דהיינו דוקא באיסור האסור מצד עצמו אבל בעינוי דיוהכ"פ שאין האיסור מצ"ע אלא מחמת היום, זה קיל טפי וכמו שמצינו חילוק זה בכמה מקומות בין איסור מצ"ע לאיסור שהיום גורם, משו"ה לכ"ע מותר להאכיל איסור כזה שהוא מדרבנן בידים, אלא אי אמרת מדאוריי' נינהו היכי שרינן דהא באיסור דאורייתא לא שייך חילוק בין שהאיסור מצ"ע או מצד היום וכדאמרי' בפסחים דף מ"ח ע"א ואי אמרת איסור מוקצה דאוריי' מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר יעו"ש וא"ש ודו"ק, אמנם בגוף קושי' הר"ן על הרמב"ם נ"ל ליישב עפ"י מ"ש בהגהות מיימוני פכ"ט מה' שבת אות מ' דהא דאמרי' בפ' חרש דבידים לא ספינן להו היינו בלאו כגון נבילה וטריפה וכיוצא בו דנפקא לן מלא תאכלו כו' אבל בקידוש היום מ"ע היא ולא אתי' מהתם כו' ע"ש וא"כ ה"נ בשאר עינוים שהם רק מ"ע ונלמד מקרא דשבת שבתון עיין ברמב"ם מותר למיספי להו בידים וא"ש -- שוב ראיתי בהגהות חכמת שלמה שמתרץ ג"כ כן וכ' סברא זו לחלק בין לאו לעשה משמי' דנפשי' ולא זכר שר מדברי הגהות מיימוני הנ"ל עוד ראיתי שם סברא מחודשת דבעינוי דיוה"כ דתלי' ביתובי דעתא ליכא שום איסור אצל הקטן כיון דקטן אין לו דעת, ובמחכ"ת דבריו תמוהים אצל כל בן דעת אטו יתיבי דעתא בדעת ושכל תלי' ואטו מי שאין בו דעת לא נתיישב דעתו ונפשו באכילה ושתי' ורחיצה וסיכה וכדומה משאר תענוגי הגוף ? - עוד ראיתי שם שהקשה על הר"ן דמשמע מדבריו דאכילה ושתי' שמאכילין ומשקין את הקטן ביוהכ"פ הוא משום סכנה, א"כ למה נותנין להם שיעור שלם הוי לן ליתן להם פחות פחות מכשיעור כמו בחולה המסוכן עיין סי' תרי"ח והניחו בצ"ע - ול"נ דלק"מ דהרי גם בחולה קיי"ל דאם מסופקים בו אם מספיק לו מעט מעט מותר להאכילו כל צורכו מיד, ודוקא אם הרופא אומר שיספיק לו להאכילו מעט מעט אז נותנין לו מעט מעט וכמ"ש הב"י והב"ח ז"ל בסי' תרי"ח ע"ש, והתינח בחולה שאפשר לשאול הרופא אבל בקטנים וכי אפשר לשאול ולדרוש ברופאים על כל קטן וקטן אם יספיק לו מעט מעט והלא בעיר גדולה יש קטנים לאלפים ואין זה באפשרות כלל לאמד כח כולם עפ"י הרופאים אם יספיק להם מעט מעט ע"כ מותר להאכילם ולהשקותם כל צורכם וז"ב ודו"ק. (ב) בתשו' הלכות קטנות ח"ב סי' רפ"ב כתב דאפשר דהשותה מים ביוכ"פ אינו חייב כרת דא"ח אלא אם אכל או שתה מידי דמזין אבל מים אינו זן כלל ע"ש. ועיין בשדי חמד מערכת יוכ"פ סי' ג' אות ז' שהביא דעת הרבה אחרונים החולקים עליו. ואני אוסיף לציין תשו' מחנה חיים' ח"ג על או"ח סי' מ"ה שמעתיק לשון הלק"ט והשיג עליו וכתב וחלילה וחלילה שיאמר כן להלכה ולמעשה כי אע"ג דמים לא זייני מ"מ מייתבי דערא ומבטלים את העינוי עיי"ש:
ג אם המחה את המאכל ושתה אותו ביוכ"פ חייב כרת דיוכ"פ ביתובי דעתא תלי' והא מייתבא דעתי'. כ"כ בשדי חמר הנ"ל אות כ"ג ודלא כמ"ש הגאון מהרש"ק ז"ל בספר החיים סי' תרי"ב והוא פשוט. (ד) אף האוכל דבר שיש מצוה באכילתו כתרומה וקדשים חייב כרת. כ"כ בשדי חמד הנ"ל אות ט"ז משום דאין ע' דוחה ל"ת ועשה גם אין ע' דוחה ל"ת שי"ב כרת ע"ש. וכל אלו הטעמים לאו דברי הכל נינהו. דטעם הא' אינו מספיק לשיטת הריב"א היכי דעבר אינו לוקה דהל"ת נדחה ולא נשאר אלא עשה ואין לוקין על העשה וה"ה בכרת דיוהכ"פ א"ח כרת כ"א על הל"ת דלא מצינו ע' שי"ב כרת רק פסח. וכיון דהל"ת נדחה שוב ליכא כרת. וטעם הב' ג"כ אינו מספיק לדעת הרבה הסוברים דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ואין להאריך: