ילקוט הגרשוני אורח חיים ב· רבי גרשון שטרן
סימן תקכז
א במג"א ריש הסימן ונ"ל שגם דעת הרמב"ם כן וכו' וא"כ אסור לבשל סמוך לחשיכה דכיון שהוא איסור דאוריי' ולא שרי אלא ע"י הואיל - בצל"ח ביצה דף ט"ו ע"ב ד"ה והנה ראיתי בהרא"ש וכו' חולק על המג"א וכתב דהרמב"ם עכ"ח כרב חסדא ס"ל דמדאו' צרכי שבת נעשין ביו"ט ע"ש. והסכים עמו בנו הגאון מהר"ש לאנדא ז"ל בנוב"י תנינא או"ח סי' צ"ח ע"ש וכ"כ בס' חמד משה כאן סק"א וכן מסיק גם בס' בית מאיר כאן ע"ש ועין מ"ש בזה בפמ"ג בפתיחה כוללת הלכו' יו"ט ועי"ש בפ"א אות י"ז כתב וז"ל וע' מ"א בתקכ"ז פסק דצורכי שבת אין נעשים ביו"ט רק הואיל וא"כ סמוך לחשיכה אסור מה"ת יע"ש והנה מטמינים אנו טצאלינ"ט לצורך שבת וידוע דהטמנה זו מצטמק ומבשל כל ליל שבת ואפי' בלילה אין ראוי לאכילה כי נגמר הבישול בחצי הלילה וכדומה וא"כ אפי' אנו מטמינים הקדירות ב' שעות קודם לינה לא שייך הואיל דלא יוגמר הבישול קודם חשיכה ול"ש אורחים דדעתינו הוא לגמור בלילה כו' ואיך נותנים הקדירה בי"ט לתנור וזה יורה קצת כמ"ש הב"י מטעם צורכי שבת נעשים ביו"ט עכ"ל:
ב במג"א סק"ז פסק דאין מערבין במליח ועיין במחצה"ש ובשע"ת בשם החכ"צ - עיין בקרבן נתנאל פ"ב דביצה אות ט' שהסכים להמג"א ודלא כחכ"צ. ובצל"ח ביצה ט"ז ע"ב מיישב כל השגות הק"כ על חכ"צ אעפי"כ כיון שהמג"א מחמיר אין לערב בדג מלוק שקורין העריניג רק בשעת הדחק ע"ש. והחיי אדם בכלל ק"ב סי' ו' החמיר בו אפי' בשעת הדחק ע"ש וכמדומה שאילו הי' רואה דרבו הגאון ז"ל בצל"ח מקיל בזה בודאי לא הי' מחמיר כ"כ, ודרך אגב אעורר על מ"ש הקרבן נתנאל שם וז"ל ואפשר עוד לומר דלחומרא בלבד הוא דאמרינן מליח כרותח דצלי ולא לקולא כדאשכחן במליחת כבד דאין תקנה לבשלה כ"א אחר צלי ש"מ דלקולא לא אמרי' כרותח דצלי עכ"ל. ובעיני פלילה גדולה לומר כן דהרי החליטו רוב הפוסקים בהל' מליחה ועוד בהרבה מקומות דם שמלחו אינו אלא דרבנן והוא מטעם דמליח כרותח דצלי. (עיי' רש"י מנחות כ"א ופמ"ג בפתיחה לה' מליחה) הרי דגם לקולא אמרינן מליח הרי היא כרותח דצלי ודלא כק"נ וצ"ע:
ג במחבר ס"ז מצוה על כל אדם לערב ומצוה על על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו כדי שיסמוך עליו מי ששכח וכו' -- בש"ס דביצה ט"ז ע"ב אבוה דשמואל (בהרב המגיד ובב"י איתא שמואל ולא אבוה דשמואל ע"ש) מערב אכולה נהרדעא רב אמי ורב אסי מערבי אכולהו טבריא, וכו' ועד כמה וכו' עד תחום שבת ואיתא עוד שם, ההוא סמיא דהוה מסדר מתניתין קמי' דמר שמואל חזיי' דהוה עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אותיבי ערובי תבשילין א"ל סמוך אדידי לשנה חזיי' דהוה עציב א"ל אמאי עציבת א"כ דלא אותיבי ע"ת א"ל פושע את לכ"ע שרי לדידך אסיר ע"כ - ופירש"י סמוך אדידי דמערבנא אכולה נהרדעא שהיא עירו - והנה כתב במרדכי פ"ב דביצה פעם אחת שכת ה"ר שמואל מבונבורק ולא עירב בעיו"ט וכו' ועוד הורה לעשות ע"ת עכשיו ביו"ט שני ופוסק בד"ס הלך אחר המיקל והלכתא כרבא דאמר כדי שיברור מנה יפה לשבת כו' ופריך אפי' ביו"ט נמי ומשני שמא יפשע משמע הא לאו הכי יכול להניח ע"ת אפי' ביו"ט עצמו כיון ששכח דאין כאן פשיעה יניח ביו"ט עצמו עכ"ל (והביאו ב"י בס"ס זה וכ' עלה ואין נראה שיהא כן דעת הפוסקים וכו') ובתשו' שואל ומשיב מהד"ת ח"א סי' ד' הביא קושי' על הר"ש מבונבורק הנ"ל דא"כ אמאי אמר שמואל להאי סמיא סמוך אדידי ולמה לא התיר לו להניח בעצמו כיון ששכח ובשלמא משנה שני' דאמר לו פושע את לא קשה כמ"ש הר"ש מבונבורק בעצמו שכל שפשע אסור וכיון דקרא לו פושע למה יתיר לו אלא משנה ראשונה קשה אמאי לא א"ל להניח ביו"ט עצמו ולפענ"ד נראה דאדרבה מכאן הוציא הר"ש מבונבורק דינו והוראתו. דהנה יש לנו ב' טעמים על ערובי תבשילין א' טעמי' דשמואל דאמר זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו פירש"י וכשמערב ע"ת נמצא שזוכרו וט"ז פריך מ"ט ואמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת וכו' ופירש"י מתוך שמערב זוכר את השבת ואינו מכלה את הכל ליו"ט וכו ולפי טעם זה מותר לערב אפי' ביו"ט עצמו לפני סעודת יו"ט היכא דלא פשע ב' טעמי' דרב אשי דלא לכבוד שבת תקנוהי אלא לכבוד יו"ט כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול. ולפי טעם זה אין לערב אלא בעיו"ט דוקא כמבואר בביצה ט"ו ע"ב בגמ' ורש"י שם - והנה קשה טובא על פירש"י סמוך אדידי דהיינו שיסמוך על עירובו אכולה נהרדעא למה הי' עציב כיון דהאי סמיא הי' רגיל קמי' דמר שמואל הי' בקי במעשיו ובמנהגו תמיד לערב אכולה נהרדעא כמו שנהג אביו (ומכ"ש לפי גירסת הרה"מ והב"י הנ"ל שמואל מערב אכולה נהרדעא) ולמה הי' עציב. וע' בצל"ח שם שהרגיש בזה וכ' דהאי סמיא הי' דר חוץ לתחום מנהרדעא וכו' ע"ש ודבריו דחוקים קצת, וע"כ להמלט מקושי' זאת ס"ל להר"ש מבונבורק פי' אחר בגמ' ודלא כפירש"י ז"ל, אלא דודאי הי' יודע האי סמיא מנהגו של שמואל דמערב אכולה נהרדעא אמנם בכ"ז הי' עציב על שלא קיים מצוה דע"ת בעצמו דמצוה בו יותר מבשלוחו וגם ע"י שלא עירב בעצמו הפסיד הברכה (וע' תוס' ר"ה ל"ג ע"א ד"ה הא ר"י וכו' והלא הי' מפסיד ברכות וכו' ואמרינן בפ' המניח האי מאן דבעי ליהוי חסידא לקיים מילי דברכות ע"ש) ועל זה אמר לו שמואל סמוך אדידי כלומר אטעמא דדידי בעירובי תבשילין שהוא משום זכור וכו' וכרבא כדי שיברור מנה יפה וכו' דע"י שמערב זוכר את השבת ואינו מכלה את הכל ליו"ט ולפי טעם זה תוכל להניח בעצמך ע"ת ביו"ט עצמו מאחר שלא פשעת וכדברי הר"ש מבונבורק לאמת. אמנם בשנה שני' כבר הי' פושע וע"כ א"ל דשוב ל"ש בזה היתר הנ"ל לערב ביו"ט עצמו וע"כ לכ"ע שרי ולדידך אסיר וא"ש ודו"ק:
ד ואל תשיבני דא"כ מנלי' להר"ש מבונבורק הך דינא דשו"ע כאן דמי שאפשר לערב ולא עירב אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר נקרא פושע ואינו יוצא בו, מאחר דמעובדא דהאי סעי' אין מוכח זה לפי פירוש הנ"ל דלא איירי כלל מעירוב של גדול העיר אלא מעירוב ביו"ט עצמו, דבאמת הך דינא מוכח בלא"ה מדברי הגמ' ט"ו ע"ב דמפרש קרא דמרא ושלחו מנות לאין נכון לו למי שלא הי' לו להניח ערובי תבשילין אבל מי שהי' לו להניח ערובו ולא הניח פושע הוא עיי"ש. א"כ מוכח דאינו יוצא בכה"ג בעירובו של גדול העיר דמסתמא עזרא ור' אליעזר קיימו המצוה שעל כל גדול העיר לערב על כל בני עירו. [ומה שהקשה הטו"ז בסק"ח א"כ אמאי אמאי הוצרך לצוות לשלוח מנות לאות שלא הניחו באונס והא מי שנאנס יכול לסמוך על גדול העיר כבר כ' בהגהות הגאון מהרב"פ זצ"ל וז"ל. יעוין בלבוש שכ' בזה"ל ומצוה ג"כ על כל גדול העיר כו' שיערב על כל בני עירו כו' וסמכוהו אקרא דכתיב ושלחו מנות לאין נכון לו למי שלא הי' יכול להניח ע"ת כלומר שהי' טרוד או נאנס או שכח אז יוצא בערובו של גדול עיר עכ"ל מבואר שהי' מפרש דמנות ר"ל חתיכת בשר או דגים חיים כלומר שלמי שנאנס או שכח מלהניח ע"ת שיכול לבשל מצד סמיכה על הע"ת שעשה עזרא יכולין לשלוח לפי כבודו דברים חיים שצריכין בישול אבל למי שלא הניח בפשיעה ע"ת א"א לשלוח רק תבשילים המוכנים כי לא הי' בידו לבשל עכ"ל):
ה וז"ל פתחי תשובה כאן סעיף ז' שיסמוך עליו מי ששכח. עיין צל"ח בביצה ובתשו' כתב סופר סי' ע"ח אם נזכר בי"ט קודם הסעודה לא יסמוך על גדול העיר דלמ"ד בגמ' טעמא דע"ת כדי שיברור מנה יפה לשבת יכול לערב גם בי"ט קודם הסעודה וה"ל כפושע אם לא יערב ע"ש. ולכאורה בראה דיניח בלא ברכה על תנאי דאם הלכה דיכול לערב יהא עירובי עירוב ואם הלכה כמ"ד דאין יכול לערב יסמוך על גדול העיר עכ"ל:
ו במג"א ס"ק כ"א ומ"מ נ"ל שטוב לומר בהדיא ולשחוט - עיין במחצה"ש בשם חמד משה שלא די במה שהשוחט מזכירו אלא טוב שכל בעה"ב יזכירנו דאל"כ אם יצטרך בעה"ב לשחוט כיון דהוא לא הזכיר שחיטה הוי לדידי' השחיטה כאלו לא עירב וא"כ גם אחרים אסורים לשחוט לו וכו' ע"ש. וז"ל הכרם שלמה ס"ס שד"ם בדיני ע"ת וטוב לומר בנוסח בדין עירובא וכו' ולשחוט שיהי' מותר לשחוט בי"ט לשבת (מ"א וא"כ) ותמוה שלא נדפס בסידורים עכ"ל -- ובס' ישועות יעקב כאן העלה דין חדש דבזמנינו זה דשכיחי טרפות אסור לשחוט מיו"ט לשבת ע"י ע"ת כיון דהע"ת לא מהני אלא ע"י הואיל, והיכא דשכיחי טריפות השחיטה לא מותר אלא מטעם בתוך, וסברת הואיל ומתוך שניהם כאחד לא אמרינן עיי"ש. אבל המנהג בכל מקום לשחוט מי"ט לשבת ולית מאן דחש לדברי ישיע"ק אלו:
ז ברמ"א ס"כ ומי שמתענה בינו וכו' -- עיין במג"א ס"ק כ"ב ועיין בצל"ח ביצה דף י"ב בד"ה ה"ג רש"י וכו' פלפול נאה בזה - ומ"ש המג"א ומשמע מזה דאפי' משרתת אסורה לבשל דלא כמ"ש הלבוש וכו' וכן מ"ש ובי"ט שחל להיות בע"ש אסור לבשל מי"ט לשבת ואפי' ע"י עירוב וכו'. עיין בס' א"ר לקמן סי' תקצ"ז סק"ד שחולק על דבריו ומיקל בכ"ז. (ועיין בס' בית מאיר שהניח בצ"ע כל עיקר פסק הרמ"א):
ח ביומא כ"ח ע"ב קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין ובתוס' ישנים שם הקשו אמאי נקט דוקא ע"ת ואמאי קילא לי' טפי מכולהו, ועיין מ"ש בזה בילקוט הגרשוני ח"ג אות עירובי תבשילין, וידידי הרב הה"ג מהו' יודא יואל דייטש נ"י אבדק"ק גאכיוש יע"א הודיעני שכבר קדמני בזה בס' ייטב לב פ' תולדות גם כתב לפקפק קצת על דבריו ואיני רוצה להאריך בזה. ועיין בתשו' חת"ס חיו"ד סי' ע"ג בד"ה ולשלימות הענין כו' פירוש בדברי הגמ' הנ"ל: