אור ברסלב

ילקוט הגרשוני אורח חיים ב· רבי גרשון שטרן

סימן תעא

סימן תע

א ברמ"א ס"ב, מצות שיוצאין בה בלילה אסורין לאכול כל יום י"ד ברמב"ם פ"ו מה' חומ"צ מי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו עכ"ל, והקשה עליו הר"ן פ"ד דכתובות דא"כ מכת מרדות חמור ממלקות של תורה, וחוץ מזה קשה דלא מצינו מכין אותו עד שתצא נפשו אלא קודם שיעבור ויש בידו לקיים אבל לא היכא שכבר עבר. ועיין בס' שדי חמד חלק הכללים מערכת כף כלל מ"א מ"מש בשם הגאון מו"ה יצחק זיסקינד מעיר אומען יצ"ו ליישב הרמב"ם בדרך פלפול חריף עפ"י דברי הרוקח בסי' ר"פ דאיסור אכילת מצה בע"פ מן התורה בלאו הבא מכלל עשה בערב תאכלו מצות ולא ביום, והנה מבואר כאן בשו"ע דאיסור אכילת מצה בע"פ נוהג דוקא במצה הראוי' לצאת בה י"ח, והנה נקטינן דמצה של טבל אין יוצאין בה ואפילו טבל דרבנן וכו' והנה קיי"ל דתרומה בזה"ז דרבנן, והגאון בעל מקו"ח כ' דמשו"ה חשיב חמץ דשיל"מ אף דחמץ שעבר עליו הפסח נמי אסור משום דנגד איסור דאוריי' חשיב איסור דרבנן היתר ע"ש, והנה התוס' פ"ה דכתובות הקשו כיון דהקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שיעבוד א"כ כל בעל חוב יאסור נכסיו בקונם ויפקיע שעבודו, ותי' בשיטה מקובצת שם דכופין אותו שישאל על הקונם, ועפ"י כל הנ"ל יצא כנוגה שיטת הרמב"ם דמכין אותו עד שתצא נפשו (דמקור הדין בירושלמי פרק ע"פ מימרא דר' לוי שם ובארץ ישראל קאי) היינו עד שישאל על תרומה ומעשר של המצה ויהי למפרע טבל דרבנן, ואין יוצאין בה י"ח מצה, וממילא אין נוהג בה איסור לאו הבא מכלל עשה של אכילת מצה בע"פ כנ"ל, ואף שלא ימלט עכ"פ מאיסור דרבנן של טבל בזה"ז מ"מ לענין אי' דאוריי' חשיב היתר וכמ"ש המקו"ח וא"כ שאני איסור זה דמצה בע"פ דחשיב יש לו המשך כיון שיש היתר לאיסורו ע"י שאלה -- וכתב שם עוד, ודרך אגב נסתפקתי להלכה האוכל מצה בע"פ ואח"כ עשה מלאכה ביו"ט שני דמכין מכות מרדות אם חייב שתים או לא משום תרתי דסתרי, ואם נאמר להאי גיסא דחייב שתים. יש מקום ליישב בזה קושי' הש"ך ביו"ד סי' של"ד ס"ק פ"ח דמשו"ה חשיב שם מלאכה ביו"ט שני ומלאכה בע"פ ללמדנו דבכה"ג שעשה מלאכה בע"פ ואח"כ ביו"ט שני של פסח דחייב שתים אף דהוי תרתי דסתרי - ובאמת לפי"ד הדר"ג בחבורו בשם האחרונים דהאי טעמא דליכא בל תוסיף באוכל מצה בשמיני משום דמצה כל שבעה אינו מצוה רק רשות א"כ בע"פ אמאי לא יגעו בה משום בל תוסיף דהא לילה הראשונה חובה ומה לי אם מוסיף לאחר זמן המצוה או לפני זמנה עכ"ל הגאון הנ"ל. והנה מ"ש בדעת הרמב"ם דס"ל דאי' אכילת מצה בע"פ הוא מה"ת, וגם בס' הקובץ על הרמב"ם כ' כן בדעתו ואף שכ' הרמב"ם אסרו חכמים מ"מ יתכן לומר שהוא מה"ת עיי"ש, ראיתי בס' שדי חמד מערכת האלף אות רג"ע שהביא דיעות שונות בזה, ובשם החיד"א ביעיר אוזן הביא דס"ל דלשון אסרו חכמים הוא מדרבנן עיי"ש, בפרט כאן נלע"ד דדוחק גדול הוא להעמיס בדעת הרמב"ם דס"ל שהוא מה"ת, דכל כי האי מילתא (בערבילא ביום) דלא נזכר בשום מקום בש"ס הו"ל לפרושי להדיא, ומדלא פירשה ש"מ דלא ס"ל, ועיין בפר"ח כאן דגם הרוקח לא אמרה אלא בדרך אסמכתא בעלמא ולא שיהי' איסור גמור מה"ת, וראי' לזה נ"ל דאל"כ תיקשי להרוקח נימא גם היושב בסוכה בערב סוכות יעבור על לאו הבא מכלל עשה כמו בע"פ מדכתיב בערב ולא ביום וכל מילי דסוכה מפסח ילפי' לה בגז"ש ט"ו מחג המצות (ועיי' בפמ"ג סי' תרמ"ד) א"וו דהרוקח רק בדרך אסמכתא אמר כן ועיקר האיסור כדקאמר בירושלמי כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו וזה לא שייך בערב סוכות כ"א בע"פ כמ"ש האיר סק"ז בשם גבורות ה' עיי"ש. ובדבר הקושיות הנ"ל על הרמב"ם ז"ל עכ"ח צ"ל כפירוש רבינו מנוח המובא בשד"ח מערכת כף הנ"ל, וכמ"ש גם בס' כרם שלמה לקמן סי' תצ"ו ואעתיקנו אי"ה במקומו שם]:

ב במג"א סק"ה ועוד דמי פירות לבד אין מחמיצין וא"כ ל"ל ללחם עוני פשיטא דאין יוצאין בהם א"ו אפי' עם מים אין יוצאין משום מצה עשירה -- בהגהות דגומ"ר כ' דלפמ"ש המג"א גופי' בסי' תנ"ד סק"א דסגי במין הבא לידי חימוץ נסתר הוכחה זו עיי"ש, וכבר כ' הפמ"ג כאן דהמג"א לשיטת הב"ח הקשה כן וא"ש, אך בהגהות חת"ס ז"ל כתב דבר חדש דכשם שהקמח צריך להיות ממין הבא לידי חימוץ כך המשקה צריך להיות ממין הבא לידי חימוץ וא"כ שפיר קשה ל"ל לחם עוני ודלא כדגול מרבבה עכ"ל, ולפי"ז חתר וניעור קושי' הגאון שבילי דוד ז"ל שהבאתי לעיל בסי' תס"ב ענף ב' עיי"ש וצ"ע:

ג בפמ"ג באשל סק"ה כתב דמי שאין לו בליל א' וב' כ"א מצה עשירה עם קצת מים יאכל ולא יברך על אכילת מצה, דספק הוא, וגם י"ל דנהי דלא מקיים לחם עוני מ"מ מקיים מ"ע אכילת מצה, והוא נובע מס' אלי' רבה סק"ח עיי"ש - ובס' ילקוט הרועים ח"ב אות מצה הביא דבשו"ת ראשית בכורים סי' ג' כ' דלענין מצה הראוי' לשבעה ג"כ הדין כן דנהי דלא מקיים המצוה דבעינן ראוי לז' בכ"ז מקיים מצות מצה ע"ש, וכתב דנעלם מכולם ש"ס ערוך בחולין דף ק"כ גבי המחהו וגמעו דפריך בשלמא אם מצה אאי"ח בפסח לחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם עוני מבואר בהדי' דאינו יוצא כלל אי ל"ה לחם עוני, דל"ל דכוונת הש"ס דא"י משום לחם עוני אבל מ"ע דמצה יוצא דזה אינו במשמע ועוד דא"כ בודאי יקשה אמאי לא פריך הש"ס הא אכילה כתיב ואין יוצא כלל מ"ע דמצה וכו' עיי"ש- ובגמר דבריו אדם נתפס דמ"ש דא"כ בודאי יקשה וכו' אין זה קושי' כ"כ דהא כבר כתב שם בתורת חיים דלכך ל"פ הש"ס הא אכילה כתיב משום דבמ"ע שפיר יוצאין אף שלכד"א דמצות לאו ליהנות ניתנו, וא"כ לעולם י"ל דכוונת הש"ס דאין יוצאין משום לחם עוני אבל מ"ע דמצה יוצאין, ואדרבה מיושב בזה הלשון בשלמא (עיין בכפ"ת ר"פ יוהכ"פ דכ"מ דקאמר תלמודא בשלמא יש איזה דוחק בדבר ע"ש) כלומר בשלמא אם מצה היא א"א יוצא בה יי"ח בפסח משום לחם עוני אע"ג דמ"ע דמצה יוצא מ"מ יכולי' לדחוק ולתרץ דכוונת הברייתא דעכ"פ מצוה דלחם עוני אין יוצא בה, אלא אם חמץ הוא וכו' וא"ש ודו"ק - ועוד נלע"ד דהך סברא דפמ"ג וא"ר תלי' בפלוגתא דאביי ורבא כמובא כ"פ בחיבור זה בשם יד מלאכי סי' שד"מ כל מלתא דאמר רחמנא עביד הכי ואיהו לא. עביד הכי אלא בענין אחר מהני לאביי ולרבא לא מהני ע"ש, והנה נודע דהרבה פוסקים פסקו כאביי וכ"כ הנוב"י ז"ל בדעת הרמב"ם וכנודע, לכך כ' הפמ"ג והא"ר דאע"ג דלא עביד המצה בענין שאמרה התורה שיהי' לחם עוני אלא עשאה בעושר אעפי"כ מהני ויוצא עכ"פ המ"ע דמצה, אבל לרבא באמת לא מהני וא"י גם המ"ע דמצה, וא"כ קאמר הגמ' שפיר בשלמא אם מצה היא יש לדחוק דסברה הברייתא כמ"ד אי עביד לא מהני אף דלא קיי"ל כוותי' ואין יוצא כלל וא"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני אורח חיים ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה