אור ברסלב

ילקוט הגרשוני אורח חיים ב· רבי גרשון שטרן

סימן תס

סימן תנט

א בטור הביא דעת רב האי גאון דמצה שאפאה עכו"ם בפני ישראל ע"י שימור כתיקונה מותר לישראל לאוכלה (וה"ה לשה עכו"ם כמ"ש הב"ח) וכתב בס' מנחת חינוך מצוה י' בשם ס' נוה שלום לא' מחכמי ספרד טעמו של רב האי גאון משום דלא אמרה תורה דמעשה הלישה או הקצירה או האפיי' יהי' לשמה רק דהשימור צריך לשמה א"כ אפי' לש גוי או חש"ו וישראל עומד ומשמר לשמה סגי בזה, וטעם הפוסקים החולקים עליו כ' המנחת חינוך שהוא עפ"י הגמ' חגיגה דף כ' חזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו א"כ ל"מ שימור של אחר אלא מי שעושה המעשה ובידו הוא החיטים או העיסה זה צריך לשמור אבל שמירה של אחר ל"מ דזה הוי חזקה שאינו משמר מה שביד אחר ע"ש באריכות ולפ"ז אינו מספיק לכאורה מ"ש בתשו' חת"ס זצ"ל או"ח סי' קכ"ח ליישב מה שאנו סומכים על קצירת גוים וישראל עע"ג ע"ש וצ"ע קצת -- ודרך אגב הנני מעתיק גם מ"ש שם במנ"ח אודות מ"ש ספר"ח דאין יוצאין י"ח מצה אם אינו משומר משעת קצירה ובס' מקו"ח סי' תנ"ג השיג עליו מירושלמי שהביאו תוס' ר"ה אלא מעתה לא אכלו ישראל מצה כשנכנסו לארץ משום חדש אלא מה שתגרי עכו"ם היו מביאין להם מבואר אף דלא הי' משומר משעת קצירה יוצאין בהם, והמנ"ח דחה זה בטוב טעם דאין ראי' מירושלמי כי הירושלמי ודאי סובר דשימור דלישה הוי שימור כמ"ש תוס' ביצה ג' ד"ה גזירה דמבואר בירושלמי דביו"ט אסורים מה"ת כל מלאכות דקודם לישה שנא' אך אשר יאכל לכל נפש וכו' וסמיך לי' ושמרתם את המצות היינו מלישה ואילך א"כ מבואר להדיא בירושלמי דשימור דלישה הוי שימור אך הרמב"ם ושאר ראשונים דלא ס"ל כן א"כ אין הוכחה מירושלמי והפר"ח דעתו דמגמ' דידן משמע כן וא"ש (ועיין בפר"ח בפנים בסי' תנ"ג) ואעתיק לך בזה מ"ש בס' מקרי דרדקי פרשת בא ח"ל, על קושי' חיד"א על הרי"ף דס"ל דשימור מקצירה גם עיכובא הוא (כפי המבואר בפר"ח הנ"ל) הלא במצות מצה במצרים עדיין לא ידעו בעת הקציר שיצטוו על זה, א"כ מוכח דדי בשימור משעת לישה, וראיתי בבני יששכר דמתרץ במצרים ליכא גשמים ודבר זה אינו נוח לי שהרי טל לא מעצר בשום מקום (ע' סי' רס"ו הטל מחמיץ) וגם במצרים רק אין יורדים גשמים תדיר אבל סוף סוף יורדים, ולענ"ד אפשר ליישב מאחר ושמרתם את המצות שמשם ילפינן דצריך שימור משעת קצירה כתיב אצל פסוק שבעת יורם תאכל מצות ודבר זה רק נאמר בפסח דורות שהרי במצרים נצטוו רק לאכול מצה ביום הראשון ותו לא, א"כ מאחר דפסח מצרים נשתנה להקל בגוף זמן אכילת מצה דרק יום אחד הוא, מהכ"ת נימא דצריך שימור מקצירה וכו' עכ"ל ודברים אלו אין מובנים במחכ"ת כי רק לענין זמן אכילת חמץ נשתנה פסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום אחד, אבל לענין אכילת מצה והשימור מחימוץ המצה של מצוה, פסח מצרים ופסח דורות שוים הם, דבמצרים לא הי' המצוה אלא בלילה הראשונה וכן הוא לדורות ולא אדע שום סברא למה במצרים לא יצטרך שימור ולדורות יצטרך שימור ולקושי' החיד"א ז"ל נלע"ד דאמת ושמרתם את המצות כולל כל שימור שיכולים לעשות הן בשעת קצירה והן בשעת לישה ואפיי' ולהכי כל שלא עשה השימור שהי' יכול לעשות לא יצא י"ח וכמ"ש יד מלאכי סי' שד"מ כל מלתא דא"ר עביד הכי ואיהו לא עביד הכי אלא בענין אחר מהני לאביי ולרבא לא מהני ע"ש והלכה כרבא דל מהני, אמנם התינח אם הי' יכול לשמור גם משעת קצירה אז שפיר לא יצא י"ח משום דלא קיים ושמרתם הכולל כל שימור שיכול לעשות אבל במצרים שלא היו יכולי' לעשות שימור בשעת קצירה באמת יצאו גם בשימור דלישה ואילך שזה היו יכולים לעשות, ובזה נסתלקה ג"כ השבת המקו"ח על הפר"ח ז"ל מהירושלמי דלא אכלו ישראל מצה כשנכנסו לארץ אלא ממה שתגרי עכו"ם מביאים להם, דהתם ג"כ לא היו יכולים לשמור משעת קצירה ובכה"ג שפיר יוצאים, והשתא לא צריכים לומר דהירושלמי פליג אגמ' דידן וס"ל דלא בעי' שימור משעת קצירה די"ל דגם הירושלמי מודה לזה ומה דקאמר ושמרתם את המצות היינו מלישה ואילך היינו משום דאותו פסוק במצרים נאמר ועכ"ח הי' השימור רק מלישה ואילך ושפיר יליף דמלאכות דקודם לישה אסורים ביו"ט מה"ת מדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך לי' ושמרתם את המצות כנלע"ד ברור ב"ה:

עוד ראיתי במנחת חינוך שם שהעלה דמצה שבישלה דאינו יוצא מתורת לחם רק מ"מ א"י י"ח דגזיה"כ הוא דבעינן טעם מצה ע"כ אם נתערבה חד בתרי במצה כשירה אף דבכה"ג בטל ברוב מ"מ כאן אם אכל מכולם כזית או מא' מהם א"י י"ח נהי דבטל ונהפך מאיסור להיות היתר וכן לענין מצוה כגון בסכך פסול (ע' ריש ה' סוכה) מ"מ כאן ל"ש זה נהי דהוי מצה כשירה מ"מ לית בה טעם מצה ולזה ל"ש ביטול דמ"מ אין לה טעם מצה. ומטעם זה אם נתערב חתיכת חמץ במצה נהי דבטל מתורת חמץ דגזה"כ דהאי' נהפך להיות היתר מ"מ ל"ש לומר דנהפך להיות לו טעם מצה וא"כ איי"ח בלילה הראשונה דטעם מצה בעינן ודוקא מצה כזו דפסול מחמת שאין לה טעם מצה אבל מצה שפסול מטעם אחר כגון שלא הי' לה שימור לשם מצת מצוה וכדומה ודאי בטל ברוב ויוצאין ידי מצה ופשוט עכ"ל --- ודברים הללו נעלמו מבעל שדי חמד מערכת חומ"צ סי' י"ד אות י"ג ע"ש והנה מ"ש דא"י י"ח בנתערב חתיכת חמץ במצה, כ"כ גם הגאון מהו' ברוך פרענקל ז"ל בהגהותיו לקמן סי' תע"א דלענין קיום מ"ע דאכילת מצה ל"ש ביטול ע"ש וכ"כ עוד בשאר ספרים, ועל כולם הקשיתי במק"א דהוא נגד ירושלמי מפורש בפסחים ר"פ אלו עוברין דפריך שם מה כן קיימין אם בשרובו חמץ חייב כרת אם בשרובו מצה יוצא בהן ידי חובתו בפסח ועיי"ש בפי' קרבן העדה וצע"ג:

ב במחבר ס"ב הרא"ש הי' משתדל במצת מצוה ועומד על עשייתם ומזרז העוסקים ומסייע בהן בעריכתן וכו' --- וכ' במג"א סק"א הרא"ש כו' דאמרי' רפ"ב דקידושין מצוה בו יותר מבשלוחו. ובס' תורה תמימה עה"ת פ' ראה תמה על המג"א שלא הביא טעם שכ' הרא"ש גופי' בפ' כל שעה סי' כ"ו וז"ל, ולשין ואופין בעצמן כההיא דאמרינן מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה עכ"ל, והוא ברייתא בפסחים קט"ז א' לחם עוני מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן וכו' וכ"כ בטור כאן שמפני טעם זה הי' הרא"ש משתדל וכו' ומסייע בעריכתן עיי"ש, ויש בזה ג"כ נ"מ לדינא דלטעם המג"א משום דמצוה בו וכו' יכול לשלם לאחד לעשות הכל בשליחותו לדעת הסוברים דבשליח בשכר לא אמרי' מצוה בו יותר מבשלוחו אלא בשליח בחנם (והובא כ"פ בח"ז) אבל לטעם מפני שדרך עני בכך ולרמז לחם עוני צריך לעשות בעצמו דוקא. וצ"ע:

תוכן העניינים

ילקוט הגרשוני אורח חיים ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה