ילקוט הגרשוני אורח חיים ב· רבי גרשון שטרן
סימן תלט
א בטו"ז סק"ב מיהו אם הככר קטן. כ"ה בטור וטעמו משום דהוי ס"ס ס' מצה ס' חמץ ואת"ל חמץ שמא אכלו. והקשה ע"ז א"כ למ"ל למתניתין למימר הטעם דאין חוששין שמא גררה חולדה משום דאין לדבר סוף תיפוק לי' משום דהוי ס"ס ס' אם גררה אם לאו ואת"ל גררה שמא אכלתה ע"ש - ובפני יהושיע פסחים דף ט' תירץ דאי לאו טעמא דאלד"ס היינו מחמירין אף בס"ס וכמו שכ' הה"מ שהחמירו חכמים בספק חמץ טפי מבשאר איסורים כיון שתחלת הבדיקה לא ניתקן אלא משום ספק, לכך קאמר הטעם דאלד"ס ומשו"ה לא רצו להחמיר יותר מדאי ע"ש. [ובעל שבילי דוד ז"ל כאן הוסיף נופך משלו], ובחידושי הלוית אמרתי ליישב בזה ב"ה קושי' התוס' מ' ד"ה אין חוששין שמא גררה חולדה, וא"ת והא מרישא שמעינן דקתני כ"מ שאין מכניסין בו חמץ א"כ בדיקה ולהנ"ל ניחא דבמקום שאין בו חמץ לא התחילה מעולם תקנת חכמים להצריכו בדיקה א"כ לא שייך לומר דעיקר הבדיקה ניתקן על הספק א"כ שפיר אין חוששי' שמא גררה חולדה משום דהוי ס"ס ס' גררה וס' אכלתה אבל במקום שמכניסין בו חמץ וחל חובת הבדיקה שם שפיר הוא דחוששי' שמא גררה חולדה דבזה ל"מ ס"ס כיון שעיקר הבדיקה ניתקן על הספק לכך קמ"ל דא"ח משום דאלד"ס וא"ש ודו"ק. ובס' פתחי תשובה יו"ד סי' ק"י בגליון נחלת צבי כ' דמטעם ס"ס הי' צריך בדיקה משום כל היכא דאיכא לברורי מבררינן לכך קאמר הטעם דאלד"ס כלומר כיון דסוף כל סוף נצטרף לסמוך אס"ס דאל"כ מחצר לחצר ומעיר לעיר ואלד"ס לכן סומכין מיד אסיס וא"צ בדיקה ע"ש באורך:
ב עוד הקשה הטו"ז על הטור דא"כ אפי' בככר גדול נמי נימא ס"ס ס' חמץ ס' מצה ואת"ל חמץ שמא קראה לחבירתה ואכלוהו אפי' ככר גדול כמ"ש תוס' ב"מ מ' א' בשם ירושלמי הני עכברי רשיעי נינהו וכו' קריין לחבריהן דאכלן במהון ע"ש - ונלע"ד דהנה הקשה המג"א בסק"ג היאך מהני כאן ס"ס הא בעינן שיוודעו ב' הספיקות ביחד והכא כיון שנטל בפנינו ונכנס לבית נולד הספק הא' ואח"כ נולד הספק הב' שמא אכלו ע"ש, ותי' הפמ"ג והמקו"ח ובהגהות רעק"א ז"ל כיון דאכלתי' הוי ספק הרגיל עד דהי' ס"ד דהש"ס לומר דס' זה מוציא מידי ודאי וא"כ נהי דמסקינן דאין ספק מוציא מידי ודאי מ"מ מוציא מידי ספק וא"צ לדון מדין ס"ס אלא דס' הרגיל מוציא מידי ספק איסור ע"ש. והתינח בככר קטן שם י"ל דס' אכלתי' הוי ספק הרגיל אבל בככר גדול אע"ג דאפשר דקראה לחבירתה שתאכל עמה מ"מ ספק הרגיל לא הוי, א"כ שוב לא מהני ס"ס כקושי' המג"א משום דלא נודעו ב' הספיקות ביחד וא"ש. [שום מצאתי בעזהי"ת שכיוונתי בזה לדעת הגאון ישועות יעקב זצ"ל כאן סק"ב ושמחתי]:
ג ובעיקר קושי' המג"א סק"ג הנ"ל נלע"ד ב"ה דבר חדש דהנה ידוע מ"ש האחרונים דלהרמב"ם וסיעתו דספיקא דאוריי' מותר מה"ת מהני ס"ס אף בספק א' בגופו וס' שני בתערובת וכן אף בלא נודע ב' הספיקות ביחד דסוף סוף ספק השני הוי ספק דרבנן ולקולא (וע' בילקוט הרועים דף מ"ג) ומעתה הרי כתב הפמ"ג בספרו תיבת גומא עה"ת פ' בשלח דאף החולקים על הרמב"ם וס"ל דסד"א אסור מה"ת היינו דוקא בלאוין שלוקין עליהם וכו' עיי"ש, א"כ ביש לו חמץ בביתו אף שלא ביטל ועובר בב"י מ"מ הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו א"כ אליבא דכ"ע ספיקו מותר מה"ת וא"כ שפיר כתב הטור דמהני בי' ס"ס אף שלא נודע ב' הספיקות ביחד כיון דספק השני הוי ספק דרבנן ולקולא כנ"ל:
ד והנה מסתברא לי דמ"ש הפמ"ג דה"ד בלאוין שלוקין עליהם, כוונתו ז"ל בלאוין דמשכחת בהו מלקות, ולאוין שאין לוקין עליהם היינו לאוין דלא משכחת בהו מלקות, ונ"מ ללאו הניתק לעשה דקיי"ל דאין לוקין עליו. מ"מ אינו מכלל לאוין שאין לוקין עליהם, כיון דבין למ"ד ביטלו ולא ביטלו ובין למ"ד קיימו ולא קיימו משכחת בי' מלקות היכא שביטל או לא קיים העשה, רק בעבר על הלאו בלי מעשה דא"א שיבא לידי מלקות לעולם זה הוי בכלל לאוין שאין לוקין עליהם כן נ"ל מסברא, ולמדתי כן מדברי רבינו הגדול בעל האורים והתומים בחו"מ ריש סי' ל"ד, שכתב דהעובר על לאו הניתק לעשה נפסל לעדות מה"ת כי חיוב עליו לבטל האיסור ובאמת אי ביטלו או לא קיימו כפי דעת ר"י ור"ל חייב מלקות, וא"כ אין זה לקלות הענין ובזה נפסל ודאי לעדות לחומר איסורו, אבל לאו שאין בו מעשה דקיי"ל דאין לוקין עליו הוא לקלות הענין הואיל ולא עביד מעשה פטרו התורה ממלקות כי לא עביד איסור בפועל בזו לא נפסל לדעת הרמב"ם מה"ת כי אין האיסור כ"כ חמור עכ"ל, ומינה להנדון שלפנינו בענין ספיקא דאוריי' דוקא בלאו שאב"מ לכ"ע ספק מותר מה"ת, אבל לא בלאו הניתק לעשה, לכך דקדקתי לעיל וכתבתי דלאו דב"י הוי לאו שא"ב מלקות מצד דהוי לשאב"מ, ולא משום דהוי לאו הניתק לעשה כשיטת התוס' פסחים כ"ט, דדוקא בלשאב"מ הוא דספק מותר מה"ת לכ"ע, משא"כ בלאו הניתק לעשה כנ"ל: (ה) ואחרי הדברים והאמת האלה נלע"ד לפרש בדרך הפלפול המשך דברי התוס' פסחים ט' ע"ב ד"ה היינו שתי קופות שכ' בזה"ל. הך סוגי' דמדמה בדיקת חמץ לשתי קופות לא אתי כר"ל דמוקי בשילהי הערל דף פ"ט להך דשתי קופות כשרבו חולין על התרומה אלא כר' יוחנן דלא בעי התם רבייה דלדידיה א"ש דמדמי חמץ לההיא וכולה שמעתא מיירי שהככר כל כך גדול דליכא למימר אכלתיה עכ"ל. וכבר עמד על דבריהם בס' אור חדש איזה המשך וקישור יש למש"כ וכולה שמעתא מיירי כו' למ"ש מקודם דהך סוגי' לא אתי כר"ל אלא כר"י ולפי הנ"ל א"ש דהנה בשבועות דף ג' ע"ב פליגי ר"י ור"ל דלר"י לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ולר"ל לוקין עליו (ע"ש בתוס' ד"ה התראת ספק) וא"כ אליבא דר"ל דלאו שאב"מ לוקין עליו א"כ הוי לאו דבל יראה לאו שיש בו מלקות וספיקו אסור מה"ת, א"כ לדידי' אין הכרח לאוקמי בככר גדול דהא אפי' בככר קטן לא מהני ס"ס כקושי' המג"א משום שלא נודעו ב' הספיקות ביחד, לכן הקדימו התוס' תחלה דהך סוגי' לא אתי כר"ל אלא כרבי יוחנן, וא"כ הא ר' יוחנן סובר לאו שאב"מ אין לוקין עליו ולאו דב"י הוי לאו שאין בו מלקות וספיקו מותר מה"ת אליבא דכ"ע א"כ שפיר מהני ס"ס בככר קטן אף שלא נודעו ב' הספיקות ביחד, לכך צ"ל דכולה שמעתא מיירי שהככר כל כך גדול דליכא למימר אכלתיה וא"ש [ועי' בהנדפס בשמי בתל תלפיות מחברת ה' אות צ"ג ומ"ש כאן נ"ל יותר]: (ו) באשל אברהם להגה"ק מו"ה אברהם דוד מבוטשאטש זצ"ל הביא כאן קושי' הפני יהושע ז"ל אמאי לא אמר בגמ' פסחים ו' ב' דלכך הבודק צריך שיבטל משום שמא גררה חולדה ולגבי ביטול ל"ש אין לדבר סוף וע"ש מ"ש בזה -והנה כבר הרגיש הפנ"י ז"ל בעצמו דגם ביטול א"צ מה"ט משום דאיכא ס"ס אלא שכ' דהא דמהני ס"ס היינו נמי מטעמא דאלד"ס וא"כ מביטול דל"ש אלד"ס לא מהני גם ס"ס כן למדתי מדבריו הקדושים כוונתו בזה - אבל לפענ"ד י"ל דדוקא לענין בדיקה שם בעינן לטעם דאלד"ס כמ"ש הפנ"י בעצמו דאי לאו טעמא דאלד"ס גם ס"ס לא מהני כיון דעיקר הבדיקה ניתקן על הספק (כדתנן בודקין את החמץ ובדיקה שייך על הספק, ועי' בס' חמד משה שדחה בזה דברי המגיני שלמה שכ' דכוונת רש"י ריש פסחים בודקין את החמץ היינו החמץ הידוע דלזה לא מהני ביטול ומיושב קושי' התוס' שם, והשיג עליו החמד משה דעל חמץ ידוע ל"ש לשון בודקין אלא לשון מבערין, וכן מבואר לעיל בסימנים הקודמים בכמה מקומות בפוסקים ואין להאריך בידוע) אבל בביטול לא שייך לומר דניתקן על הספק ולכך אפילו ס"ס לא מהני, דמאן לימא לן דביטול שאמרה תורה היינו על ספק חמץ, דילמא אדרבה רק החמץ הידוע ציותה תורה לבטל, א"כ מעולם לא ניתקן על הספק ולכך אפי' דלא שייך בי' אין לדבר סוף מהני ס"ס, ויש ליישב בזה שיטת הכלבו בשם גאון דלחמץ ידוע לא מהני ביטול והקשו עליו דא"כ מה פריך בפסחים ו' ע"ב ולכי משכחת לה ליבטלי' ולפי"ז א"ש דהא קאי על מ"ש רבא דצורך הביטול משום שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתי' עילוי' והי' קשה לו להמקשן לימא הטעם משום שמא גררה חולדה, אעכ"ח דס"ל לרבא דמשו"ה ל"צ לבטל דהאיכא ס"ס, דלענין ביטול לא שייך לומר דניתקן על הספק דאדרבה על החמץ הידוע אמרה תורה לבטל, א"כ מוכח דס"ל דמהני ביטול לחמץ ידוע לכך פריך שפיר לכי משכחת לי' ליבטלי' וא"ש: