ילקוט הגרשוני אורח חיים ב· רבי גרשון שטרן
סימן תטו
א במחבר ס"א אין מערבין ע"ת אלא לדבר מלוה וכו' ובהגהות רמ"א או שרוצה לילך לטייל בי"ט או שבת בפרדס שיש בו שמחה וכיוצא בזה מקרי דבר מצוה, ומקורו מתשו' תה"ד סי' ע"ז -- ובס' תוס' שבת השיג על הרמ"א כי בתה"ד לא נזכר שבת אלא יו"ט (ואין לומר דמעשה שהי' כך הי' דכבר נודע דהתה"ר המציא השאלות מעצמו) והטעם כמ"ש התבו"ש ז"ל בחידושי בכור שור למס' תענית דלא נצטוינו בשבת על השמחה רק על העונג, ומכח זה דחה קושי' הטו"ז על הרמ"א או"ח סי' תקנ"ב עיי"ש, א"כ ה"נ טיול בפרדס אינו אלא שמחה ולא עונג ולא שרי אלא בי"ט ולא בשבת ע"כ והנה אף שכל האחרונים הסכימו לדברי הבכור שור, וכבר הארכתי בזה בילקוט הגרשוני ח"ר אות "אונן" וח"ג אות "תענית חלום" עיי"ש -- כעת יצא לאור ספר חדש נקרא בשם "תורה תמימה" על חמשה חומשי תורה, וראיתי בו בפרשת בראשית בפסוק ויברך אלקים את יום השביעי שמביא הרבה ראיות נגד הבכור שור (א) מהירושלמי מגילה פ"א ה"ד, סעודת פורים שחל בשבת מאחרין אותה עד לאחר השבת, משום דכתיב בפורים לעשות אותם ימי משתה ושמחה, את ששמחתו תלוי' בב"ד [עבור השנה וקדוש החודש] יצא שבת ששמחתו תלוי' בידי אדם, ע"כ, כלומר שיום השבת קרוש ועומד מבלי צורך ב"ד לקדשו, והרי מבואר דס"ל לירושלמי דשבת נקרא יום שמחה (ב') ממ"ש בספרי פ' בהעלתך וביום שמחתכם ובמועדיכם וביום שמחתכם זה השבת, ועיי"ש בהגהות הגר"א [עיין מ"ש בזה בילקה"ג ח"ג אות תענית חלום], (ג) ממ"ש בספרי פ' ראה דכל המועדים חייבים בשמחה מדכתיב בשבועות ושמחת וזכרת כי עבד היית במצרים ומכיון שכל המועדים הם זכר ליציאת מצרים לכן מחויבים כולם בשמחה, ע"כ ולפי"ז בשבת דכתיב פ' ואתחנן זכרת כי עבד היית בארץ מצרים ממילא מחויבים בשמחה וזה ראי' נאמנה וכ' שיש עוד ראיות לזה וע"ש שהאריך בדברי חן ושכל טוב, ממילא לק"מ על הרמ"א כאן שכתב ונקיט גם שבת ולפ"יז י"ל דהטו"ז סי' תקנ"ג יפה הקשה על הרמ"א לשיטתו דס"ל כאן דגם בשבת חייבים בשמחה, ולית לי' חידוש דין של הבכור שור ודו"ק:
ב עוד שם ברמ"א בהג"ה שני'. ואז מותר לו לילך אפי' לדבר הרשות (טור והג"א פרק בכל מערבין) - בהגהות הרש"ש לעירובין דף ל"א ע"א כתב דמהגמ' שם קסבר מצות לאו לה"ל וכו' עד סוף הסוגיא, מוכח לכאורה דאפי' עירב לדבר מצוה אינו יכול לילך לדבר הרשות, וכדעת רש"י שהביא הב"י בסי' תט"ו ודלא כהטור והרמ"א שם, דאל"כ הרי יהנה עכ"פ ברשות, ובר"ה כ"ח אמרי' המודר הנאה ממעין כו' אבל לא בימה"ח עכ"ל -- וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תנינא ח"ב סי' כ"ו ליישב קושי' התוס' פסחים כ"ג א' בהא דפריך לר' אבוה והרי תרומה דרחמנא אמר וכל זר לא יאכל קודש ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה והקשו התוס' הא אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצללה"נ יע"ש שכתבו דהקושי' קאי למ"ד מערבין לדבר הרשות, ולהנ"ל בלא"ה ניחא כיון דקיי"ל דכל שעירב לדבר מצוה יכול לילך אח"כ גם לדבר הרשות וא"כ נמשך ההנאה אחר המצוה (כמ"ש השעה"מ בשם מעשה רוקח הספרדי) וזה אסור אף דמצללה"נ ע"ש - אמנם מ"ש בהגהות הרש"ש דמגמ' עירובין הנ"ל מוכח היפוך דעת הרמ"א ז"ל --- הנה המעיין בפרישה ז"ל יראה דאדרבה מכאן ראי' לדין זה דאם עירב לד"מ יכול לילך אח"כ אף לדבר הרשות, דהא רבא הוא דאמר דר"י ורבנן תרוייהו ס"ל מצללה"נ אלא דפליגי באין מערבין אלא לד"מ דר"י ס"ל אין מערבין אלא לדבר מצוה ורבנן ס"ל מערבין אפי' לדבר הרשות א"כ אליבא דרבא דהוא בתרא ס"ל לרבנן דהלכה כוותייהו לגבי ר"י דמערבין אפי' לדבר הרשות, וקשה אמאי קיי"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה, וע"כ כ' הפרישה דה"פ ר"י סובר אין מערבין אלא לדבר מצוה ואפי' לילך אח"כ לדבר הרשות אסור, ורבנן ס"ל מערבין אפי' לדבר הרשות ר"ל דאם עירב לדבר מצוה יכול לצאת אפי' לדבר הרשות ולכך לא שייך בזה מצללה"נ וכיון דקיי"ל כרבנן לגבי ר"י א"כ אדרבה יש ראי' לטור ורמ"א מסוגי' הנ"ל ודו"ק: (ג) ובזה יש ליישב מה שהקשה בהגהות הגאון ר' צבי חיות ז"ל בעירובין ל' על התוס' פסחים כ"ג הנ"ל דמנ"ל להש"ס להקשות על ר' אבוה מהא דתנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה דלמא ס"ל אין מערבין אלא לד"מ ומצללה"נ ע"ש --- ולפי"ז כיון דקיי"ל כרבא דהוא בתרא והוא מוקים לרבנן דר"י מערבין אפי' לדבר הרשות כלומר אח"כ מותר לילך אפי' לדבר הרשות א"כ לא שייך בזה מצללה"נ וא"כ מקשה הש"ס שפיר לר' אבוה אליבא דהילכתא ודו"ק:
ד במג"א סק"א ושל נשואין וכו' כתב במחצית השקל אבל כשהוא תלמיד חכם אפי' בת כהן לישראל ת"ח הוי סעודת מצוה - עיי' מ"ש אדמ"ו הגאון זצ"ל במהר"ם שיק חאהע"ז סי' ו' דגם בזה"ז הוא כן אף דקיי"ל דאין ת"ח בזה"ז ע"ש באורך וכמה מילי מעלייתא איכא למשמע מיני':
ה במג"א סק"ב כ' בשם הב"י בשם הרשב"א דהמערב ברגליו יכול לערב אפילו לדבר הרשות):
ובס' תוס' שבת הביא שכ"כ גם הרבינו יהונתן על הרי"ף והטעם דדוקא בפת הוא דהחמירו כן משום דעיקר עיכוב ברגל אלא שהקילו על העשיר שלא יצטרך לילך ברגליו ולכן לא הקילו אלא לדבר מצוה עכ"ל - וקשה לי דא"כ לר' יהודה דס"ל תחומין דאורייתא כמ"ש הרא"ש בפ' מי שהוציאוהו סי' ח' עיי"ש וא"כ עכ"ח הא דמהני עירוב בפת הוא מהלכה למשה מסיני או דיש לימוד ע"ז כמ"ש הא"ר והתו"ש רס"י ת"ח א"כ יהי' מותר לערב אפי' לדבר הרשות ובעירובין דף ל"א א' איתא בין לרבא בין לר' יוסף ס"ל לר' יהודה אין מערבין אלא לדבר מצוה עיי"ש. וי"ל דרבינו יהונתן והרשב"א ז"ל ס"ל גם לר' יהודא תחומין דרבנן ודלא כהרא"ש ז"ל (וע' אריכות בזה בתוס' שבת סי' תי"ג סק"ה) והרא"ש דס"ל דר' יהודא סובר תחומין דאורייתא באמת חולק וסובר דאפי' ברגליו אין מערבין אלא לדבר מצוה כדמוכח ברא"ש פ' אלו עוברין כמ"ש האבן עוזר (ובהגהות קרני ראם לרי"ף עירובין לא ראה שקדמו בקושי' מר' מאיר באהעו"ז הנ"ל) דהא לר"י אין לחלק בין מערב ברגליו למערב בפת ואפ"ה ס"ל אין מערבין אלא לדבר מצוה ובשו"ת שואל ומשיב תנינא ח"ב סי' כ"ו העלה דבר חדש דלכך אין מערבין אלא לדבר מצוה משום דעירוב תחומין קונה רשות (כמ"ש הא"ר סק"ה בשם עבודת הקודש) ועיקר הקנין הוא בין השמשות א"כ איך קונין קנין בבין השמשות. אלא אנן קיי"ל לא גזרו על שבות בין השמשות ולכך שרי לקנות בית שביתה בין השמשות, והנה מבואר בסי' שמ"ב דדוקא לצורך מצוה לא גזרו על שבות בין השמשות, ולפ"ז זה הטעם דאין מערבין רק לדבר מצוה, דעל זה לא גזרו בין השמשות, עיי"ש שכתב לפי"ז טעם החילוק בין מערב ברגליו למערב בפת והאריך באמרי נועם ובזה מובן לענ"ד טעם הרמב"ם ז"ל דאם עירב לדבר הרשות הוי עירוב ודלא כבה"ג ז"ל דהא כל מקח הנעשה בשבת המקח קיים א"כ בדיעבד קונה שביתה בין השמשות, וי"ל דגם הראב"ד ס"ל בזה כהרמב"ם וכ"כ מדלא השיגו בפ"ו מה' עירובין עיי"ש ומיושב בזה דקדוקו של התוי"ט רע"ח דעירובין מדקאמר (הערה קשה לי טובא למ"ד הפרישה שהבאתי בענף ב' מה פריך הגמ' עירובין פ"ב א' על ר"י דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה מאי קמ"ל תנינא וכו' הא טובא קמ"ל דאם עירב לדבר מצוה אין לו לילך לדבר הרשות אפי' אח"כ וצע"ג כעת):
אין מערבין ש"מ דקפדינן שלא לערב ומאי איסורא איכא בעירוב בשלמא לדעת הרמב"ם דמברכין על עירובי תחומין שפיר אמר אין מערבין כו' כדי שלא לברך ברכה לבטלה אבל להראב"ד דס"ל דאין מברכין קשה עיי"ש, ולפי"ז ניחא דהא לכתחלה איכא איסור לערב משום קונה קנין בבין השמשות - אלא דקשי' לי א"כ למ"ד גזרו על שבות בין השמשות יהי' אסור לערב עירובי תחומין אתמהה, ועוד איך שרי לערב בי"ט שלאחר השבת הא ביה"ש דאפוקי יומא גזרו על שבות (וזה יש לדחות וק"ל) ועוד לשיטת הרע"ב דבשני שבותין הבאים בבת אחת גזרו על השבות בין השמשות, א"כ בעירוב שצריך לעבור על שבות בשעת קניית העירוב דהוי עירוב משום דל"ג על שבות ביה"ש, קשה הא איכא עוד שבות באותה שעה משום קניית השביתה גופא בבין השמשות ועל ב' שבותין שפיר גזרו ביהש"מ וצ"ע:
ו במחבר ס"ב וס"ג, עיין בפרישה שתמה אמאי חלקם לשני סעיפים הו"ל לכתוב על שניהם ביחד ויש חולקים, ועיין במחצית השקל סי' ת"ט סק"ט שהקשה סתירת המחבר מהתם להכא, אך ידוע דבפסקי המחבר סתם ואח"כ מחלוקת הלכה כסתם, ועיי' בפמ"ג יו"ד בהקדמה ציון א':
ז במחבר ס"ד כשמניח עירובי תחומין מברך על מצות עירוב - כ"ה דעת הרמב"ם ספ"ו מה' עירובין - והראב"ד חולק וכתב, והיכן צינו לערב בתחומין בשלמא ערובי חצרות ושתופי מבואות יש בהן היכר לשבת שלא להוציא לר"ה אלא הא קולא נפקא מיני' לשבת ולא חומרא ואע"פ שאין מערבין אלא לדבר מצוה אין המצוה נוגעת לעירוב והאיך יאמרו וצונו על מצות עירוב עכ"ל - ועיי' בהרב המגיד שם (ודברי בעל מגדול עוז הם קשי ההבנה לעני בדעת כמוני) וז"ל הגהות הרש"ש לעירובין דף פ"ב. התוי"ט הביא דעת הראב"ד שלא לברך על ע"ת וע' לשונו בספ"ו מה' עירובין כי כוונתו באה סתומה ורבים מתקשים בו ולעד"נ בכוונתו דבשלמא בע"ח ושתופי מבואות לא נשאר אחר העירוב והשתוף מגזירת חכמים כלום מאיסור הטלטול בהם, זולת העירוב והשתוף עצמם שע"י יש היכר לגזירתם לכן שייך שפיר לברך עלייהו, משא"כ בע"ת עדיין גזירת חכמים במקומה שהרי גם עתה אסור לו לילך ממקום ערובו יותר מאלפים לכל רוח. ואין צורך להעירוב שיהא היכר, רק שבא להתיר בלבד ונכון בעז"ה עכ"ל- ועיי' בתוי"ט שם שכ' דרש"י והרע"ב ס"ל כהראב"ד- ובפמ"ג סי' ת"ט משבצות סק"ז העיר דמערב ברגליו הואיל וא"צ לומר כלום א"כ הו"ל דברים שבלב ואין מברכין וכמו דאין מברכין על ביטול חמץ מה"ט ע"ש, וצ"ע דהלא כאן הברכה וצונו שלא להלוך בלא עירוב כענין שחיטה וכמ"ש המג"א סק"ד (וכבר כתבנו לעיל סי' שצ"ה דהיכא דעושה מעשה מברך אפי' על ל"ת עיי"ש):