ילקוט הגרשוני אורח חיים ב· רבי גרשון שטרן
סימן שעב
א בטור ריש הסימן חצר שפתוחה לחצר אחרת יכולין לטלטל מזה לזה וכו' וכתב הב"י ומ"ש רבינו חצר שפתוחה לחצר אחרת ל"ד פתוחה דאפי' אינה פתוחה לחצר אחרת נמי מותר לטלטל ממנה לחצר אחרת ע"י גג וקרקף שביניהם אלא אורחא דמילתא נקט דכשהוא פתוח מטלטלין מזו לזו ע"ש, והב"ח כ' עלי' ולא נהירא אלא האמת דהטור כתב כן בדרך לא זו אף זו ע"ש, ונ"ל דהב"י מיאן לפרש כן משום דכלל מוסכם מכנה"ג ושלחן גבוה (עיי' שדה חמד כללי הפוסקים סי' ט"ז אות ס') דאין שייך לומר בפוסקים לא זו אף זו ע"ש:
ב במחבר סט"ו הי' אילן בצד הכותל ועשהו סולם לכותל אם רצו מערבין אחד אבל אם עשה אשירה סולם לכותל אין מערבין א' מפני שאסור לעלות עלי' מן התורה שהרי אסורה בהנאה דין זה לקוח מהרמב"ם פ"ג מעירובין ה"ח ושם ביאר יותר דאילן כשר יען דרק איסור שבות הוא שגרם לו שלא יעלה באילן ע"ש - ובס' תוס' שבת הביא בשם הלבוש דכ' הטעם דאילן הוא איסור דרבנן אבל אשירה אסור מה"ת וכ' עלי' רש לפרש כוונתו דר"ל כיון שאינו אלא מדרבנן לא גזרו על שבות בין השמשות והא דסיים דאשירה הוא מה"ת קושטא דמלתא נקט אבל ה"ה אם לא הי' אסורה בהנאה אלא מדרבנן נמי לא הי' מהני למיהוי פתח (וכ"כ בהגהות רעק"א ע"ד המחבר) והפרמ"ג באשל ס"ק כ"ה הניח זה בצ"ע קצת ע"ש -- ולענ"ד האמת יורה דרכו דהרמב"ם והלבוש מחלקין בין איסור דרבנן דזה לא מיקרי פסולו בגופו והוי שפיר פתח משא"כ איסור דאורייתא הוי פסולו בגופו ולכך לא הוי פתח. והוא עפ"י מה שהעלו האחרונים דאיסורי דאוריי' הוי איסור חפצא אבל איסורי דרבנן לא הוי אלא איסור גברא, א"כ אילן דאסור לעלות עליו ל"ה אלא שבות א"כ האיסור אינו קשור בהחפץ ולכך הוי שפיר פתח, אבל אשירה דאסור לעלות עלי' מה"ת א"כ החפץ אינו ראוי, לכך מיקרי פסולו בגופו ולא מחמת דבר אחר ולא מיקרי פתח (והעירני לדבר זה הגאון מו"ה גרשון חנוך ז"ל מראדזין שכ' בקונטריסו דלתות שער העיר דף ל"א בהביאו פלוגתת הרמב"ם והרא"ש דכאן ה"ל. ושמעינן מדברי כולם דשאני מניעה דמחוסר מעשה בגופו למניעה מצד דבר אחר שגרם לו ורק דמר סבר דאיסור שבת שגרם לו הוי בזה כמחוסר מעשה בגופו ומר סבר דמה דאסור בהנאה חשוב כמחוסר מעשה בגופו עכ"ל) כנלע"ד ברור ב"ה:
ג במג"א סוף ס"ק כ"ד (עסי' שע"ד דנסתם הפתח בשבת אמרי' הואיל והותרה הותרה). ובהגהות רע"ק איגר הקשה דבכה"ג דעומד לסתור לא אמרינן הואיל והותרה הותרה ע"ש. ועיין בתוס' שבת ובמחצית השקל שתירצו. ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' י"ד שכ' ג"כ כהמחצה"ש. ועיין עוד בתשו' מהר"ם שיק או"ח סי' קע"ה מ"ש בזה [מ"ש בנתיב חיים על המג"א ס"ק כ"ח זה ליתא וכו' הוא כתוב גם בס' חמד משה ע"ש]: (ד) במחבר סי"ט גדיש של תבן שבין שתי חצירות אם הוא גבוה עשרה כל א' מערב לעצמו נתמעט בחול מעשרה צריכים לערב ביחד ובעוד שלא נתמעט אסור לשום א' מהן ליתן לתוך קופתו בשבת להאכילה לבהמתו וכו' - ובטו"ז סק"י כתב ב"י הא דנזכר כאן נתמעט בחול וכו' ומו"ח ז"ל כתב טעם אחר דנתמעט בשבת כיון שהותר למקצת שבת הותר לכל שבת כולה ואולי יש טעות סופר בדבר כי אין להם פירוש - ובס' בית מאיר כ' עלי' ולדעתי לדבריו אין פי' ועיין סי' שע"ד סעיף ב' עכ"ל -- וחידוש שלא ראה שבס' תוס' שבת כ' דכוונת הטו"ז דדברי הב"ח תמוהים דהא לדעת רש"י לא אמרי' הואיל וכו' אמנם לדברי העולת שבת א"ש כי הע"ש כתב דבנתמענט בשבת מעצמו וודאי גם רש"י מודה דשרי מטעם הואיל והותרה אך מ"מ לכתחלה אין למעט המחיצה ולסמוך על הדין לומר הואיל והותרה הותרה [ובעל קרבן נתנאל פ"ז דעירובין אות ח"י לא ראה שכבר קדמו הע"ש, גם בס' מתא דירושלים לירושלמי פ"ז דעירובין הלכה ה' חידש זאת מדנפשי' ולא ראה שכבר קדמו הע"ש והק"נ] ובאמת סברא גדולה היא זו ויש ללמוד מזה לענין כמה דברים שמצינו בפוסקים שהתירו מטעם הואיל והותרה הותרה דאין לומר כן רק בדיעבד אבל לכתחלה אין לעשות כן ולסמוך על זה ואם יזכנו ה' עוד אדבר מזה במק"א: