ילקוט הגרשוני אורח חיים א· רבי גרשון שטרן
סימן שיד
(א) במג"א סק"ה הביא שיטת התה"ד דפסיק רישא במילי דרבנן מותר והשיג עליו וגם השעה"מ פכ"ה מה' שבת הקשה עליו מכמה מקומות, ובס' עט סופר ח"ב דף פ"ו עמוד ג' הביא בשם תשו' נחלת בנימין או"ח סי' ע"א שמיישב כל הקושיות בטוב טעם ודעת כי סברת תה"ד שמחלק בזה בין דאו' לדרבנן הוא כי בדאוריי' דאסרה תורה המלאכה בעצמותה שפיר אמרי' בפ"ר מאחר דסכ"ס המלאכה נעשה הוי כמכוין, אבל במלאכה דרבנן דגוף המלאכה בעצמותה אינה אסורה רק גזירה שלא יבא לידי איסור דאוריי' ע"ז שפיר י"ל דלא גזרו רק אם מחשבתו וכוונתו לעשותו יש חשש שיוכל לבוא לאיסור דאוריי' אבל אם באמת עושה המלאכה בלא כוונה איך נגזר ולחייבו. והנה הרמב"ם פכ"ג כתב כלל לענין שבותים דרבנן, כמה דברים שאסרו משום שהם דומים למלאכה דאוריי' וכמה דברים שאסרו משום שלא יבוא לידי איסור סקילה ע"ש שמונה וסופר השבותים, ונ"מ לענין פסיק רישא כנ"ל, דבשבותים שהם מצד גזירה ל"ש לאסור פ"ר. אמנם במלאכות שדומין למלאכה דאוריי' ורבנן אסרו גוף המלאכה בעצמותה שם בודאי פ"ר אסור, ובכה"ג מיירי בכל המקומות דמבואר דפ"ר אסור בדרבנן. אמנם תה"ד קאי באיסור דרבנן גזירה להוציא סכין מחבית שאין איסור רק גזרו משום לול של תרנגלים אז פ"ר מותר ומיושבים כל הקושיות ודו"ק. ואני מצאתי שכבר קדמו בזה הגאון ר' יוסף שאול זצ"ל בס' דברי שאול בדרשה לסוגיא דמצרף יומא ל"ד (דף ז' בדפי הספר) וז"ל. ומה שהקשה המג"א סי' שי"ד על התה"ד הארכתי בתשובה שי"ל כל קושיותיו וחלקתי דדוקא במקום שאיסור דרבנן הוא בעצמותו של דבר הוא דאסור פ"ר אף בדרבנן אבל במקום שאין איסור מצד עצמו רק משום גזירה אטו שלא יבא לעשות איסור תורה ולפי"ז כל דאינו מתכוין לעשות איסור ממילא לא יבא לידי איסור תורה דהא אינו רוצה לעשות איסור כלל ובזה מיושב כל קושי' המג"א דו"ק ותשכח עכ"ל:
(ב) במחבר ס"ו וליקוב המגופה למעלה מותר וכו'. כתב בס' תפא"י למשניות ריש מועד בקונט' כלכלת שבת דף כ' ע"ב, מגופה שקורין (פראפפעק) כ"ל דיש לזהר היכא דאפשר מלהוציאו (בפראפפענציהער) מהכל' שתחוב בו, מדעושה מעשה מקדח מחזי כעובדין דחולי אבל ע"י יתד (וגאבעל) שרי, מדאינו עשוי להכניס ולהוציא כלל (שי"ד ו') עכ"ל:
(ג) במחבר סעי' י"א ואם הוא ת"ח מותר לו להערים בכך, בא"ר הקשה בשם מי"ט הלא בזה"ז אין לנו ת"ח ותי' כמ"ש המג"א ס"ק י"ו. ולפימ"ש התומים בחו"מ ר"ס דת"ח אינו בזה"ז אבל צורבא מרבנן שפירושו בחור חריף אנשים כאלה ת"ל שכיחים אף בזמנינו ע"ש, א"ש גם כאן דמקור דין זה של השו"ע הוא בגמ' שבת קל"ט בעובדא דצורבא מרבנן ע"ש ובב"י ובאר הגולה כאן וזה יש לנו אף בזה"ז (ועיי' מ"ש לקמן סס"י של"ט):