ילקוט דוד - באוהל דוד· רבי דוד כהן־סקלי
פרשת בראשית
ילקוט דוד - באוהל דוד:
לרבי דוד בן משה הכהן סקלי ז"ל:
הקדמה לבראשית:
א:
בהקדמת הזוהר דף ט' ע"א וז"ל תיבו יקרין תיבו ונחדש תקון דכלה בהאי ליליא דכל מאן דאשתתף בהדה בהאי ליליא יהא נטיר עילא ותתא כל ההיא שתא ויפיק שתא בשלם. עלייהו כתיב חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם טעמו וראו כי טוב ה' ע"כ:
[משכיל על דבר]:
ראה הלכה ונזכר מעשה הנורא אשר היה בשנים קדמוניות בימי הרב רבן של כל בני הגולה מהר"י קארו זלה"ה בליל התקדש חג השבועות הוא וחביריו בקדושתן הן עומדין שכינה שרויה ביניהם והיתה מדברת מגרונו של הרב מהר"י קארו והכל שומעין חנה מדברת כאשר פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה והיא אמרה שבקריאתם ובתקונם כל אותו הלילה בקדושה ובטהרה עלית על כלנה וקמה מעפרה ונתעלית עילוי גדול אם הבנים שמחה בפעולם. וכמה אזהרות הזהירתם ורוח אלקים היתה מרחפת על פני כולם כאחד כולם אהובים. כולם ברורים. כולם קדושים. כולם עושים באימה רצון קוניהם אשרי העם שככה לו. אשרי מי שראה ושמע דברים היוצאים מפי אל עליון. בשפה ברורה בנעימה. קול אהבה רבה. קול נורא ונשגב. והרוצה לעמוד על שרשן של דברי אלקי"ם חיים יעיין בשני לוחות הברית. במסכת שבועות. עמוד התורה שהעתיק כל אשר נעשה בליל ראשון ושני דף מ"ח דיפוס יוזעפא"ף ועי' ג"כ בהרב חמדת ימים במסכת שבועות שהעתיק כל המעשה. ע"ש ותשוב ותתפלא מפלאות תמים דעים כמה מעשיהם של צדיקים הנעשים ביושר ובמשפט ובהכון לקראת אלהינו וכמה כחן של צדיקים אשר יפעלו למעלה ראש. ראשן בשמים מלאכי צבאות ידודון ידודון השם זכנו לעשות רצונו כרצונו אמן (באהל דוד) תרפ"ו:
ב:
עוד שם דף י"א ת"ח כמה הוא חילא תקיפא דאורייתא וכו'. דכל מאן דאשתדל באורייתא לא דחיל מעילאי ומתתאי ולא דחיל ממרעין בישין דעלמא בגין דאיהו אחיד באימא דחיל ויליף מניה בכל יומא. דהא אוריית' תוליף לב"נ למיזיל בארח קשוט. תוליף ליה לב"נ עיטא היך יתוב קמי מריה לבטלא ההיא גזירה דאפילו איתגזר עליה דלא יתבטל האי גזרה. מיד אתבטל ואסתלק מניה ולא שריא עליה דב"נ בהאי עלמא ובג"כ בעי ליה לבר"נ לאישתדלא באוריית' יממא ולילי ולא יתעדי מינה וכו' ת"ח עיטא לב"נ כד איהו סליק בליליא על ערסיה בעי לקבלא עליה מלכותא דלעילא בליבא שלים. ולאקדמה לממסר קמיה פקדונא דנפשיה ומיד שמתזיב מכל מרעין בישין ומכל רוחין בישין ולא שלטין עליה. ובצפרא קם מערסיה בעי לברכה למריה ולמיעל לביתיה ולמסגד קמי היכליה בדחילו סגיא ובתר כן יצלי צלותיה ויסב עיטא מאינון אבהן קדישין דכתיב ואני ברוב חסדך אבוא ביתך וכו'. חסדך דא אברהם אל היכל קדשך דא יצחק ביראתך דא יעקב וכו' כדין כתיב ויאמר לו עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר וכו' ע"ש: [משכיל על דבר]:
ראה אבי גם ראה כמה גדול כחו מי שמתעסק ומשתדל בתורה שהוא שמור מכל דבר רע ומגזירה רעה וכמו שמצינו בתלמוד על רבה ואביי דעסקו בתורה שנתבטל מהן גזרת י"ח שנה והיו חיים שנים:
א:
דף נ"ז. וז"ל ת"ח לא אסתלק ב"נ מעלמא וכו'. עד דחמי ליה לאדם הראשון שאיל ליה על מה את אזיל מהאי עלמא והיך נפיק הוא אמר ליה ווי דבגינך נפקנא מעלמא. והוא אתיב ליה ברי אנא עברית חדא ואתענשית בגינה חמי את כמה חובין וכמה פקודין דמארך עברית. אמר ר' חייא עד כדו יומא קאים אדם הראשון וחזי באבהן תרי זמני ביומא ואודי על חובוי ואחמי לון ההוא אתר דהוה ביה ביקרא עלאה. ואזיל וחמי כל אינון צדיקייא וחסידייא דנפקו מיניה וירתו לההוא יקרא עלאה דבגנתא דעדן ואבהן כולהו אודן ואמרין מה יקר חסדך אלהים וכו' עס:
[משכיל על דבר]:
ראה והתבונן כמה הוא יקרא דבר נש וכמה הוא חשיב קמי קב"ה שמראין לו חשיבותו כל כך עד שזוכה לדבר עם אדם הראשון יציר כפיו כאשר ידבר איש אל רעהו. היש תענוג והשתעשעות יותר מזה. אשרי העם שככה לו אשרי למי שמעשיו מתוקנים שמעותד לכל הכבוד הזה. כבוד חכמים ינחלו. (באהל דוד):
ב:
שם דפ נ"ה ע"א. וז"ל זה ספר תולדות אדם וכו' אמר ר' יצחק אחמי קב"ה לאדם דיוקני דכל אינון דרין דייתון לעלמא. דזמינין לקיימא עליה דישראל מטא למחמי דוד מלכא דישראל דאתייליד ומית אמר מסנין דילי אוזיף ליה שבעין משנין וסליק לון קב"ה לדוד ועל דא שבח דוד ואמר כי שמחתני ה' בפעוליך במעשה ידיך ארנן. מאן גרם לי חדוא בעלמא פעוליך. דא הוא אדם קדמא דאיהו פעולו דקב"ה ולא פעולו דבשר ודם. במעשה ידיך מעשיו דקב"ה וכו'. ע"ש. והיינו דקרו ליה לדוד לאגדה בר נפלי שהיה ראוי להיות נפל כדאמן. (באהל דוד):
ג' דף י"ז ע"ב. הבדלה במ"ש בין אינון דשליטין ביומי חול לשבת. וכד נפיק שבת סלקא מגהינם חד סטרא מעינא בישא דבעא לשלטאה בשעתה דאמרין ישראל ומעשה ידינו כוננה עלינו ונפיק מההוא דרגא דאקרי שמאלא ובעי לאתערבא בזרעא דישראל ולשלטאה עלייהו דישראל. וישראל עבדי עובדא בהדס וביין ואמרי הבדלה ואיתפרש מינייהו ומאיך ההוא סטרא ועאל לדוכתיה בשאול אתר דקרח וסיעתיה תמן. דכתיב וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. ואינון לא נחתי תמן עד דעבדי ישראל הבדלה מנהון דכתיב הבדלו מתוך העדה וכו'. ע"ש:
[משכיל על דבר]:
לכו חזו מפעלות אלהים אשר שם שמות בארץ שכל חללו של עולם מלא ברוחות רעות ובנזקי בני אדם ונגעי בני אדם. ולולי השם שנתן לנו מצות סגוליות וסוד השם ליריאיו ובריתו להודיעם מפלאות תמים דעים הם רבותינו ז"ל. שהיה הכל לנגד עיניהם ולשון חכמים מרפא שהזהירונו וצוונו לעשות לשמור משמרת הקדש להבדיל על היין ולהריח בבשמים כדי להבריח מה שיזיק לנו ולא יוכלו ליגע בנו ולא יעשו בנו שום רושם כלל חונה מלאך השם סביב ליריאיו ויחלצם כי העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט א'. חביבין ישראל לפני המקום. (באהל דוד):
ד:
הקדמת הזוהר י"ד וז"ל. פקודא תליסר מעבד פורקנא לבריה לקשרא ליה בחיין. דתרין ממנן נינהו חד דחיין וחד דמותא. וקיימין עליה דבר"נ. וכד יפרוק בר נש לבריה מידא דההוא מותא פריק ליה. ולא יכיל לשלטאה עליה. ורזא דא וירא אלהים את כל אשר עשה. בכלל והנה טוב דא מלאך חיים מאד דא מלאך המות. ועל דא בההוא פורקנא אתקיים דא דחיים ואתחלש ההוא דמות בפורקנא דא קני ליה חיים. כמא דאתמר וההוא סטרא בישא שבק ליה ולא אחיד ביה ע"כ:
[ועי' רבינו בחיי פרשת כי תשא שהביא משם המדרש שאם לא יפדה נענש שכן דרשו רז"ל דלמה סמך עלית הרגל לפדיון בכור לומר לך שהבכורות שנפדו מקבילין פני שכינה וזוכין לראות בנין בית המקדש. הא לא נפדו לא יראו ע"ש. בפסוק וסלחת לעוננו וכו' כמא דאתמר וההוא פטרא בישא שבק ליה ולא אחיד ביה ע"כ:
[משכיל על דבר]:
הבט נא וראה והתבונן שהתורה ומצותיה רפאות תעלה היא למחזיקים בה ומצותיה מצות סגוליות המונעות רגל השור והחמור לבא בגבולה ודוחים הסטרא אחרא שלא תהיה לה שום אחיזה במקיימי מצותיה מצות השם וידבק באילנא דחיי. ולכן צריך האדם שיהיה זהיר במצות פדיון לבנו תכף ומיד ביום ל"א כדי שלא יתן שום שליטא לסטרא אחרא ליגע בבנו בכורו ויבחר לו כהן תלמיד חכם הלומד תורה תמיד וירא שמים מרבים. כדאיתא במס' חולין דף ק"ל ע"ב. מנין שאין נותנים מתנה לכהן ע"ה שנאמר ויאמר לעם יושבי ירושלים לתת מנת לכהנים וללוי' למען יחזקו בתורת ה' כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת ושאינו מחזיק בתורת ה' אין לו מנת. ע"ש ועי' בש"ע יו"ד סי' ס"א סעי' ז'. ועי' תוס' חולין ד"ה מניין שאין נותנין מתנות לכהן ע"ה. ע"ש (באהל דוד). תרפ"ו. עי' מש"כ בפרשת קרח: ה:
זוהר שם י"ז בעובדא דבראשית הוה מחלוקת שמאלא בימינא ובההוא מחלוקת דאתער ביה שמאלא נפק ביה גהינם ואיתדבק ביה. עמודא דאמצעיתא דאיהו יום תליתאי עאל בינייהו ואפריש מחלוקת ואסכים לתרין סטרין וגהינם נחית לתתא ושמאלא אתכליל בימינא והוה שלמא בכלא ע"ש:
[משכיל על דבר]:
מכאן אתה למד שיום שלישי מדתו מדת השלום והוא שעשה שלום בין ימינא לשמאלא וכעין פשרה שהוא הישר והטוב טוב לזה וטוב לזה ולכך הזכיר בו כי טוב ב' פעמים טוב לזה וטוב לזה. והשלום הוא קיום העולם והיינו דכתיב והחוט המשולש לא במהרה ינתק. והגם שמצינו דיום שלישי מזלו טלה ועקרב ומלאכו סמאל ומשרתו מאדים מ"מ מדתו המתיקה את אלו וגברא מדת רחמיו ונתמתקו הדינים והוטב הכל. ועי' עוד בזוהר דף מ"ו ויעש אלהים (באהל דוד). תרפ"ו:
ו:
שם ע"ב. וכד נפק שבת סלקא מגהינם חד סטרא מעינא בישא דבעא לשלטאה בשעה דאמרין ישראל ומעשה ידינו כוננה עלינו ונפיק מההוא דרגא דאקרי שמאלא ובעי לאתערבא בזרעא דישראל ולשלטאה עלייהו דישראל וישראל עבדי עובדא בהדס וביין ואמרי הבדלה ואתפרש מנייהו ומאיך ההוא סטרא ועאל לדוכתיה בשאול וכו' ע"ש:
[משכיל על דבר]:
ראה כמה גדול כח רבותינו ז"ל שכל דבר לא נעלם מהם והיו רואים הכל בשכלם הזך את כל אשר נעשה בעולם להימין ולהשמאל ולכן הקדימו לנו רפואה למכה וצונו במתק שפתיהם להריח בהדס. ולברך על היין ולהבדיל עליו. דברים שהם סגוליים להרחיק מעלינו דברים המזיקים ולהגן בעדנו במצות אלו שתקנו לנו חז"ל היום לעשותן לקבל שכרן כאן. ולעולם הבא איני יודע כמה. והם הנהיגונו כמו הרופא שמנהיג את האדם ומזהירו על הבלתי ראוי כדי שלא יבא לידי חולי ויהיה בריא אולם עומד חי חיים עד העולם. עי' לעיל סי' ג:
ז:
שם ל"ב ע"ב עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל. מאי אם. אלא נחתית מיין עלאין מעילא לקיימא עלמין. בישראל סתם לעילא ותתא לאחזאה דעלמא לא אתקיים. אלא על קיימא דא. ורזא דכלא וצדיק יסוד עולם כתיב. תלת נפקי מחד ר"ל מאימא עלאה נפקי חג"ת] חד בתלת קיימא [ר"ל יסוד מחג"ת] עאל בין תרין. תרין ינקין לחד [ר"ל יסוד עאל בין כ"ה נ"ה ינקין לחד. ר"ל למלכות] חד יניק לכמה סטרין כדין כלא חד וכו' ע"ש נמצא הצדיק הוא יסוד וקיום העולם:
[משכיל על דבר]:
ונ"ל דעל פי זה יש לפרש מאמר ר' אלעזר בסוף אדרא זוטא אבא אבא תלת הוו חד אתחזרו השתא תנוד חיוותא וכו' ע"ש. ר"ל כשהיה רבי שמעון בר יוחאי בעולם היה הוא צדיק יסוד עולם ותלת אינון שהם חג"ת קיימי כחד שהוא יסוד עולם. ועל ידו היה יורד שפע לעולמות והשתא דאסתלק רבי שמעון בר יוחאי מן העולם תכוד חיוותא שאין עוד משפיע. כנ"ל. ואם שגיתי אתי תלין משוגתי. באהל דוד. עי' להרב ניצוצי אורות שם. תרפ"ו: ח:
שם מ"ח ע"א ת"ח כד אתקדש יומא במעלי שבתא סוכת שלום שריא ואתפרישת בעלמא מאן סוכת שלום דא שבתא. וכל רוחין ועלעולין ושדין וכל סטרא דשמאלא כולהו ממירין ועאלין בעינא דריחייא דנוקבא דתהומא רבא דהא כיון דאתער קדושתא על עלמא רוח מסאבא לא אתער בהדיה ודא עריק מקמיה דדא וכדין עלמא בנטירו עלאה ולא בעינן לצלאה על נטירו כגון שומר את עמו ישראל לעד אמן דהא דא ביומא דחול אתתקן דעלמא בעא נטירו. אבל בשבת סוכת שלום אתפרישא על עלמא ואתנעיר בכל סטרין וכו' ע"ש: [משכיל על דבר] הנה כיון שנכנס השבת וסוכת שלום פרוסה על העולם אין שטן ואין פגע רע וכל רוחות רעות ושדין ושטרא אחרא נחבאין ופוראים מקדושת השבת ונמצא שלום בעולם דלפ"ז אתנח לן מה שמנהג ישראל תורה שפוקד כל אחד לחבירו באמרי נועם ואומר לו שבת שלום. דלכאו' יש להתבונן דלמה בחר בפקידה זו ולא אמר כמו שאומרים במועדים מועד טוב דגם בשבת יאמרו שבת טוב. ולפי הזוהר הנז' אתי שפיר ועי' במש"כ בזה בספרי קרית חנה דוד חלק א' סי' צ"ג. תרפ"ז:
ט:
שם דף מ"ח ע"ב ובליליא דשבתא בעי ב"נ לאטעמא מכלא בגין לאחזאה דהאי סוכת שלום וכו' ולזעירי בתרי תבשילין סגיא וכו'. משמע מכאן דלפחות יעשה לכבוד שבת מלכתא לסעודה רא' ב' תבשילין הכל יהיה משנה. לחם משנה. ותבשילין משנה ג"כ. לכבוד זכור ושמור שני נרות. שני כוסות כוס של קדוש וכוס של ברכת המזון לדידהו שהיו נוהגין בו (באהל דוד): יו"ד:
עוד שם נר של שבת לנשי עמא קדישא אתיהיבת לאדלקא וחברייא אמרו דאיהי כבתה בוצינא דעלמא וכו'. ואתתא בעיא בחדוה דלבא ורעותא לאדלקא בוצינא בשבת דהא יקרא עלאה היא לה וזכו רב לגרמה למזכי לבנין קדישין דיהון בוצינא דעלמא באורייתא ובדחלתא ויסגון שלמא בעלמא ויהיבת לבעלה אורכא דחיין בגין כך בעיא לאזדהרא יתיר בה וכו' ע"ש: [משכיל על דבר] ראה כמה שכר ניתן להאשה שזוכה במצוה רבה כזאת הגם שהיא מצות עשה שהזמן גרמא מ"מ חייבת בזה משום דהיא כבתה אורו של עולם. ועונש המבטלתה מרובה שגורם לה מיתה כמ"ש בסוף במה מדליקין על שאינן זהירות וכו' הדלקת הנר:
י"א:
שם מ"ט מכאן אוליפנא מאן דמתחבר באנתתיה בעי למפגע לה ולבסמא לה במילין ואי לאו לא יבית לגבה בגין דיהא רעותא דלהון כחדא בדלא אניסו וילן שם כי בא השמש לאחזאה דאסור ליה לב"נ לשמשא ערסיה ביממא וכו'. ת"ח מה כתיב הכא ויאמר האדם זאת הפעם וכו' הא בסימו דמלין לאמשכא עמה חביבותא ולאמשכא לה לרעותיה לאתערא עמה רחימותא. חמי כמה בסימין אינון מלין כמה מלי דרחימותא אינין עצם מעצמי ובשר מבשרי בגין לאחזאה לה דאינין חד וכו'. השתא שרי לשבחא לה לזאת יקרא אשה דא היא דלא ישתכח כותה דא היא יקרא דביתא כולהו נשין גבה כקופא בפני בני נשא אבל לזאת יקרא אשה אשה שלימו דכלא לזאת ולא אחרא. כלא הוא מלי רחומתא וכו' על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד כלא לאמשכא לה ברחימו ולאתדבקא בהדה וכו' ע"ש:
[משכיל על דבר] ראה כמה למדונו רבותינו ז"ל להועיל שלא ישמש אדם בקטעה עד שידברו דברי פיוסין זה לזה דברי אהבה של אחדות לא דברי ליצנותא ח"ו חלילה וחס אלא כדבר האמור בתורה הנזכר וכבר למדונו ז"ל ללמוד צניעות מתרנגול שמפייס ואחר כך בועל והכל יהיה בקדושה ובטהרה בכבוד ובבושת פנים באימה וביראה וכבוד אלהים הסתר דבר בקול ענות חלושה. רק אין דבר ואין דובר אליו דבר ותהא יראתו על פניהם ועי' בש"ע א"ח סי' ר"מ כיצד יתנהג עם אשתו והחכם עיניו בראשו [באהל דוד] תרפ"ו:
י"ב:
שם נ"ג ע"ב ת"ח כל בני עלמא בשעתא דניימי על ערסייהו בליליא. וליליא פריש גדפהא על כל בני עלמא טעמי טעמא דמותא ומגו דטעמי טעמא דמותא האי רוחא מסאבא שטיא על עלמא וסאיב עלמא בגו קפטירא (שהוא אהל) דיליה ושריא על ידוי דב"נ ואסתאב וכד אתער ואתהדר ליה נשמתיה בכל מה דיקרב בידוי כלהו מסאבי בגין דשריא עלייהו רוח מסאבא ועל דא לא יסב בר"נ מנוי ולא לבושא ממאן דלא נטיל ידוי דהא אמשיך עליה רוח מסאבא ואסתאב ואית ליה רשו להאי רוח מסאבא לשריא בכל אתר דאשכח רשימו מסטריה. ועל דא לא יטול ידוי בר"נ ממאן דלא נטיל ידוי בגין דאמשיך עליה רוח מסאבא וקבל ליה האי דנטיל מיא מניה ואית ליה רשו לשריא עליה דברינ בגין כך בעי לאסתמרא בכל סטרוי מסטרא דהאי חויא בישא דלא ישלוט עלוי וזמין קב"ה לעלמא דאתי לאעברא ליה מעלמא וכו'. תרפ"ו: י"ג:
שם נ"ה ע"א ת"ח האי נעמה אימא דשדין הות ומספרה אתיין כל אינון שדין דמתחממן מבני נשא ונטלי רוח תיאובתא מנייהו וחייכת בהון דעבדי לון בעלי קריין. ובגין דבעל קרי אתי מסטרא דרוח מסאבא בעי לאסחאה גרמיה לאתדכאה מניה והא אוקמוה חברייא ע"כ. תרפ"ו:
י"ד:
דף ד' ע"א קם ר' חייא והוה בכי ואזיל ור' יוסי עמיה וכו'. מהכא משמע דר' חייא ור' יוסי נשארו בחיים אחר פטירת רבי שמעון בר יוחאי. פטר"ת:
ט"ו:
שם ו' ע"ב א"ל קב"ה משה לא יהיבת לך מטה דילי להאי. חייך לא יהיה בידך מכאן ולהלאה. מיד וכו'. ויגזול החנית מיד המצרי. דמההיא שעתא אתמנע מניה. ולא הוה בידיה לעלמין וכו'. פטר"ת. ועי' עוד מזה לקמן ד' כ"ז עד בסופו:
ט"ז:
זוהר בראשית כ' כ"א. ויעש אלהים את שני המאורות דא מאור ודא מאור בגין כך אינון נהורין דסלקי לעילא אקרון מאורי אור ואינון נהורין דנחתו לתתא אקרון מאורי אש. דאינון דרגין לתתא ושלטי כל יומי דחול ועל דא כד נפיק שבתא מברכין על שרגא דהא אתיהב לון רשו לשלטאה אצבען דב"נ אינון סתרא דדרגין ורזין דלעילא. ואית בהו פנימאין ואחורים. אחורים אינון לבר ואינון רמז לטופרין דאצבען ובגין כך אית רשו לאסתכלא בטופרין במ"ש דהא נהרין מההוא שרגא ונהרין מההוא אש לשלטאה אלין אתחזיין אצבען לגו לא אית רשו לאתחזייא בההוא שרגא דהא מלעילא נהרין ואקרון פנים פנימאין ורזא דא וראית את אחורי ופני לא יראו דלא יסתכל בר נש במוצאי שבת באצבען לגו בשעתא דאמר בורא מאורי האש. וראיתי את אחורי אלין פנים דלבר דאתרמיזו בטופרי. ופני לא יראו אלין אצבען לגו אלין שלטי בשבתא ואלין שלטי בחול וביומא דשבתא קב"ה שליט בלחודוי באינון פנים פנימאין על כורסי יקריה וכולהו אתכלילן ביה ושלטנותא דיליה איהו. ובגין כך:
אחסין נייחא לכל עלמין וירתין ירותא דיומא דא עמא קדישא דאקרון עמא חד בארעא מאורי אור מסטרא דימינא דאיהו אור קדמאה דהוה ביומא קדמאה דביומא דשבתא נהרין אינון מאורי אור בלחודייהו ושלטין ומנייהו נהרין כלהו לתתא. וכד נפיק שבתא גניזין מאורי אור דלא אתגליין. ומאורי האש שלטין כל חד וחד על דוכתייהו אימתי שלטין במ"ש עד מעלי יומא דשבתא ועל דא אצטריכו לנהרא מההוא שרגא במ"ש וכו' ע"ש (ילקוט דוד. באהל דוד):
[משכיל על דבר] הנה דברי הזוהר באו בפירוש דצריך מאד ליזהר כשיברך בורא מאורי האש להסתכל בציפורי ידיו ובאחורי ידיו ולא בפנימות ידיו. שאורות הפניים גדולים ולכל זמן ועת לכל חפץ. וזמנו של זה לאו בזמנו של זה. זה אלי ואנוהו. פטרת כל רחם:
י"ז:
שם כ"ב פתח ההוא סבא דסבין ואמר שמעון שמעון מאן הוא דאמר ויאמר אלהים וכו' פרח ההוא סבא דסבין ולא חמא ליה וכמה דשמע ר' שמעון דהוה קרי ליה שמעון ולא ר' שמעון. אמר לחברוי ודאי האי הוא קב"ה דאתמר ביה ועתיק יומין יתיב וכו' ע"ש. (ילקוט דוד. באהל דוד):
[משכיל על דבר]:
הנך רואה בעיניך כמה מעלת רבי שמעון בן יוחאי זתע"א דהוא בעצמו אומר כן מדלא קרו ליה ר' שמעון וכו'. ועיניך תחזינה מישרים דזכה למעלת הגדולים אברהם אבינו שקרא לו ה' וכפל שמו אברהם אברהם. ולמעלת משה שנאמר בו משה משה למעלת שמואל שנא' בו שמואל שמואל. ור' שמעון נמי נכפל שמו שקרא הקב"ה שמעון שמעון כשם הגדולים. פטר"ת:
ח"י:
שם ל"ז ר' חייא אמר בנוי דקין הוו בני האלהים. דהא כד אתא סמאל על חוה אטיל בה זוהמא ואתעברת ואולידת לקין וחיזו דיליה לא הוה דמי לשאר בני נשא. וכל אינון דאתיין מסטרא דיליה לא הוו אקרון אלא בני האלהים ע"כ:
י"ט:
שם לעיל ל"ד ע"ב ויקח אחת מצלעותיו וכו'. אחת דיקא (ופירש דרך אמת מדלא קתני צלע מצלעותיו וקתני אחת משמע דאיכא אחריתי והיא לילית וכו' בספרי קדמאי אשכחנא דא לילית קדמיתא דהות עמיה ואתעברת מניה ולא הות לקבליה עזר כמה דכתיב ולאדם לא מצא עזר כנגדו וכו'. עי' בזוהר ויקרא י"ט ע"א שחזרה ונשנית שם:
כ:
שם מ' ע"א תלת זמנין ביומא מקדשי קדושתא וכד ישראל עסקי באורייתא כלהון טאסין וסהדי סהדותא לעילא. וקב"ה חייס עלייהו וכו' ע"ש (ילקוט דוד):
[משכיל על דבר] מכאן סמך למה שתקנו אנשי כנה"ג לומר קדושה שלשה פעמים קדושה דיוצר וקדושה דעמידה. וקדושה דסדרא ובא לציון: כ"א:
שם מ"ז ע"א אמר ר' אבא נפש חיה אינון ישראל בגין דאינון בני דקב"ה דנשמתהון קדישין מניה אתיין. נפשאן דשאר עמין עעכו"ם מאן אתר הוא אמר ר' אלעזר מאינון סטרי שמאלא דמסאבי לון אית לון נשמתין ובגין כך כולהו מסאבין. ומסאבין למאן דקרב בהדייהו ע"ש.) (ילקוט דוד. באהל דוד):
[משכיל על דבר] ראה כמה גדלה מעלתן של ישראל שנשמתם חלק אלוה ממעל אצולה מאתו יתברך מאורו יתברך ולכך חביבין ישראל שנקראו בנים למקום מהאי טעמא. אבל נפש עכו"מ מסטרא דמסאבא. לכן אל יקרב אליהן איש הישראלי כי לא קרב זה אל זה. ולא ראי זה כראי זה. כרחוק מזרח ממערב והם נגדיים זה מזה. כי ישראל חיבה יתירה נודעת להם כיתרון האור מן החשך:
כ"ב:
שם נ"ה ע"ב. ת"ח בכל אתר דלא אשתכחו דכר ונוקבא כחדא. קב"ה לא שוי מדוריה בההוא אתר. וברכאן לא אשתכחו אלא באתר דאשתכחו דכר ונוקבא. דכתיב ויברך אותם אלהים ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. ולא כתיב ויברך אותו ויקרא את שמו אדם. דאפילו אדם לא אקרי. אלא דכר ונוקבא כחדא ע"ש עי' לקמן פרשת ויקרא ה' ז'. ועי' מש"כ שם אות ה' ע"ש. ועי' עוד שם בזוהר י"ז ע"א שחזרו הדברים ונשנו שם:
כ"ג:
שם נ"ז ע"ב וחם עליה קב"ה וגניז ליה בשעתא דמית סמיך לגנתא דעדן. מה עבד אדם. עביד מערתא חדא ואתטמר בה הוא ואתתיה מנא ידע. אלא חמא חד נהורא דקיק עייל בההוא אתר דנפק מגנתא דעדן ותאב תיאובתיה לקבריה ותמן הוא אתר סמוך לתרע דגנתא דעדן. ילקוט דוד. באהל דוד): [משכיל על דבר] מכאן נודע לנו ידיעה ברורה מדברי רבותינו הקדושים שגן עדן הוא עומד סמוך ונראה למערת המכפלה מקום קבורת האבות ע"ה. השם יזכנו לעלות וליראות ולחזות בנועם ה' ולעמוד ולהסתופף במקום הקדוש הזה. ולמשוך ולקבל שפע רוחני ממושב בית אלהים הזה. ולבקר בהיכלו היכל ה' היכל ה'. המה המה הגבורים אנשי השם. אנשי קדש. קדש הקדשים. מעשה ידיו להתפאר. צדיקים יסוד עולם:
כ"ד:
שם נ"ח עלא זכאין אינון צדיקייא דרשימין ברשימו דגושפנקא דמלכא עילאה למהוי בשמיה רשימין. ואיהו שוי שמהן בארעא כדקא יאות וכו'. (ילקוט דוד. באהל דוד):
[משכיל על דבר] מכאן למנהגן של ישראל שנהגו שאינם קורין בשם הבן הנולד עד דחתימו ליה בברית מילה ואז קורים לו שם. ועי' בטור יו"ד סי' רס"ה שהביא הנוסחא קיים את הילד הזה לאביו ולאמו שנקרא שמו פלוני וכו' ע"ש. משמע שכבר קראו לו שם קודם המילה. אבל בב"י משם הרב אבודרהם ומשם הריטב"א כתב הנוסח ויקרא שמו פלוני ע"ש. הרי שאין קורים לו שם אלא אחר המילה. כדי שיהיה שם השם ברישא והדר שמו: כ"ה. ודע כי רבינו ב"י העתיק שם דברי הרב ר' דוד אבודרהם שהביא נוסחת הרמב"ם ז"ל ומה שפירש בה הרמב"ם בתשובה וכתב וז"ל ואחר כך שואל מאת השם ואומר אתה צורנו צוה להציל ידידות וכו' ע"ש. משמע דמלת צוה היא בפתח תחת הצאדי שהוא לשון בקשה לא לשון הודאה. וכמ"ש הש"ך שם ע"ש. אחר כך ראיתי בספר ש"ך ומצאתי שהרב בעצמו הביא ראיה זו ע"ש. אבל הרב שאילת יעב"ץ קיים גירסת צוה בחיריק וכמו שמסיים ולמען בריתו אשר שם בבשרנו שהוא כינוי נסתר ע"ש. ולפי דבריו יש לתת סימן על זה מדכתיב פדות שלח לעמו. צוה לעולם בריתו. הרי לך בהדיא דלענין ברכת הברית כתוב ציוה בחיריק:
שם ויקרא את שמו נח לאמר וכו' מנא ידע אלא בשעתא דלייט קב"ה עלמא דכתיב ארורה האדמה וכו' אמר אדם קמי קב"ה רבינו ש"ע עד מתי יהא עלמא בלטיותא. א"ל עד דאתיליד לך בן מהול כגוונא דילך והיו מחכאן עד שעתא דאתייליד נח וכו'. חמא ליה גזיר רשים באת קדישא וחמא שכינתא מתדבקא בהדיה כדין קרא שמיה על מה דעביד לבתר. בקדמיתא לא הוו ידעי למזרע ולמחצד ולמחרש והוי עבדי פולחנא דארעא בידייהו כיון דאתא נח אתקין אומנותא להו וכל מאנין דצריכין לתקנא ארעא למעבד פירין. הה"ד זה ינחמנו ממעשנו וכו: