יכין תמיד· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ד
סעיף א
לא היו כופתין את הטלה
ר"ל שלא היו קושרין לטלה התמיד בשעת שחיטה, את ב' ידיו לעצמן וב' רגליו לעצמן, דכך הוא חוקית הגוים כששחטו קרבנות אלילים. וג"י.' דמה"ט גם בשאר קרבנות באמת אסור אלא נקט הכי בתמיד משום דביה איירי. [ועל כרחך צ"ל כן, דהרי לאידך טעמא דנקט הש"ס משום בזיון קדשים, וודאי דמה"ט גם בשאר קרבנות אסור. ואי נימא דלטעם חוקות עכומ"ז רק קרבן ראשון אסור. משום דרק בקרבן ראשון של יום לפ"ז נהגו כך, א"כ מה מקשי הש"ס מאי בינייהו, נימא שאר קרבנות איכא בינייהו]:
סעיף ב
אלא מעקדין אותו
שקשרו כל יד עם רגל שלאחריו כעקידת יצחק [ועי' רש"י [שבת נ"ד א] דעקידת יצחק כפף ידיו ורגליו לאחוריו, ע"ש ד"ה רישא]. ולרמב"ם לא קשרוהו כלל, רק עוקדין ר"ל אוחזין. וכדמפרש תנא ואזיל, מי שזכו באיברים וכו':
סעיף ג
וכך היתה עקידתו ראשו לדרום
דהיה נשחט על ירך המזבח צפונה. לכן שם הניח השוחט ראש הקרבן לדרום. ר"ל לצד המזבח, וזנבו לצפון, ולא איפכא שלא ירביץ גללים נגד המזבח, ויהי גנאי למזבח כשיגלה בית הרעי לעומתו:
סעיף ד
ופניו למערב
דמעקם את ראשה, כדי שיהיה פני הקרבן בשעת שחיטה לעומת ההיכל, כדכתיב ושחט אותו לפני ה':
סעיף ה
השוחט עומד במזרח ופניו למערב
ג"כ מטעם הנ"ל. ועוד כדי שלא יהא אחוריו נגד ההיכל:
סעיף ו
של בין הערבים היה נשחט על קרן מזרחית צפונית על טבעת שניה
דבצפון המזבח ח' אמות מהמזבח היו קבועים ברצפה כ"ד טבעות לכ"ד משמרות שכל משמר היה משתמש בשבוע שלה בטבעת המיוחד לה [כסוכה נ"ו א']. והטבעת עשוי כקשת, ראשו א' מחובר ברצפה בציר, ומגביה הקשת בצירו, ומכניס תחתיו צואר הבהמה בשעת שחיטה וחוזר וכיפף הקשת ממעל לצואר הבהמה, ומחבר ראש השני של הקשת ברצפה, כדי שלא תתנועע הבהמה צוארה אנה ואנה בשעת שחיטה [ועמ"ש מדות פ"ג סי' נ']. דאי אפשר שאותן שזכו באברים ואוחזין בה כלעיל, יאחזו גם ראשה בשעת שחיטה. דהרי אצל הראש של הבהמה עומד המקבל הדם, והרי הוא צריך שיהיו ידיו פנויות לקבל הדם שצריך זהירות יתירה, לקבל רק דם הנפש, דדם העור פסול [יומא מ"ח א' וזבחים כ"ה א']. והכ"ד טבעות הנ"ל היו מונחים ברצפה בו' שורות, שורה אחר שורה, מדרום לצפון. ובכל שורה היה ד' טבעות ממזרח למערב כזה
ומן המזבח למקום הטבעות היה ח' אמות, ומקום הטבעות היה כ"ד אמות על כ"ד אמות, ומן שורה לחבירתה היה ד' אמות בקירוב. ומדכתיב בשחיטת התמיד שנים ליום, קבלנו שיהיו התמידין נשחטין נגד היום, דהיינו נגד השמש כמ"ש ובתחפנחס חשך היום [יחזקאל ל']. ור"ל שלא יהיה צל על מקום השחיטה. ולהכי אף שכל הקרבנות שוחטין אותן כל משמר ומשמר בטבעת הקבוע להם. אפ"ה התמידין שוחטין אותן בטבעות היותר מקורבות למקום השמש. דהיינו בשחרית ראוי לשחטו בא' מטבעות שבקצוות השורות במערב, במקום שיכול לפול שם קרני השמש שבמזרח, ולא יאפיל לשם צל כותל המזרחי של העזרה שהיה גבוה מאד [עי' מדות פ"ב מ"ד]. וכמו כן תמיד של בין הערביים מה"ט ראוי לשחטו בא' מטבעות שבקצוות השורות במזרח כדי להרחיק מקום השחיטה כל מה דאפשר מתחת הצל של ההיכל שהיה במערב ממקום הטבעות. מיהו אעפ"כ לא שחטוהו בשחרית בשום א' מטבעות המערב, רק בטבעת המסומנת באות א בצורה שלפנינו. ובין הערביים לא שחטוהו רק באות ב בצורה זו:
סעיף ז
שחט השוחט וקבל המקבל
ועומד המקבל בשעת קבלת הדם כנגד השוחט באלכסון, דהשוחט עומד במזרח, ופניו למערב, והמקבל עומד במערב הבהמה, אחוריו לצפון ופניו לדרום, כדי שלא יהא אחוריו כלפי ההיכל. ולהכי פני המקבל לדרום ולא לצפון, כדי שיהיה מוכן להוליך הדם למזבח ולזרקו, דהמקבל הוא הזורק:
סעיף ח
בא לו לקרן מזרחית צפונית
של מזבח:
סעיף ט
ונותן מזרחה צפונה
דעומד למטה ברצפה נגד קרן מזרחית צפונית של מזבח, וזורק הדם מהכלי כמצליף, ומתכוון שיבוא קלוח הזריקה נגד זוית ההוא, למטה מחוט הסקרא, כדין כל עולה, כדי שיגיע הזריקה במזרח וגם בצפון, ויהיה הזריקה א' נראית כשתים. ואח"כ הולך נגד קרן מערבית דרומית, וזורק ג"כ נגד קרן ההוא כנ"ל: