יכין שביעית· רבי ישראל ליפשיץ
פרק י
סעיף א
שביעית משמטת את המלוה
דאינו רשאי לתבוע חובו לאחר שעבר עליו ערב ר"ה של שמינית. דשביעית אינה משמטת רק בסופה [כערכין דכ"ח ב']:
סעיף ב
בשטר ושלא בשטר
ר"ל אפי' בשטר ששעבד נכסיו. ואפי' פיר' אחריות נכסים בפירוש בשטר. אפ"ה לא הו"ל כיש לו משכון דאינו משמט:
סעיף ג
הקפת החנות
שלוקח פרוטה פרוטה ואינו קובע זמן לפרעון. רק כשיצטרף סך מה. פורע הכל:
סעיף ד
אינה משמטת
מדאין דרך המלוה לנוגשו:
סעיף ה
ואם עשאה מלוה
שחישב עמו וקבע זמן לפרעון:
סעיף ו
הראשון הראשון משמט
פעם ראשון אינו משמט. וכשלקח פ"ב נשמט הראשון. ובפעם ג' נשמט ב' וכן לעולם:
סעיף ז
רבי יוסי אומר כל מלאכה שפוסקת בשביעית
ר"ל אם שכירתו מעבודת קרקע שאסור בשביעית:
סעיף ח
משמטת
דהו"ל כמלוה:
סעיף ט
השוחט את הפרה וחלקה בר"ה
בא' דראש השנה דח':
סעיף י
אם היה החדש מעובר
שהיה אלול מעובר. והוה ליה א' דראש השנה. ל' של אלול דשביעית:
סעיף יא
משמט
דשביעית משמטת בסופה:
סעיף יב
והמוציא שם רע
אונס ומפתה נותן נ' שקל. ומש"ר נותן ק' וקודם שתבעו בדין אינן משמטין. מדאי מודה מפטר:
סעיף יג
וכל מעשה בית דין
פסק דין משנכתב אינו משמט. דכגבוי דמי:
סעיף יד
המלוה על המשכון
מירושל' משמע אפי' קתא דמגלי על אלפי זוזי. ונ"ל כיון דשמואל קאמר הכי בירושלמי דאפי' היה המשכון מחט. ש"מ דשמואל לשטתו [ב"מ פ"ב א'] דבאבד הקתא אבד אלפי זוזי. אבל אנן דלא קיי"ל התם הכי. גם הכא לא קי"ל כוותיה:
סעיף טו
והמוסר שטרותיו לבית דין
שהם יגבו חובו בזמנו. ולא יצטרך הוא לנגוש ללוה:
סעיף טז
פרוזבול
אם נכתב פרוזבול:
סעיף יז
התקין הלל לפרוזבול
נוטריקון. פרוז ר"ל תקנה. ובול ר"ל לעשירים. שלא יפסידו ושלא יחטאו. ומדלא היו כל ישראל בא"י בזמן בית שני. והו"ל שמטת כספים מד"ס היה כח ביד הלל לבטלה:
סעיף יח
זהו גופו של פרוזבול
כך כתוב בו. שאמר המלוה לדיינים מוסרני וכו'. וקיי"ל דאפי' שלא בפני דיינים יוכל לומר לב' עדים הוו עלי סהדי שמוסרני שטרותי לב"ד פלוני וכו' וא"צ למסור באמת השט"ח לב"ד. ואפי' חובות שבע"פ יכול למסור בכה"ג. גם א"צ כתב. אלא שאומר כך בפני ב"ד או עדים. וזמן כתיבת הפרוזבול עד סוף שנת ו' לרא"ש. ולרמב"ם מדאין שביעית משמט רק בסופו. כותבו גם בשביעית עצמו. מיהו י"א דאין שמיטה נוהגת בזה"ז וכן נוהגים [ח"מ סס"ז]:
סעיף יט
הדיינים שבמקום פלוני
ונקט תנא רק שם ב' דיינים להודיע שצריך להזכיר כל שמותם. אבל באמת צריך להזכיר שם כל אחד מהג'. וכן דרך התנא בכ"מ להזכיר ב' והם ג' [כמנחות פ"י מ"ג. ופרה פ"ג מ"י]:
סעיף כ
או העדים
לפני מי שאמר לפניהם כך:
סעיף כא
פרוזבול המוקדם
שכתבו בכסלו. וכתב זמנו בתשרי שלפניו:
סעיף כב
כשר
דהרי הורע כח מלוה עי"ז דאינו מועיל לשטרות שנעשו אחריו:
סעיף כג
והמאוחר פסול
שכתבו בתשרי וכתב זמנו בכסלו. ואולי ילוה ביני ביני ויסברו ב"ד שלא ישמיטן שביעית מדפרוזבל מאוחר לשט"ח ויגבה שלא כדין. ומשום קנסא פסלוהו לגמרי:
סעיף כד
שטרי חוב המוקדמים פסולים
דהרי יגבה שלא כדין מהלקוחות שלקחו מלוה קודם להלואתו. ופסלום לגמרי משום קנסא. אבל לא משום שהעדים רשעים שחתמו שקר. די"ל לא העדנו רק על ההלואה. והכי קיי"ל נמי דאין מעלין משטרות ליוחסין מה"ט [ככתובות דכ"ד ב] דאמנה שבשטר הן מעידין:
סעיף כה
והמאוחרים כשרים
מדהורע כחו של מלוה עי"ז:
סעיף כו
אחד לוה מחמשה כותב
הסופר:
סעיף כז
פרוזבול לכל אחד ואחד
לכל מלוה ומלוה:
סעיף כח
חמשה לוין מאחד אינו כותב
כלומר אין צריך לכתוב:
סעיף כט
אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע
שיהיה ללוה. דאז הוה כגבוי:
סעיף ל
אם אין לו מזכה הוא
ר"ל מזכה מלוה ללוה:
סעיף לא
בתוך שדהו כל שהוא
ואפי' החוב ק' מנה. עכ"פ אפשר דגבי והדר גבי כל שעה שיפדהו:
סעיף לב
היתה לו שדה ממושכנת בעיר
בין שמישכן הלוה לאחרים. או אחרים אצלו:
סעיף לג
רבי חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו
אפי' על נכסי מלוג שאינן באחריותו רק שאוכל פירותיהן:
סעיף לד
וליתומים על נכסי אפוטרופין
הואיל ואפוטרופס לוה. אף שלא לצורך עצמו לוה. אפ"ה כותב על נכסיו. והא דאמרינן [גיטין ל"ז א] דיתומי' א"צ פרוזבול. היינו בשהיה אפוטרופס שלהן מלוה:
סעיף לה
כוורת דבורים
במחוברת בטיט כעל"פ דהו"ל כקרקע. ובמונחת ע"ג יתדות כעל"פ דאינה כקרקע. כי פליגי במונחת ע"ג קרקע ואינה מחוברת ואעפ"י שאין מקום הכוורת שייך לבעל הכוורת:
סעיף לו
ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע
ונקנית בכסף שטר וחזקה:
סעיף לז
וכותבין עליה פרוזבול
אפי' אין לו קרקע כלל:
סעיף לח
והרודה ממנה בשבת
חלת דבש שבתוכה. הו"ל כתולש ממחובר:
סעיף לט
והרודה ממנה בשבת פטור
אבל אסור מד"ס:
סעיף מ
המחזיר חוב בשביעית
ר"ל אחר שביעית. דאין שביעית משמט רק בשעה אחרונה:
סעיף מא
יאמר לו
מלוה ללוה:
סעיף מב
אמר לו
לוה למלוה:
סעיף מג
יקבל ממנו
ולא עוד אלא שמותר לפשוט ידו לקבל המעות בשעה שאומר משמט אני:
סעיף מד
וזה דבר השמטה
בדיבור א' סגי. מיהו אעפ"כ אינו רשאי לומר לו שרוצה לפרוע. רק צריך הלוה שיאמר לו אעפ"כ אני במתנה נותן לך המעות אלו [ח"מ סי' ס"ז]:
סעיף מה
המחזיר חוב בשביעית
ר"ל שאומר אעפ"כ כנ"ל:
סעיף מו
לא יחזיר לבניו
א"צ להחזיר להם כשמת הגר:
סעיף מז
ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו
שלא יחזור לסורו. ואילה"ק מה יועיל שיחזור לסורו הרי עכ"פ יהיה דינו כישראל מומר לעבודת כוכבי'. ואי"ל שיטעה שנדינהו אז כעובד כוכבי'. כעין סברת תוס' [קדושין די"ז ב]. הרי גם עובד כוכבים אינו יורש לגר. ודוחק לומר שיטעה בתרתי. ונ"ל דר"ל בעבור צערו על איבוד ממונו. ימאס בדת יהדות. ולא שיחשוב לירש השתא. או נ"ל דר"ל שירש אז בכח עובדי כוכבים. [ודברי רתוי"ט כאן ד"ה לא יחזיר תמוהים. וע"ש] מיהו דוקא בהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה. חששו לזה. אבל בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. אין רוח חכמים נוחה שיחזור. דאז טפי איכא למיחש. מדדמי לישראל. ואם יחזיר לו ידינוהו כישראל גמור ויפטר אשת אחיו בחליצה או ייבם במקום אח אחר שהורתו בקדושה. כמרדכי פ"ק דקדושין. ולרש"י בקדושין די"ז ב' הוה דינא איפכא. דבלידתו בקדושה מדדמי לישראל. רוח חכמים נוחה שיחזור והכי קיימא לן [ח"מ קכ"ז]:
סעיף מח
כל המטלטלין נקנין במשיכה
ובלא משך אפי' נתן מעות יכולים לחזור בהן:
סעיף מט
וכל המקיים את דברו
אפי' בלא נתן מעות וגם לא משך. אבל בנתן מעות ולא משך צריך לקבל מי שפרע [כרפ"ג דב"מ]:
סעיף נ
רוח חכמים נוחה ממנו
דתניא הין צדק יהיה לך שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק:
סוף הספר