יכין ראש השנה· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ד
סעיף א
במקדש היו תוקעים
ר"ל במקום המקדש, דהיינו בכל ירושלים:
סעיף ב
אבל לא במדינה
בשאר עיירות ישראל, אפילו נודע להן שכבר קדשו ב"ד החודש, אסורים לתקוע, שמא יעבירנו ד"א בר"ה. ואפילו בירושלים אינו מותר לתקוע רק בזמן שהסנהדרין יושבין, דהיינו עד חצות, אז תוקעין אפילו שלא בפני ב"ד [דאף דבשבת וי"ט לא ישבו לדון בלשכת הגזית. ישבו עכ"פ להוראה בחיל, והוא רחוב שבהר הבית [כרמב"ם פ"ג מסנהדרין]. וה"ט דאז תוקעין, דמדאיכא תרתי שיש מקדש בעיר, וגם סנהדרין יושבין שם, אימת מקדש עליהן, ואימת ב"ד עליהן, ולא ישכחו להוציא לר"ה:
סעיף ג
שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין
ב"ד של ג' שנסמכו בא"י. ודוקא בפני ב"ד, כדי שיהיו נזהרים מלהוציא לר"ה:
סעיף ד
לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד
דדוקא אימת סנהדרין גדולה מהני, אשר ישבו ביבנה:
סעיף ה
ואחד כל מקום שיש בו בית דין
ב"ד של כ"ג שנסמכו בא"י. ודוקא שהב"ד קבוע שם כסנהדרין ביבנה. אבל לת"ק אפילו ב"ד שאין קבוע סגי. ואנן קיי"ל דבכל גוונא אסור [תקפ"ח]:
סעיף ו
ועוד זאת
משום דלעיל קאמר דבירושלים תקעו בכל העיר בזמן ב"ד כסי' א', וביבנה לאחר תקנה לא תקעו רק בפני ב"ד כסי' ג'. להכי קאמר הכא ועוד זאת וכו':
סעיף ז
היתה ירושלם
בעודה בבנינה:
סעיף ח
יתירה על יבנה
לאחר תקנה:
סעיף ט
שכל עיר שהיא רואה
את ירושלים. פרט ליושבת בעמק סמוך להעיר, ששומעת קול תקיעות העיר אבל אינה רואה את העיר:
סעיף י
ושומעת
שגם שומעת הברת קול תקיעת ירושלים. פרט ליושבת בהר רחוק מהעיר, שיכולה לראות אבל לא לשמוע:
סעיף יא
וקרובה
פרט חוץ לתחום:
סעיף יב
ויכולה לבא
פרט למפסיק לה נהר:
סעיף יג
תוקעין
בזמן שב"ד יושבין. וטעם ההיתר, מדאיכא תרתי, ב"ד ומקדש, כלעיל:
סעיף יד
וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד
ר"ל לפני ב"ד, כדי שיזהירוהו שלא יוציאו לר"ה, ולא במקום שרואה או שומעת וכו' ואפילו יש שם ג"כ ב"ד סמוכין, ודו"ק:
סעיף טו
ובמדינה יום אחד
שכך היא המצוה:
סעיף טז
שיהא לולב ניטל במדינה שבעה
חוץ משבת. ואף דשופר עכ"פ דחי שבת בב"ד. לולב שאני דניטל מכל יחיד וחיישינן טפי שיעבירנו. א"נ שופר שאני, דמדאינו רק יום א', חיישינן טפי שישתכח המצוה. א"נ שופר דלזכרון לטובה אתי, הקילו בו. [מיהו קודם החורבן החמירו בשופר טפי מבלולב שהרי שופר רק (בכ"ד) [במקדש] הותר, ולולב ביום ראשון בכ"מ מוליכין בע"ש לולביהן לביהכ"נ [כסוכה מ"ד א']. ואי"ל משום דבר"ה עדיין לא ידעו הקביעות בשאר מקום [כתוס' הכא], דעכ"פ ק' באותו עיר שיש הב"ד ויודעין הקביעות, למה [בירושלים] הותר רק לתקוע (לפני) [בזמן] הב"ד כלעיל סי' (ג') [ב']. י"ל דעכ"פ מדלא היה מפורסם כל כך הקביעות, להכי אפילו (במקום ב"ד) [בירושלים] היה צריך (לפני) [בזמן] ב"ד דוקא. משא"כ לולב, כבר אפרסמא לה מלתא לרוב ישראל, כשבאו השלוחים]:
סעיף יז
ושיהא יום הנף
יום שמניפין העומר בט"ז בניסן:
סעיף יח
כולו אסור
לאכל חדש. ועי' פ"ג דסוכה סי' ע' וע"א:
סעיף יט
בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום
בר"ה. דכך היו נוהגין בכל שנה, כשחשכה ליל שאחר כ"ט אלול, עשו יו"ט, דשמא יבואו עדים למחר. וכשלא באו באותו יום עשו גם יום ב' יו"ט, והיה אלול מעובר:
סעיף כ
ונתקלקלו הלוים בשיר
שלא אמרו שיר כלל אצל נסכי תמיד של בין הערבים. משום דברוב השנים בשחרית לא באו עדיין, להכי תמיד שרו שיר של חול, אבל במנחה ברוב השנים כבר באו העדים, ואמרו המשוררים שיר של יו"ט. אבל באותה שנה שלא באו קודם מנחה, להכי לא ידעו איזה שיר יאמרו. ואחר נסוך הנסכים באו העדים [אמנם לא נתקלקלו שלא הקריבו מוספי ר"ה. דאלו עדיין היו יכולין להקריבן אחר תמיד של בין הערבים, דמוסף עשה דרבים דחי לעשה דהשלמה שלא עבר בה רק המקריב]:
סעיף כא
התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה
זמן הקרבת תמיד שבין הערבים:
סעיף כב
נוהגין אותו היום קדש
דאע"ג שמחר יהיה ר"ה האמיתי, אפ"ה גמרו אותו היום בקדושה, שלא יזלזלו בו בשנה האחרת:
סעיף כג
משחרב בית המקדש התקין
דהשתא ליכא חשש קלקול בשיר:
סעיף כד
שלא יהוא העדים הולכין אלא למקום הוועד
למקום הסנהדרין, ויקבלו הן עדות החודש:
סעיף כה
סדר ברכות
של ר"ה:
סעיף כו
אומר אבות
מגן אברהם:
סעיף כז
וגבורות
אתה גבור:
סעיף כח
וקדושת השם
קדוש קדוש קדוש:
סעיף כט
וכולל מלכיות עמהן
משום דקדושה ומלכיות שניהן מענין אחד משבח המקום לכן כוללן יחד:
סעיף ל
ואינו תוקע
כדי שלא להפסיק בין התקיעות עם קדושת היום:
סעיף לא
קדושת היום
אתה בחרתנו:
סעיף לב
ואומר עבודה
רצה:
סעיף לג
והודאה
מודים:
סעיף לד
וברכת כהנים
שים שלום:
סעיף לה
למה הוא מזכיר
למה מזכיר כבשאר, י' פסוקי מלכיות, תסגי לכתחילה בט', דמדאשתני מלכיות מזכרונות ושופרות לענין תקיעה, ישתנה נמי בהא. ונ"ל דר' יוחנן בן נורי לשטתיה דס"ל במ"ו דסגי בג' ג' מכולן, והלכה כר"ע:
סעיף לו
מעשרה שופרות
דהיינו שיאמר בכל אחת, ג' פסוקים מתורה, וג' מכתובים, וג' מנביאים, וא' מתורה. כנגד י' הללויה דהללו אל בקדשו. או כנגד י' הדברות שנתנו בשופר. או כנגד י' מאמרות שנברא בהן העולם בניסן, ועלו במחשבה להברא בר"ה. והכי קיי"ל. מיהו רשאי להוסיף עליהן, או שלא יאמר שום פסוק, רק זכרינו בזכרון טוב לפניך כמו בדברי קדשיך כתוב לאמור ופקדינו בפקידת ישועה וכו' [כך נ"ל כוונת הש"ס. אב"י ובפ"מ כ', דר"ל שאומר אצל המלכיות, ולעולמי עד תמלוך בכבוד ככתוב בתורתיך. וגבי זכרונות וצאצאיו כחול הים ככתוב בתורתיך. וגכי שופרות ובקול שופר עליהם הופעת ככתוב בתורתיך], מיהו האידנא קבלו עלייהו חובה לומר כולם [תקצ"א מג"א ו']:
סעיף לז
רבי יוחנן בן נורי אומר אם אמר שלש שלש מכולן
א' תורה, וא' כתובים, וא' נביאים, כנגד תנ"ך, בכל אחת:
סעיף לח
אין מזכירין זכרון מלכות ושופר
נקט זכרונות תחלה, דקמ"ל דרשאי להקדימו:
סעיף לט
של פורענות
פסוקים שנזכר בהן פורעניות:
סעיף מ
יצא
בגמרא גרס בנביא יצא. דמצוה להשלים בתורה, ואם השלים בנביא יצא ואפשר י"ל דה"ק אם השלים בתורה יצא גם ידי מצוה מהמובחר:
סעיף מא
השני
הש"ץ המתפלל מוסף, דגם הם נהגו בכל יו"ט שאחד מתפלל שחרית ואחר מוסף, וכן משמע בתענית [פ"א מ"ב]:
סעיף מב
מתקיע
ר"ל תוקעין בתפלתו. ולא קאמר "תוקע". דאין ש"צ תוקע רק במובטח שלא יטעה בתפלתו [תקפ"ה]. ונ"ל דלא קאמר נמי "בשנייה תוקעין". דקמ"ל דרק בתפלת ש"ץ תוקע ולא בתפלת לחש [ודלא כיש נוהגין שהביא המג"א תקצ"ב]. ובאמת בתחלה תקנו הט' ברכות והתקיעות שעל הסדר בתפלת שחרית, וחשבו העכו"ם שישראל תוקעין להתכנס למלחמה, ועמדו והרגום. אמנם כשארבו להם כל הו' שעות ראשונות וראום מתפללין וקורין בתורה, אמרו בנמוסייהו עוסקים., והניחום לתקוע [ומכאן נראה שגם הם היו רגילין להרבות בפיוטים בר"ה, כדי שימשוך יציאתם עד אחר חצות כמונו [כרמג"א תקפ"ד סק"ד] ושכן ראוי לעשות]:
סעיף מג
ובשעת ההלל
בשאר יו"ט:
סעיף מד
ראשון מקרא את ההלל
המתפלל שחרית, קורא הלל, דזריזין מקדימין למצות. ולא תני "קורא". משום דמנהגם היה שהש"ץ מקרא לצבור [כפ"ג דסוכה]:
סעיף מה
שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום
לילך להביאו, או לילך לשמוע תקיעות. וה"ה לולב, רק רבותא קמ"ל כסי' ט"ז:
סעיף מו
ואין מפקחין עליו את הגל
בנפל עליו גל אבנים לא יסירן, אף דטלטול דרבנן הוא:
סעיף מז
ולא שטין על פני המים
עיין פירוש אלו פ"ה דביצה סי' י"ב וכו':
סעיף מח
ואין חותכין אותו
ממחובר, או שחתך בו לתקנו:
סעיף מט
בין בדבר שהוא משום שבות
כגון סכין דלאו אורחא בכך:
סעיף נ
ובין בדבר שהוא משום לא תעשה
כגון במגירה ושאר כלי מלאכה. וטעמא דאסור, משום דאין עשה של שופר דוחה עשה ול"ת דיו"ט אפילו באיסור דרבנן, דכל תקון חכמים כעין דאורייתא תקון. ועשו חכמים חזוק לדבריהם כשל תורה [כתובות פ"ד א']. מיהו ע"י עכו"ם מותר לעשות שבות, דהו"ל שבות דשבות לצורך מצוה דלא גזרו [תקפ"ו]. אמנם כל שבא מחוץ לתחום, אסור לישראל להוציאו חוץ לחוט העירוב [מג"א שם]:
סעיף נא
יתן
ולא הו"ל כמתקן מנא:
סעיף נב
אין מעכבין את התנוקות מלתקוע
אם תקע מעצמו, ואפילו בר"ה בשבת, ואפילו הגיע לחנוך:
סעיף נג
אבל מתעסקין עמהן עד שילמדו
לומר לו שיתקע. ודוקא שלא הגיע לחנוך [טור תקפ"ח. ולרש"י איפכא בהגיע לחנוך מתעסקין עמו ובלא הגיע לחנוך דוקא בתוקע מעצמו]. מיהו אין לחוש שיוציאו המתעסק לר"ה. דהכא המתעסק לא טריד כל כך כמקיים המצוה בעצמה [לעיל ר"פ]. וקיי"ל דביו"ט אפילו בהגיע לחנוך מותר להתעסק בו. ולהט"ז אפילו גדול מותר לתקוע לאחר שיצא כבר [תקצ"ו]. רק יתקע תשר"ת שלם:
סעיף נד
והמתעסק
שאינו מתכוון לצאת:
סעיף נה
והשומע מן המתעסק לא יצא
אע"ג דהשומע התכוון לצאת:
סעיף נו
שלש
ג' בבות, בבא א' למלכיות, ובבא א' לזכרונות, ובבא א' לשופרות:
סעיף נז
של שלש שלש
ר"ל כל בבא הוא תקיעה תרועה תקיעה. דבתורה לא נזכרו רק ג' תרועות, וקיי"ל דכל תרועה, תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה:
סעיף נח
שעור תקיעה כשלש תרועות
ר"ל שיעור ג' תקיעות ראשונות כג' תרועות. וממילא ידעינן דג' תקיעות אחרונות כראשונות, דהמשך כל תקיעה כתרועה:
סעיף נט
כשלש יבבות
בהא מספקינן, אי תרועה אחת הו"ל ג' קולות, וכל אחת בהמשך מעט, כשברים שלנו. או אם הוא ט' קולות קצרים כתרועה שלנו. או שהיא שניהן יחד. להכי קיי"ל לתקוע ג' פעמים תשר"ת, וג"פ תש"ת, ג"פ תר"ת:
סעיף ס
תקע בראשונה
ר"ל תקיעה ראשונה תקע כדרכה:
סעיף סא
ומשך בשניה כשתים
ר"ל תקיעה שלאחר התרועה משכה כשיעור ב' תקיעות לפי שיעור התקיעה שתקע בראשונה, ונתכוון כדי לצאת בזה נמי יד"ח תקיעה ראשונה של בבא ב':
סעיף סב
אין בידו אלא אחת
ר"ל דיצא רק ידי הפשוטה אחרונה של בבא א', ולא יד"ח פשוטה קמא של בבא ב'. והא דנקט "תקע בראשונה" רבותא קמ"ל, דאע"ג דע"י המשך ראשונה ניכר שהמשיך בשניה כב', אפ"ה לא מהני:
סעיף סג
מי שברך
התפלל מוסף:
סעיף סד
ואחר כך נתמנה לו
נזדמן לו. כמו וימן ה' דג:
סעיף סה
שלש פעמים
אף שלא תקען על סדר הברכות, יצא:
סעיף סו
כשם ששליח צבור חייב
להתפלל שמנה עשרה כל השנה:
סעיף סז
כך כל יחיד ויחיד חייב
ותפלת הש"ץ בקול, הוא רק להוציא האינו בקי:
סעיף סח
רבן גמליאל אומר שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן
וצבור מתפללין בלחש תחילה, כדי שביני ביני יסדר הש"ץ תפלתו: וקיי"ל כת"ק [קכ"ד]. ואף דבברכת מצות אף שיצא כבר מוציא אחרים יד"ח [כספ"ג]. הכא בתפלה שאני, דמסתבר שיתפלל כל א' על עצמו:
סוף הספר