יכין פסחים· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ה
סעיף א
תמיד
של בין הערבים:
סעיף ב
נשחט
כל השנה:
סעיף ג
בשמנה ומחצה
דהיינו ב' שעות ומחצה אחר חצות, אף דזמן שחיטתו מדאורייתא אחר ו' ומחצה, שאז ינטו צללי ערב, אפ"ה אחרוהו ב' שעות, כדי שיהי' להם פנאי להקריב קודם לעשייתו נדרים ונדבות, שאסור להקריבם אח"כ. אבל לא רצו לאחרו יותר מב' שעות דאסמכוהו אקרא דכתיב בין הערבים, דמשמע בין ב' ערבים, להכי, חלקו אותן ו' שעות של אחר חצות, שיהיה התמיד באמצען, שעה א' לעשייתו, וב' שעות ומחצה לפני עשייתו וב' שעות ומחצה לאחר עשייתו:
סעיף ד
וקרב בתשע ומחצה
ר"ל גמר הקרבה היה בט' ומחצה, דשעה א' שוהה בעשייתו:
סעיף ה
בערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה
משום שהפסח נשחט אחר תמיד של בין הערבים, והפסחים רבים, להכי הקדימו להתמיד שעה א':
סעיף ו
בין בחול בין בשבת
קאי גם ארישא, אף דבשבת ליכא נדרים ונדבות, משום לא פלוג תקנו שיהיה נשחט התמיד בשבת כבחול:
סעיף ז
חל ערב פסח להיות בערב שבת
ואז הרי צריך לצלות הפסח קודם שבת:
סעיף ח
והפסח אחריו
כדי שיהיה לו שעה א' יתירה לצלייתו:
סעיף ט
הפסח ששחטו שלא לשמו
שאמר בשעת שחיטה, הריני שוחטו לשם שלמים:
סעיף י
וקבל והלך וזרק
או או:
סעיף יא
שלא לשמו
אכולה קאי, דבאלו הד' מחשבתו פוסלת הזבח, בשחיטה, בקבלת הדם במזרק מצואר הבהמה, בהולכת הדם למזבח, ובזריקת הדם במזבח:
סעיף יב
או לשמו ושלא לשמו
בעבודה א':
סעיף יג
או שלא לשמו ולשמו
אי"ל כיון דכבר אשמעינן דלשמו ושלא לשמו פסול, מכל שכן שלא לשמו ולשמו, דאפסיל כבר מעבודה קמייתא, י"ל דסד"א טעמא דרישא דפסול משום דרק בגמר דבריו אדם נתפס, קמ"ל הכא דבתחלת דבריו נמי נתפס:
סעיף יד
לשם פסח ולשם שלמים
קמ"ל דאפילו שלמים מחשב בלא לשמה אע"ג דפסח בשאר ימות השנה שלמים נינהו:
סעיף טו
שחטו שלא לאוכליו
לחולה או לזקן או לקטן, שאין יכולין לאכול כזית:
סעיף טז
ושלא למנוייו
דסבור של חבורה אחרת הוא:
סעיף יז
לערלים
לישראלים שלא מלו:
סעיף יח
ולטמאים פסול
ודוקא כשאמר כן בשעת שחיטה, אבל אין מחשבת אוכלין פוסל בשאר עבודות [כ"כ תוס' הכא ד"ה שחטו]:
סעיף יט
בין הערבים
הא דנקט הכא קרא טפי מכולהו דלעיל, נ"ל משום דאיכא מאן דפליג בהא [כזבחים י"ב א']:
סעיף כ
ובלבד שיהא אחד ממרס בדמו
מנער ובוחש בדם שלא יקרוש:
סעיף כא
ואם נזרק
קודם לתמיד:
סעיף כב
השוחט את הפסח על החמץ
שהיה חמץ ברשות השוחט או המקריב או לא' מהחבירה, אף שאין החמץ בעזרה:
סעיף כג
עובר בלא תעשה
לגופה לא צריכה רק דיוקא קמ"ל דהא תמיד לא. והפסח כשר:
סעיף כד
רבי יהודה אומר אף התמיד
שבין ערבים שבערב פסח:
סעיף כה
רבי שמעון אומר הפסח בארבעה עשר לשמו חייב
אם שחט על חמץ, עובר:
סעיף כו
ושלא לשמו פטור
משום דאז הפסח פסול, להכי פטור כששחטו על חמץ:
סעיף כז
ושאר כל הזבחים בין לשמן ובין שלא לשמן
ששחטן בערב פסח אחר חצות על חמץ:
סעיף כח
פטור
אפילו שחטן קודם התמיד של ערביי', דאז כשרין הם, אפ"ה פטור כששחטן על חמץ, דרחמנא מעטינהו מלאו כששחטן בערב פסח:
סעיף כט
ובמועד
בשחט הפסח, בפסח על החמץ:
סעיף ל
שלא לשמו חייב
אף שנטמאו בעלים שלו בי"ד, דאז סתמיה לשם פסח שני קאי, והוא שחטו לשם שלמים, עכ"פ מדראוי גם לשלמים והוא הקריבו לשם כך, כשר הוא, וחייב:
סעיף לא
ושאר כל הזבחים
ששחטן בפסח על חמץ:
סעיף לב
בין לשמן בין שלא לשמן חייב
דכולן כשרים אף שלא לשמן:
סעיף לג
חוץ מן החטאת ששחט שלא לשמה
דחטאת פסול' כששחט' של"ש להכי פטו' כששחט' על חמץ:
סעיף לד
הפסח נשחט בשלש כתות
[אבטהיילונגען], ולא שחטו כל הקהל בשעה אחת:
סעיף לה
וישראל
וכל כת צריך שיהיה לכל הפחות י' בני אדם ומספקינן אי צריך ג' כתות ביחד או בזה אחר זה, להכי בעינן ג' כיתות של ל' ל' בני אדם:
סעיף לו
נעלו דלתות העזרה
ר"ל לא היה תלוי ברצונם להכנס כמה שירצו, אלא נכנסו לעזרה, עד שנתמלאת, ואח"כ נועלין העזרה, וכן בפעם ב'. [ונ"ל דלא נועלים רק להיכר כדי שלא יכנסו יותר, ויהי' נשחט בג' כתות, אבל בשעת שחיטת הפסחים פתחו השערים מיד, דאל"כ הרי כל הזבחים שנזבחו כששערי העזרה נעולים פסולים [כרתוי"ט פ"ג דתמיד מ"ז], ואפי' למ"ש בס"ד בחומר בקודש [פ"ד סי' י'] דבשאר קרבנות ששחטום כשהשערים נעולים כשרים בדיעבד, עכ"פ בפסח דלכתחילה מנ"ל, ואת"ל דבפסח היה קבלה בידם שיהיו השערים נעולים בשעת שחיטתו, וא"כ ק"ל למה דאמרינן בפסחים [דפ"ח ב'], במסופק אם חייב בפסח, דניתי קרבן ונתני, דאם מחוייב בפסח יהיה זה פסח, ואם לאו יהיה זה שלמים. וקשה והיכי אפשר, והרי בפסח צריך שיהיו השערים נעולים, ובשלמים ששחטן כשהשערים נעולים פסולים [כעירובין ד"ב א'], אע"כ או שכשהשער פתוח בזמן שחיטת הפסח כשר בדיעבד, או שאפילו לכתחילה צריך לפותחו גם בשחיטת הפסח ולא נעלו רק להיכר וכדאמרן, וכך מסתבר דבל"ז לא ידענא מנ"ל לרבותינו נעילה זו בשעת שחיטת הפסח:
סעיף לז
הכהנים עומדים שורות שורות ובידיהם בזיכי
כפות:
סעיף לח
ושורה שכולה זהב זהב
משום נוי:
סעיף לט
לא היו מעורבין
ר"ל גם השורות לא היו מעורבין, שתהיה שורה של זהב עומדת בין ב' שורות כסף אלא כל שורות של כסף עומדת לבד ושורות של זהב לבד והכל משום נוי:
סעיף מ
ולא היו לבזיכין שוליים
רחבים במקום מושבן, רק היו כמין [טריכטער] סתום מלמטה:
סעיף מא
שמא יניחום
שמא יושיבום על הקרקע וישכחוהו:
סעיף מב
ויקרש הדם
והרי קרוש לא חזי לזריקה:
סעיף מג
שחט ישראל
אם ירצה דשחיטה כשירה בזר בכל קרבן:
סעיף מד
וקבל הכהן
את הדם בבזך מצואר הבהמה, דמקבלה ואילך מצות כהונה:
סעיף מה
נותנו לחבירו
להכהן שעומד אצלו בשורה, והיה קצת הולך ומושיט לו, דבלא הליכה לא נקרא הולכה:
סעיף מו
ומחזיר את הריקן
כשמושיט לו המלא, מקבלו מיד, דאין מעבירין על המצות, ואח"כ מחזיר הריקן: (אב"י ולא מחזי כמשא, משום דמיד מקבל אחר בדומה לו [תוס' יומא כ"ז א' ד"ה מקום]:
סעיף מז
זורקו זריקה אחת
שזורק מתוך הבזך עצמו, דא"צ נתינת דם באצבע רק בחטאת:
סעיף מח
כנגד היסוד
כך צורת המזבח, מרובע התחתון עשוי מאבנים וסיד ועופרת, ל"ב על ל"ב אמה בגובה אמה, והוא נקרא יסוד, ועליו מרובע השני ל' על ל' אמה בגובה ה' אמות, והוא הנקרא סובב, ועליו מרובע ג', כ"ח על כ"ח אמה בגובה ג' אמות, והוא הנקרא מזבח, ובראש המזבח היה בולט בכל זוית, מרובע חלול של אמה על אמה בגובה אמה [ועי' מדות פ"ג מ"א]. ולפ"ז היה כל מרובע תחתון בולט אמה לכל צד ממרובע שממעל לו, אבל המרובע התחתון שעל הארץ שהוא היסוד, לא היה ארוך ורחב ל"ב אמה, בכל שטחו, רק אמה אחת בכל שטח מערב, ואמה אחת בכל שטח צפון, ולפיכך לא היה היסוד בולט אמה סביב רק מערב וצפון, ועוד אמה אחת לצד מזרח בקרן מזרחית צפונית, ואמה אחת בדרום בקרן דרומית מערבית, לפ"ז היה לכל הזויות יסוד, חוץ מקרן מזרחית דרומית. והנה מקום זריקת הדם רק בחטאת היה בחצי העליון של גובה המזבח, מדניתן דמו באצבע בחודו של קרן, אבל בכל שאר הקרבנות שנזרק דמן מחצי גובה המזבח ולמטה, יכול לזרוק דמן בכל זוית שירצה רק שיהיה יסוד תחתיו. ולא בזוית מזרחית דרומית ששם לא היה יסוד כלעיל, וקאמר הכא דגם בפסח הדין כן. וקיי"ל דבכור מעשר ופסח אין נותנין בזריקה דהיינו מרחוק, רק סומך שפת המזרק אל זוית המזבח, ושופך הדם בנחת במתן אחת [רמב"ם פ"א מפסח]:
סעיף מט
קראו את ההלל
הלויים שררו ההלל בשעת הקרבת הפסח של כל כת, והקהל עונין ראשי פרקים:
סעיף נ
אם גמרו שנו
חזרו וקראו הלל, דכשהיו פסחים רבים, לא הספיקו הכת לעשות פסחיהן כשכבר גמרו הלוים ההלל, להכי חזרו הלויים וקראוהו:
סעיף נא
ואם שנו שלשו
דכשעדיין לא גמרו פסחיהם, חזרו וקראוהו:
סעיף נב
אף על פי שלא שלשו מימיהם
דהכהנים רבים וזריזין:
סעיף נג
מפני שעמה מועטין
דכל ישראל זריזין להקדים למצוה:
סעיף נד
אלא שהכהנים מדיחים את העזרה
שפקקו הנקב שבו היה יוצא הנחל שעובר בעזרה, ועי"ז התפשטו המים בכל העזרה, והודחה הרצפה של שיש מדם הנשפך, ואח"כ פתחו הנקב והמים יוצאים:
סעיף נה
שלא כרצון חכמים
דרצון חכמים היה שלא יהיה מעשהו בשבת כבחול להדיח העזרה, דחיישינן שמא ידיח גם מקום אחר שאין בו רצפה, ואתי לאשוויי' גומות ואף שאין שבות במקדש, היינו רק לצורך עבודה:
סעיף נו
ר' יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות
מדם שעל הרצפה:
סעיף נז
זרקו זריקה אחת על גבי המזבח
דאם מעורב בו דם שנשפך אחר שנתקבל בכלי, נתכשר בזריקה זו:
סעיף נח
ולא הודו לו חכמים
דעכ"פ מעורב הוא עם דם התמצית שפסול לזריקה, ונתבטל, ולר"י אין דם מבטל דם:
סעיף נט
אונקליות
[האקען]:
סעיף ס
של ברזל היו קבועים בכתלים
כותלי העזרה:
סעיף סא
ובעמודים
[פפיילער] שבבית המטבחיים שבעזרה:
סעיף סב
מקלות דקים חלקים
[גלאטטע], ור"ל מקולפים:
סעיף סג
היו שם ומניח
המקל:
סעיף סד
ר' אליעזר אומר ארבעה עשר שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חברו
ולא במקל מוקצה, ולרבנן כיון דצורך עבודה הוא, אין שבות במקדש:
סעיף סה
ותולה
בגידי ארכבות הבהמה:
סעיף סו
קרעו והוציא אימוריו
[איינגעוויידע] [ונקראו אימורים, על שהם מורים ואדונים על שאר איברים להקריבם לריח נחוח לה', כך כ' הערוך. ולפעד"נ, דאימורים הוא לשון ראש אמיר. שהוא ראש האילן ששם הפירות יותר משובחים מחום השמש, כמו כן אלו החלקים הם היותר משובחים שבבהמה להקריבם לגבוה. או שאמורים לשון אמירה ודבור, ור"ל אותן חלקי הבהמה שנאמר בהן בתורה להקריבם, וכך כ' קצת מזה הר"ב פ"ה מ"ו. אב"י בל"י אֵי מֵירָא. ר"ל חלק טוב]:
סעיף סז
נתנו במגיס
קערה:
סעיף סח
והקטירן על גבי המזבח
ר"ל נותנן לאחר להקטירן המזבח, דלא איהו גופיה מקטירן:
סעיף סט
יצתה כת ראשונה וישבה לה בהר הבית
בשבת מיירי, שאינן יכולין להוליך פסחיהן לבתיהם מדלא ערבו ערובי חצרות בירושלים [ועי' מ"ש עירובין פ"י סי' נ"ז]:
סעיף ע
שניה בחיל
הוא הרווח שמוקף סורג, [גיטטער], סביב לחומת עזרת נשים [ועי' מ"ש מדות פ"ב מ"ג]:
סעיף עא
והשלישית במקומה עומדת
דוקא נקט עומדת, דאין ישיבה בעזרה רק למלכי בית דוד, משא"כ ב' כתות הראשונים רשאין לישב במקומן [ועי' ירושלמי סוטה פ"ז סוף הלכה ז', כ"כ הגאון הגדול מהרע"ק שליט"א]: