יכין עירובין· רבי ישראל ליפשיץ
פרק י
סעיף א
המוצא תפילין
בשדה במקום שאפשר בית בזו:
סעיף ב
מכניסן זוג זוג
שלובש א' בזרוע וא' בראש. אבל ללבוש ב' זוג ביחד אסור, דשבת זמן תפילין [ורק אסור ללבוש תפילין בשבת שמא תנתק הרצועה, ויביאם בידו ויוציאם לר"ה], ולהכי כשילבוש ב' זוג עבר על בל תוסיף:
סעיף ג
רבן גמליאל אומר שנים שנים
דס"ל שבת לאו זמן תפילין, וליכא בל תוסיף, רק תכשיט הוה, ומדיש מקום בראש להניח ב' תפילין, להכי שניהן תכשיט הוו. וקיי"ל כת"ק [ש"א מ"ב], דאף דקיי"ל שבת לאו זמן תפילין [א"ח ל"ד], וליכא בל תוסיף, אפ"ה לא מחשב תכשיט רק כשלובש במקום תפילין, ושמא אין בראש מקום להניח ב' תפילין [ט"ז שם ומג"א ש"א]:
סעיף ד
במה דברים אמורים בישנות
שניכר ברצועות שהן תפילין קדושות:
סעיף ה
אבל בחדשות פטור
פטור, אבל אסור להכניסן דשמא קמיע הן, ובש"ס מסקינן דחדשות היינו שאין הרצועות עדיין מקושרות וא"כ א"א ללבשן בשבת. ואת"ל א"כ עכ"פ יחשיך עליהן, י"ל כיון דלא חזו למצוה, עדיין אין כאן בזוי כשיניחן וילך [ועתוס' דצ"ח א']:
סעיף ו
מצאן צבתים
הרבה זוגות, כל זוג קשור לעצמו:
סעיף ז
או כריכות
הרבה כרוכות ביחד, שכשיביאם זוג זוג, לא יוכל להכניס היום כולן [והיינו דקאמרינן בש"ס דהיינו צבתים היינו כריכות. אלא דצבתיים, היינו דכריכי זוגי זוגי, ור"ל דשניהן אינו יכול להכניסן דרך לבישה מדהן מרובין. וק"ל א"כ למה נקט כלל צבתי' וכריכות, מה לי צבתים מה לי כריכות. וטפי הו"ל לש"ס לומר דצבתים היינו כריכות שאינן קשורין, ואינו יכול להכניסן מדהן מרובין, וכריכות היינו שהן מועטין אבל קשורין ואינו רשאי להתיר הקשר בשבת וכדאמרינן כה"ג (מנחות דע"א א') לא היה עושה אותן כריכות רק צבתים, ועי' רש"י שם. אי נמי צבתים נמי היינו מועטים, רק מדאינן קשורין כלל אינו יכול ללבשן עד שיעשה להן קשר דאסור בשבת וצ"ע]:
סעיף ח
מחשיך עליהן
ר"ל ממתין שם עד מוצאי שבת ובמתירא להשהות שם מלסטים, מוליכן פחות פחות מד' אמות [שם]:
סעיף ט
ובסכנה
שגזרו שמד על שמירת המצות, ומתירא להכניסן.
סעיף י
מכסן
בקש:
סעיף יא
עד שמגיע לחצר החיצונה
שסמוך לעיר, ששם משתמרין כראוי:
סעיף יב
וכן בנו
שנולד בשדה:
סעיף יג
נותנו לחבירו וחבירו לחבירו אפילו מאה
ר"ל אע"ג שצריך להחליפו ק' פעמים ד' אמות, וקשה לי' ידא לילד לטלטלו הרבה
סעיף יד
ר' יהודה אומר נותן אדם חבית
שמצא:
סעיף טו
לחבירו וחבירו לחבירו אפילו חוץ לתחום
אם אותו שמצאה, עירב לשם:
סעיף טז
אמרו לו לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה
ר"ל אילו היה לה בעלים שלא ערבו, לא היה לה רק אלפיים ממקומה. ה"נ זו חפצי הפקר קונין שביתה במקומן. ועי' לעיל פ"ד סי' ל"א:
סעיף יז
היה קורא בספר
שעשוי בגלילה, ולאו דוקא ס"ת:
סעיף יח
על האסקופה
[שוועלע] שרחבה ד' טפחים ואינה גבוה י' טפחים, דהו"ל כרמלית:
סעיף יט
גוללו אצלו
דמדאגדו בידו הו"ל מרה"ר לכרמלית תרי דרבנן [ועי' שבת פ"י מ"ב]. ואי"ל ניחש שיפול מידו וישכח ויביאנה לרה"י, י"ל דמיירי באסקופה רחבה הרבה קודם שתכנס לרה"י, דאדהכי והכי מדכר [ש"ס]:
סעיף כ
היה קורא בראש הגג
והרי גג רה"י הוא:
סעיף כא
עד שלא הגיע לעשרה טפחים
הסמוכין לארץ:
סעיף כב
משהגיע לעשרה טפחים
מיירי בכותל משופע. דכשנח עליו הו"ל כנח בר"ה:
סעיף כג
הופכו על הכתב
שלא יוטל בבזיון. ואע"ג שגם זה בזיון ואסור בכל ספרי קודש [כי"ד רפ"ב ה'], עכ"פ זה בזיון טפי והכא דלא אפשר שרי. אבל לא יגללו אצלו, דגזרינן אטו אין אגדו בידו, דאז הו"ל כמוציא מר"ה לגג רה"י, משא"כ אסקופה כרמלית היא:
סעיף כד
רבי יהודה אומר
כולה ר"י היא, וחסורי מחסרא וה"ק, ואם אין הכותל משופע ר"י אומר וכו':
סעיף כה
שאין לך דבר משום שבות
כי הכא שאגדו בידו:
סעיף כו
עומד בפני כתבי הקודש
וקיי"ל כר"י:
סעיף כז
זיז
דף הבולט מכותל למעלה מי"ט, בר"ה:
סעיף כח
שלפני חלון נותנין עליו ונוטלין ממנו בשבת
ר"ל בני הבית שבו הזיז, נוטלין ונותנין דרך החלון כלים על הזיז. ודוקא כלים הנשברים דאל"כ חיישי' שמא יפלו לח"ה ויכניסם:
סעיף כט
עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים
ואף שאין ראשו ורובו בר"ה, לא גזרי' שמא יכניס הכלים דלא דמי לזיז, דהתם תשמישי הבית הם, חיישינן שפיר שיכניסם, משא"כ הכא מיירי בכלים שא"צ בפנים, וכ"ש דעומד בר"ה מותר לטלטל בר"ה ולא חיישינן שיעבירנו ד"א ברה"ר דקל יותר הכנסה מהליכה ד"א, וכן מוכח ממשנה א' ודו"ק:
סעיף ל
ובלבד שלא יוציא חוץ מד' אמות
אעומד ברה"י ומטלטל בר"ה. קאי:
סעיף לא
וכן לא ירוק
ובהשתין ורק חייב חטאת, דכעוקרן ממקום שהוא ד' על ד' דמי:
סעיף לב
אף משנתלש רוקו בפיו
ומתעגל ומתהפך בפיו [ועי' ספ"ט דכלים]:
סעיף לג
לא יהלך ד' אמות עד שירוק
ולא קיי"ל כן:
סעיף לד
וישתה ברשות היחיד
ה"נ מיירי בשותה בכלי הצריך לו בפנים כסי' כ"ט. דאל"כ שרי. דלא דמי למשתין ורק דאסור לעיל סי' ל"א. דהתם עוקר ברשות זה משא"כ הכא העקירה וההנחה שניהן ברשות א', והרי פיו מקום פטור הוא:
סעיף לה
וכן בגת
דדוקא בהכניס ראשו ורובו לגת, שותה וא"צ לעשר, דארעי הוא, משא"כ חוץ לגת קבוע הוא:
סעיף לו
קולט
[אויפפאנגען]:
סעיף לז
אדם מן המזחילה
הוא דף שמונח בשפוע על ראש הכותל שבקצה הגג, כדי שיזובו מעליו הגשמים למטה:
סעיף לח
למטה מעשרה טפחים
ר"ל העומד בר"ה. מותר לקלוט בכלי מים שזוחלין מהמזחילה, אף שאין פיה בולט מהגג ג"ט, דאז דינו כהגג להיות רה"י, ואפי' עומד וקולט למטה מי' טפחים, דשם ר"ה היא אפ"ה שרי. ודוקא קולט, אבל לא יחבר הכלי לפה המזחיל', דמדאין פיה בולט ג' טפחים, הו"ל כמוציא מגג רה"י לר"ה:
סעיף לט
ומן הצינור
[דאכרעננע] שבולט פיה ג' טפחי' מהגג, ואינה רחבה ד' על ד' טפחים:
סעיף מ
מכל מקום שותה
ר"ל אפילו מחבר הכלי לפי הצנור שרי, דמדבולט, דין הצנור כר"ה:
סעיף מא
בור ברשות הרבים
אפי' מופלג ד' טפחים מכותל שבו החלון למעלה:
סעיף מב
וחולייתו
שפה גבוה שסביב לבור:
סעיף מג
חלון שעל גביו ממלאין הימנו בשבת
דבור עמוק י' רה"י הוה, ושפה שגבוה י' בר"ה מקום פטור הוה, והו"ל כמוציא מרה"י לרה"י דרך מקום פטור, ואפילו מופלג הכותל מהבור ד' טפחים, עכ"פ כל אויר שבר"ה למעלה מי' מקום פטור הוה. ולא דמי להך דלעיל [פ"ח מ"ג], דהתם מדמרוחק ד' שייך לחצר והרי לא עירבו עמם, משא"כ הכא אף ששייך לר"ה, עכ"פ מקום פטור הוא ומותר לטלטל לשם ומשם לרה"י, ומה"ט גם מחיצה א"צ כלעיל [פ"ח מ"ח]:
סעיף מד
שופכין לתוכה מים בשבת
מטעם הנ"ל, ודוקא אשפת רבים, אבל אשפת יחיד, עשוי לפנות, ושמא יפנה אותה ולאו אדעתיה:
סעיף מה
אילן שהוא מיסך על הארץ
וענפיו סביב שהן למעלה מי', נוטין למטה סביב עד פחות מג' לארץ:
סעיף מו
אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים
דהו"ל כלבוד:
סעיף מז
מטלטלין תחתיו
ומ"מ צריך לקשור הענפים שלא יזיזם הרוח, דמחיצה שמנידה ברוח, אינה מחיצה בשום מקום, גם אין מטלטלין תחתיו יותר מע' אמה וד"ט על ע' אמה וד"ט, דהיינו בית סאתיים. דכל מחיצה כי הך שאינה למדור רק עשוי לשמור השדות מתוכו, אין מטלטלין בה יותר מבית סאתיי':
סעיף מח
לא ישב עליהן
דאסור להשתמש באילן שמא יתלש, ובנמוך מג' הרי הוא כקרקע:
סעיף מט
הדלת שבמוקצה
חצר שאחורי הבתי', אין לדלתה צירים, רק זוקפה נגד הפתח:
סעיף נ
וחדקים שבפרצה
קוצים שיחדם לסתום עמהן פרצת החצר:
סעיף נא
ומחצלות
אריג מקנים, [מאטטע] שיחדה לסתום עמה פתח החצר:
סעיף נב
אין נועלין בהן
דמדאין רגיל לכנס לשם, וגם אינן קבועים בהפתח, אם לוקחן וסותם בהן מחזי כבונה. משא"כ פקק החלון [שבת פי"ז מ"ז] רגיל לפתוח ולסתום בו:
סעיף נג
אלא אם כן גבוהים מן הארץ
משהו, שאינן מונחין על הארץ, דאז ניכר דעשוין להפתח, ולא מחזי כבונה מחדש:
סעיף נד
ויפתח ברשות הרבים
במפתח המונח שם בר"ה, אע"ג דא"צ להמפתח ברה"י דאז ליכא למיחש שיכניסנו. ופלג אמ"ד סי' כ"ט, ואפילו במונח בכרמלית מחמיר:
סעיף נה
אלא אם כן עשה מחיצה גבוהה עשרה טפחים
בר"ה סביב מקום המפתח והפתיחה, כל שהמפתח בר"ה, או סביב מקום עמידתו, כשהמפתח ברה"י:
סעיף נו
אמרו לו מעשה בשוק של פטמין
מוכרי בשר [רש"י]:
סעיף נז
שהיה בירושלים
דמדדלתות ירושלים נעולות בלילה, כרמלית היא. [ותמוה האיך לא עירבו בה. ונ"ל משום דהרבה צדוקי' ובייתוסים היו בה שאסרו על השאר, וכמעשה דר"ג פ"ו, ולפעמי' גם המלך בעצמו צדוקי הי' (כקדושין דס"ו א' וברכות כ"ט א'), ולא רצו לבטל רשותן אל הפרושים]:
סעיף נח
שהיו נועלין
חנותן:
סעיף נט
ומניחין את המפתח בחלון שעל גבי הפתח
אף דהחלון רה"י, והמנעול שלמעלה מי' טפחי' מקום פטור, והרי עומדים בשוק כרמלית, דמטלטלו ברה"י, וקא"ל לר"מ למה פלגית עלינו בכרמלית, אמנם באמת לרבנן אפילו בר"ה שרי, כסי' כ"ט:
סעיף ס
רבי יוסי אומר שוק של צמרים
מוכרי צמר. ונ"ל דקמ"ל אף דהכניסה ויציאה לשם אינה לצורך שבת כל כך, ככניסת חנות הפטמין, שהיו מוכרין ג"כ בשר מבושל [ככלים פ"ה מ"ו], אפ"ה לא גזרינן:
סעיף סא
נגר
[ריעגעל]:
סעיף סב
שיש בראשו גלוסטרא
[קנאפף], דתורת כלי עליו לדוך עמו פלפלין דאילו בלי גלוסטרא היינו נגר המוכרן דלכ"ע אסור [כמי"א]:
סעיף סג
ר' אליעזר אוסר
לנעול בו, אא"כ קשור ותלוי [כשבת פי"ז מ"ז]:
סעיף סד
ורבי יוסי מתיר
מדתורת כלי עליו, אף שמלאכתו לאיסור, שרי לטלטלו לצורך גופו להתיר, כגון לנעול בו:
סעיף סה
בא רבן גמליאל והזקנים והתירו להן
ואע"ג דדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהן [כפסחים דנ"א א'] היינו בידעו שהוא מותר והחמירו ע"ע משא"כ בשטעו בדין [כי"ד רי"ד]:
סעיף סו
נגר הנגרר
שהנגר קשור בחבל שבדלת, ונגרר בארץ. ומיירי שאין בראשו גלוסטרא:
סעיף סז
נועלים בו במקדש
דאין שבות במקדש:
סעיף סח
אבל לא במדינה
דמדאינו תלוי מחזי כבונה.
סעיף סט
והמונח
שאינו קשור כלל, רק מונח בארץ:
סעיף ע
כאן וכאן אסור
דנגר גרע טפי מפקק החלון [שבת פי"ז סי' נ'], וכבונה ממש הוא:
סעיף עא
מחזירין ציר התחתון
[אנגעל] התחתון שבדלת שבכלי שנשמט ממקומו:
סעיף עב
אבל לא במדינה
אף דנוח להחזירו, עכ"פ שמא יתקעהו במקבת וגרזן, והו"ל מלאכת מכה בפטיש:
סעיף עג
והעליון כאן וכאן אסור
דמדיצא הציר העליון, יפול הדלת, והו"ל כבונה, דס"ל יש בנין בכלים:
סעיף עד
רבי יהודה אומר העליון במקדש
ס"ל אין בנין בכלים, וליכא רק שבות כשיתקע, ובמקדש לא גזרו:
סעיף עה
והתחתון במדינה
דבתחתון א"צ לתקעו במקבת [ולתוס' גם ת"ק ס"ל אין בנין בכלים, רק ס"ל שבות גדולה כזו שמא יתקע לא התירו במקדש]:
סעיף עו
מחזירין רטיה
[פפלאסטער] שעל המכה:
סעיף עז
במקדש
כהן שעובד ולוקח הרטיי' מעל מכתו שלא תחצוץ בין בשרו לבגדו [כזבחים י"ט א'], מותר להחזירה לאחר עבודתו על מכתו, דבכהן שאינו עובד אסור, אע"ג שהיא רק שבות, הרי אינו צורך עבודה, והרי אפילו לצורך עבודה גזרו על כמה שבותין במקדש [כתוס' שבת דצ"ה א', ותוס' פסחים דפ"ה א'], וכמו כן לא התירו לטלטל נרות במקדש [כרתוי"ט תמיד פ"א מ"ג], וכמו כן בגחלים שם שנתפזרו לא התירו לכבותן, אף דהוה מלאכה שא"צ לגופה [כלשם פ"ה מ"ה], רק בכהן העובד הכא, התירו סופן משום תחלתן, דאי לא שרית לי' להחזירה, לא יסירנה:
סעיף עח
אבל לא במדינה
גזירה שמא ימרח רטייתו, דהוא תולדת ממחק. וקיי"ל [שכ"ח סכ"ה] דדוקא בתרתי לטיבותא שנפלה הרטייה מעצמה, ולא נפלה רק ע"ג כלי, ולא על הארץ, אז מותר להחזירה, וע"י עובד כוכבים דוקא במצטער הרבה מותר להניח רטייה [ט"ז שם סק"כ], אבל למרח רטייה ע"י עובד כוכבים, דוקא בחלה כל גופו שרי [מג"א שם סקכ"ט]:
סעיף עט
אם בתחלה
שלא היתה עליו מבעו"י: