יכין עירובין· רבי ישראל ליפשיץ
פרק א
סעיף א
מבוי
ר"ל מבוא הרחוב:
סעיף ב
שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה
ר"ל אם הקורה שמונח על הפתיחה של הרחוב להתיר הטלטול שבתוכה, מונח למעלה מכ' אמה:
סעיף ג
ימעט
ר"ל ישפיל ויניחו למטה, שאז יהיה ניכר לבני המבוי לסימן שלא יטלטלו ממבוי לרשות הרבים:
סעיף ד
רבי יהודה אומר אינו צריך
דס"ל קורה משום מחיצה דפי תקרה יורד וסותם ואפי' במונח למעלה מכ':
סעיף ה
והרחב מעשר אמות
ר"ל אם מבוא הרחוב רחב יותר מי' אמות. דאז לא מקרי פתח:
סעיף ו
ימעט
ר"ל ימעט רוחב כניסתו על י' אמות או פחות:
סעיף ז
ואם יש לו צורת הפתח
ר"ל דברישא (לא) מיירי שהקורה מונח על ב' הכותלים. אבל הכא מיירי שיש קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן, אף שקנה העליון מרוחק בגובה כמה אמות מב' הקנים שלמטה רק שמכוון לשל מטה:
סעיף ח
אף על פי שהוא רחב מעשר אמות
או שגבוה יותר מכ' (כ"כ הרמב"ם. וב"ח שס"ג):
סעיף ט
הכשר מבוי
ר"ל שיהי' ניתר לטלטל במבוי:
סעיף י
בית שמאי אומרים לחי וקורה
דצריך שניהן:
סעיף יא
ובית הלל אומרים לחי או קורה
מיהו בהותר בלחי, הו"ל כד' מחיצות גמורות, וכרה"י גמור דמי, ולהכי הזורק לתוכה מר"ה. חייב. משא"כ בהותר בקורה, רק היכר בעלמא הוא, ולהכי הזורק לתוכה מר"ה, פטור:
סעיף יב
רבי אליעזר אומר לחיין
לחי מכאן ולחי מכאן בפתח:
סעיף יג
משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד
הוא ר"מ:
סעיף יד
לפני רבי עקיבא לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא פחות מארבע אמות
ר"ל רוחב פתחו:
סעיף טו
אמר רבי עקיבא על זה ועל זה נחלקו
ופליג את"ק במבוי שרוחב פתחו פחות מד' טפחים, דחד סבר א"צ לא לחי ולא קורה, ואידך סבר צריך. [ול"מ נ"ל דת"ק מדקאמר סתם הכשר מבוי, משמע דכל מבוי אפי' שפתחו פחות מד"ט דלמ"ד צריך, בכולן צריך הכשר ור"ע דקאמר דבזה וזה נחלקו. ש"מ דבאינך ס"ל דד"ה א"צ]:
סעיף טז
רחבה כדי לקבל אריח
דצריך שיהיה להיכירא שהוא מונח שם לקביעות ושראוי לבנות עליו:
סעיף יז
ואריח חצי לבנה של שלשה טפחים
ר"ל לבנה הוא ג"ט על ג"ט. נמצא אריח טפח וחצי על אורך ג' טפחים:
סעיף יח
דיה לקורה שתהא רחבה טפח
שהרי אותו חצי טפח שהאריח עודף ברחבו על הקורה, הוא רוחב ב' אצבעות, ויכול לתמכן במרוח טיט אצבע מכאן ואצבע מכאן:
סעיף יט
כדי לקבל אריח לארכו
. ארכו של אריח כנגד אורך הקורה:
סעיף כ
רחבה
של קורה:
סעיף כא
כדי לקבל אריח ובריאה כדי לקבל אריח
ר"ל חזקה לסבול כובד אריח:
סעיף כב
היתה של קש או של קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת
ר' יודא קאמר לה לכולהו בבי (ולרמב"ם ורא"ש, מעקומה ואילך כ"ע מודים):
סעיף כג
עקומה
אף שהעקמומית חוץ למבוי:
סעיף כד
רואין אותה כאילו היא פשוטה
ולא חיישי' דאתא לאמשוכי בתר עקמומית לחוץ (ולרמב"ם הנ"ל צריך שלא יהא ג' טפחים בין ב' בליטות העקמימות):
סעיף כה
עגולה
שאין אריח יכול לנוח עליה:
סעיף כו
כל שיש בהקיפו שלשה טפחים
שצריך חוט של ג' טפחים להקיפה:
סעיף כז
יש בו רוחב טפח
ואין החשבון מדוקדק. דהיקף ג' טפחים יש ברחבו טפח ושביעית טפח ולחומרא לא דק:
סעיף כח
לחיין שאמרו
במשנה ב'. והא דתני הכא לחיין בלשון רבים ולא כלעיל במ"ג. היינו לאשמועינן דאפי' עושה ב' לחיין כר"א במ"ב אפ"ה צריך גובה י' טפחים:
סעיף כט
בכל עושין לחיין אפילו בדבר שיש בו רוח חיים
דלא חיישינן שתמות הבהמה ותתכווץ לפחות מכשיעור. ומיירי במתוחה הבהמה בחבלים למעלה, דאל"כ חיישינן שתברח או תרבץ:
סעיף ל
ורבי יוסי אוסר
דחייש למיתת הבהמה:
סעיף לא
ומטמא משום גולל
בהניחה לכסוי קבר. ולרש"י כסוי לארון (עי' שנת קנ"ב ב'):
סעיף לב
ורבי מאיר מטהר
דמחיצה שעומדת ברוח חיים אינה מחיצה (ובש"ס גרסי' ברישא נמי ר"מ):
סעיף לג
ורבי יוסי הגלילי פוסל
דכתיב וכתב לה ספר, צריך שיהיה דוגמת ספר בלי רוח חיים. ורבנן ס"ל להכי כ' ספר, שיהיה מסופר בגט דברים הכורתים בינה לבינו. מיהו בכתב גט אקרן פרה. מודו דדוקא בנתן לה הפרה, דאז א"צ קציצה קודם שיתן לה הגט. אבל בלא רצה ליתן לה רק הקרן, אינה מגורשת. דכתיב וכתב ונתן, צריך שלא יחסר מעשה בין כתיבה לנתינה. והכא מחוסר הקרן קציצה קודם שיתנהו לה:
סעיף לד
שיירא
(קאראוואנע). והיא חבורה שהולכת יחד במדבר, ואינה פחותה מג' בני אדם:
סעיף לה
שחנתה בבקעה והקיפוה
מערב שבת:
סעיף לו
בכלי בהמה
כמרדעת ואוכפין (ונ"ל דקמ"ל דאף דכלים לא מבטל להו, אפ"ה הוה מחיצה):
סעיף לז
מטלטלין בתוכה
אע"פ שהפרוץ מרובה ע"י החלל שבין אוכף לחבירו, אפ"ה מדאינו מרובה יתר על העומד, הוה מחיצה:
סעיף לח
ולא יהיו פרצות יתרות על הבנין
דאז אפי' נגד העומד אסור לטלטל, אפי' הפרצות כל אחת פחות מעשר:
סעיף לט
יתר מכאן אסור
אפי' יש רק אחת אוסרת כל ההיקף. מיהו ביש להפירוץ צורת הפתח שרי, אפי' לפרצה שהיא יותר מעשר אמות. אמנם בהעמיד ד' קונדסון לד' רוחות, ובכל צד יש צורת הפתח, רק בהעמידן במבוי וחצר שיש שם דיורין שרי כה"ג, משא"כ בהעמידן בבקעה. ולרמב"ם בכל מקים לא מהני צורת הפתח כשהפרוץ מרובה על העומד (שס"ב י'):
סעיף מ
מקיפין
ר"ל מותר להקיף:
סעיף מא
שלשה חבלים זה למעלה מזה וזה למעלה מזה
סביב לשיירא, והוה כמחיצה, ואף דפרוץ מרובה על העומד, כל מלמעלה למטה אמרינן חביט רמי:
סעיף מב
ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו שלשה טפחים
וכ"כ מחבל תחתון לארץ צריך פחות מג' טפחים, דאז הו"ל יחד כלבוד:
סעיף מג
שיעור חבלים ועוביין יתר על טפח
ושיעור היתר על טפח, הוא כפי ג' המשהויין שחסרו בג' הרווחים:
סעיף מד
מקיפין בקנים
שנועצן בקרקע סביב השיירא:
סעיף מה
ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים בשיירא דברו
דלכל צרכן סגי להו בשתי בלא ערב, דבהיה החברותא פחותה מג' בני אדם צריך בכה"ג מחיצה של שתי וערב אבל בית סאתים אפי' ליחיד סגי ליה בשתי בלא ערב:
סעיף מו
וחכמים אומרים לא דברו בשיירא אלא בהווה
מיהו דוקא במדבר:
סעיף מז
כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה
אפי' בשיירא:
סעיף מח
דברי רבי יוסי ב"ר יהודה וחכמים אומרים אחד משני דברים
דאו בשתי דהיינו בקנים או בערב דהיינו בחבלים סגי, ודלא כרבנן קמאי דלא שרו ליחיד אלא דומיא דשיירא דהיינו בדרך אלא אפי' ליחיד וביישוב. והכי קיי"ל. מיהו יחיד אסור לעשות מחיצה יותר מבית סאתים. שהוא ריוח שהוא ק' על נ' אמה. אבל שיירא מותרים לעשות מחיצה אפי' לכמה מילין. ובלבד שלא ישאר מקום פנוי מכלים, כבית סאתים:
סעיף מט
ארבעה דברים פטרו במחנה
חיל ישראל, אפי' במלחמת רשות:
סעיף נ
מביאין עצים מכל מקום
ואין חוששין לגזל, דהפקר ב"ד הפקר:
סעיף נא
ופטורים מרחיצת ידים
שלפני סעודה, אבל לאחר הסעודה חייבין בנט"י בזמן הגמ', מדהי' מצוי בזמניהן מלח סדומית, שנדבק באצבעות. ומסמא את העינים, כשיגיע בהן בעיניו וחמירא סכנתא:
סעיף נב
ומדמאי
ר"ל פטורים לעשר פירות דמאי' כשלנין בשדה. אבל בלנין בעיר שמצוי שם מאכל, חייבים כרפ"ג דדמאי, עלח"מ):
סעיף נג
ומלערב
ר"ל כשהמחנה מוקף מחיצה מותרים לטלטל מאהל לאהל בלי ערובי חצירות מדאין לו עיקר בתורה, אבל ערובי תחומין חייבים, מדיש לו עיקר סמך בתורה: