אור ברסלב

יכין עדיות· רבי ישראל ליפשיץ

פרק ג

פרק ב

סעיף א

כל המטמאין באהל
[אהלות פ"ג מ"א] דהיינו מת וכל הבא ממנו [כמבואר פ"ב דאהלות]:

סעיף ב

שנחלקו
שיעורן:

סעיף ג

והכניסן
כשהן מחולקין:

סעיף ד

לתוך הבית
ר"ל תחת אהל א':

סעיף ה

וחכמים מטמאין
אף דבשאר שיעור טומאות נמי פליגי וכדמוכח מסיפא דמתניתין. נ"ל דלרבותא דר' דוסא נקט אוהל, דאף דאוהל מצרף כל שחחתיו להיות כנוגעין, אפ"ה בנחלק השיעור אין מצטרף לר' דוסא. או נ"ל דנקט אוהל דקמ"ל דאף באהל שיש לומר דהמקום שמאהיל על חצי זית זה אינו מאהיל על זה אפ"ה ס"ל לרבנן דמצטרף [ועי' רש"י חוליו קכ"ד ב']:

סעיף ו

ובמת הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית
ודוקא בטומאה רצוצה, שאין בין המאהיל לנאהל טפח' דהו"ל כמגע. אבל שאר אוהל, אף לרבנן אין מצטרף למגע, מדהו"ל מגע ואהל ב' שמות:

סעיף ז

ועל כחצי זית
הכא לא מיירי בגוונא דרישא' רק בטומאה שאינה רצוצה, ולהכי נמי נקט הכא לשון אחר, מיהו ה"ה בנוגע בחצי זית ומאהיל על חצי זית ואינה רצוצה:

סעיף ח

הכל טמא
מצטרף לרבנן ודברי ר"מ היא:

סעיף ט

חוץ מן המגע עם המשא
שנשא או הסיט ולא נגע בהטומאה:

סעיף י

זה הכלל כל שהוא משם אחד
כגון מגע עם מגע, משא ומשא, אהל ואהל:

סעיף יא

אוכל פרוד
לפרורים, או שהן פירות קטנים שאין בכל אחד כביצה:

סעיף יב

אינו מצטרף
לכביצה שהוא השיעור לקבל טומאה ולטמא אחרים. מיהו מדרבנן גם כ"ש מק"ט אבל אינו מטמא [תוי"ט טהרות פ"ב מ"א]:

סעיף יג

וחכמים אומרים מצטרף
ואילה"ק מדאמרינן בטבול יום [פ"ב סמ"ה] דגושים הרבה, אפילו יש בכ"א כשיעור אינן חיבור אלא ימנו, מכ"ש דהול"ל הכא דכשאינן כשיעור בכ"א אמ"צ. י"ל הכא ביש ביניהן משקה העומד, ואזלו רבנן ור' דוסא לשטתייהו [טהרות פ"ח סוף מ"ח] דלרבנן התם משקה העומד מצרפן, ולר' דוסא אינו מצרפן. משא"כ התם בטבול יום, הרי ע"כ דמיירי שאין משקה ביניהן, דאל"כ למה אמרינן ימנו, והרי כולן הו"ל כנגעו בראשון, דהמשקה שנגע בהן נעשה תחלה [כטהרות סוף פ"א], אלא דבאין משקה ביניהן מיירי, ולהכי אינן חיבור:

סעיף יד

מחללין מעשר שני על אסימון
[משנה במעשר שני פ"א מ"ב]. ובלשון יון נקרא מטבע שאין עליו צורה אסימייאס [ועי' מ"ש ריש פ"ד דב"מ]:

סעיף טו

מטבילין ידים לחטאת
דבנגע ידו במאכל טמא, נטמא ידו ולא גופו, וטובל ידו ואז מותר ליגע במי חטאת, וכשרים להזות מהן עם אפר פרה על הטמא:

סעיף טז

וחכמים אומרים אם נטמאו ידיו נטמא גופו
וצריך לטבול כל גופו. ודוקא למי חטאת עשו מעלה זו, משא"כ לתרומה וקדשים:

סעיף יז

מעי אבטיח
[מעלאנע] והגרעינים והלחלוחית שבתוך האבטיח נקרא מעי, משום דתלויין כל חלקי הלחלוחית שבתוכה יחד זה בזה כעין חוטי מעים:

סעיף יח

וקניבת ירק
עלין מעופשין שמסירין מהירק:

סעיף יט

חמש רחלות גזוזות מנה מנה ופרס
[חוליו פי"א מ"ב]. ור"ל שכל צמר הרחל שיגזוז, ישקול ק"ן זוז, וכל זוז משקלו צ"ו שעורות, או א' קווינט. נמצא כל צמר הרחל שיגזוז, יהיה ל"ז לאטה וחצי כל אחת [ועי' שבועות פ"ו סי' ב']:

סעיף כ

וחכמים אומרים חמש רחלות כל שהן
וקיי"ל דצריך שתגזוז כל א' לכל הפחות י"ב סלע. וכל סלע הוא [בערלינר לאטה]. וכל הה' יגזזו יחד לכל הפחות ס' סלע [י"ד של"ג. ושאר פרטי הדין עי' חולין פי"א מ"ב]:

סעיף כא

כל החוצלות
[מאטטען] ארוגות מגמי הנקרא [באסע] בל"א, ויש להן שפה סביב:

סעיף כב

טמאות טמא מת
מדיש להן בית קבול ע"י השפה. דבאין לו בית קיבול אין מק"ט כלל. דאע"ג דשאר פשוטי כלי עץ מק"ט עכ"פ מדרבנן כשיש לו צורת כלי ומשמש לאדם וכלים [כפט"ז דכלים מ"ד], ולמדרס מק"ט מדאורייתא כשעשויות לשכיבה [ועי' יבקש דעת סי' מ"ז] וכל המקבל טומאת מדרס נטמא גם בשאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]. עכ"פ חוצלות קשות הן ועשויות רק לסכוך, ולא מחשבו כלי כלל, להכי טהורות אפילו מדרבנן לשאר טומאות. ומה"ט נמי אינן מק"ט מדרס, דמדמיוחד רק לסיכך, אומרים לזב היושב עליו עמוד ונעשה מלאכתינו [ועי' יבקש דעת סי' כ"ג]:

סעיף כג

וחכמים אומרים מדרס
ר"ל אפילו למדרס מקבלת טומאה, מדחזי לשכיבה בדוחק:

סעיף כד

כל הקליעות
ר"ל כל הקלוע כרשת:

סעיף כה

טהורות
ר"ל אין מקבלת טומאה, דמדמלא נקבים אין תשובים בגד:

סעיף כו

חוץ משל גלגילון
אבנט קלוע, דכשחוגרו מותחו יחד, ואין הנקבים נראין, ומקרי שפיר בגד:

סעיף כז

וחכמים אומרים כולם טמאות
ר"ל מקבלות טומאה:

סעיף כח

חוץ משל צמרים
רשת שאוגדין בה הסוחרים אגודות צמר. וטהור משום שהנקבים של רשת זה רחבים נקביו ביותר:

סעיף כט

הקלע
[שליידער]. שזורקין בהן אבנים במלחמה, כעין שעשה דוד לגליות:

סעיף ל

שבית קבול שלה ארוג
שהקלע הוא רציעה של עור רחבה איזה אצבעות, והוא עשוי כעין עניבה גדולה, ובאמצעות העניבה יש גומא שמשים שם האבן שמשליך, והוא הבית קבול. ולפעמים עושין הבית קבול מאריג של פשתן:

סעיף לא

טמאה
ר"ל אז הקלע מקבל טומאה, אף שהבית קבול קטן:

סעיף לב

ושל עור
אם הבית קבול עשוי מעור:

סעיף לג

רבי דוסא בן הרכינס מטהר
ר"ל אין מקבל טומאה, מדאין בהעור ה' על ה' טפחים כשיעורו לקבל טומאה [כלים פכ"ז מ"ב]. ואין תשמיש הקלע עושהו כלי. דעכ"פ מדאין עשוי רק לקלוע הו"ל כמקל בעלמא:

סעיף לד

נפסק בית אצבע שלה
הוא נקב קטן שבראש הקלע, שבו מכניס האצבע כשקולע:

סעיף לה

בית הפקיע שלה
הם חוטי משי שבתחתית הקלע מבחוץ, כדי להשמיע קול באויר כשמתנענעים בשעת זרוקה. והרי גם כשנפסקו אלה, עדיין ראוי להפקיע בהקלע:

סעיף לו

השבויה
אשת כהן שנשבית:

סעיף לז

אוכלת בתרומה
ולא חיישינן שנבעלה ונתחללה:

סעיף לח

וחכמים מטהרין
[טהרות פ"ו מ"ב]:

סעיף לט

כיצד הטמא עומד
ר"ל אם המצורע עומד תחת אהל:

סעיף מ

וטהור עובר
בסמוך לאותו אהל, דאי בוודאי היו שניהן תחת אהל א', נטמא הטהור כיון דהמצורע עומד. משא"כ בשהטהור עומד ומצורע עובר, טהור [כנגעים פי"ג מ"ז]. או הטהור וכו':

סעיף מא

והטמא עובר
או טומאה וכו':

סעיף מב

טומאה ברשות היחיד וטהרה ברשות הרבים
או טהרה וכו':

סעיף מג

ספק נגע ספק לא נגע
שיש ספק אם המצורע או הטומאה שברשות זה, נגע בהטהור והטהרה (שאין) [שיש] בו דעת לישאל שברשות אחר. [ואילה"ק עכ"פ בטהור עומד תחת האהל ומצורע עובר הרי כל ספק טומאה שנולד דרך העברה או דרך זריקה אמ"ט, מדאין לטומאה מקום [כטהרות פ"ד מ"ב ונזיר דס"ד א']. י"ל דהיינו בספק מגע, ולא בספק שהוא אם האהיל [כר"ב פ"ד דטהרות מ"ד ופ"ו דטהרות מ"ב]. וספק נגע דקתני, מיירי כשיש ספק שמא בשעה שעבר הטמא תחת האהל עמד קצת, דאז אף בספק מגע טמא]:

סעיף מד

ספק הסיט
הניע ונשא:

סעיף מה

וחכמים מטהרין
דספק טומאה בר"ה משותף כאן, וספיקו טהור:

סעיף מו

שלשה דברים רבי צדוק מטמא וחכמים מטהרין
[כלים פי"ב מ"ה]:

סעיף מז

מסמר השולחני
יתד, שהשולחני תומך בו הדף שמחובר שפתו העליונה בכותל חנותו, ופותחו כשלחן לפניו ותומכו למטה ביתד:

סעיף מח

וארון של גרוסות
ר"ל או מסמר של ארון וכו'. שתומך ומחזק בו בארץ התיבה, שנותן בו הגריסין הטחונין שמוכר, ומדשניהן לתמיכה להכי כלל להו תנא יחד במלת מסמר דברישא. [ולרמב"ם פ"י מכלים לא קאי מסמר אארון. וצ"ע א"כ למה הפסיק בו תנא בין מסמר למסמר]:

סעיף מט

ומסמר של אבן שעות
מסמר שתקוע באבן שבו רשומים שעות היום בעגול לחלקם שוין, וכשיגיע צל המסמר לשם, מיד ידע השעה, כעין [זאננענצייגער] שלנו:

סעיף נ

וחכמים מטהרין
דאינן חשובים כלי. ולרמב"ם אף ארון גרוסת גופיה טהור, מדקבוע בארץ ואינו מתטלטל. ולת"ק לפעמים מטלטלו לתקנו:

סעיף נא

וחכמים מטהרין
[שם מ"ז]:

סעיף נב

כסוי טני
ר"ל כסוי של מחבת העשוי כטנא, והוא סל:

סעיף נג

של בעלי בתים
ובכסוי שאינו מחובר בהכלי מיירי. ופליגי אם מחשב כלי בפני עצמו לקבל טומאה, משום דמשתמש לפעמים בפני עצמו. אבל של עץ, לכ"ע טהור דפשוטי כלי עץ טומאתו מדרבנן, ומדתשמישו בפ"ע לא שכיח, מלתא דל"ש ל"ג בה רבנן [כעירובין דס"ג ב']:

סעיף נד

ותלוי המגרדות
[הענגעל] שבמגרדות הסוס לתלותו בו. דרבנן ס"ל דהו"ל כשאר תלאי כלים שחינן מק"ט [ככלים פט"ו מ"ד]. ור"ג ס"ל מדמסייע התלאי בשעת מלאכה דהיינו שאוחז בו כשמגרד הסוס, הו"ל כתלאי נפה [שס]:

סעיף נה

וגולמי כלי מתכות
כלי מתכות חדש שלא נגמר עדיין יפה, מדצריך בסוף לשופו ולהחליקו:

סעיף נו

וטבלא שנחלקה לשנים
שנחלקה לב' חלקים שוין. דר"ג ס"ל דמקבל טומאה עדיין, מדאי אפשר לצמצם ושמא הא' גדול מחבירו כשערה. [ואע"ג דטבלא הו"ל אין בה דל"ש. נ"ל כיון דגם בהא מסוטה ילפינן, היינו דוקא כבסוטה ספק נטמאה או לא, ולא במסופק בשיעורו [ועי' תוס' סוטה כ"ח ב' ד"ה ברשות]. ואת"ל א"כ מכ"ש דהו"ל למטהריה לטבלא בכה"ג, דהרי בכה"ג בסוטה אם וודאי נטמאת רק שיש ספק אם נבעלה לגדול או לקטן, דהו"ל ספק בשיעורא, אינה שותה [כסוטה דכ"ד]. י"ל דלא דמי א"א לצמצם לשאר ספק בשיעורו, דהכא א' מהם מחשב לר"ג כוודאי נטמא, [ועי' רמב"ם פט"ז מאה"ט ה"ג] ורבנן ס"ל דבידי אדם אפשר לצמצם [ועי' תוס' חולין כ"ח ב']:

סעיף נז

[ביצה פ"ב מ"ו]:

סעיף נח

אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת
כשלא עשה עירוב תבשילין גם מחמין טמונים. דס"ל כל מלאכה שעושה מיו"ט לשבת, צריך לעשות דוגמתה בעירוב תבשילין, ונקט טומנין לרבותא, אף שעשה עירוב תבשילין בדבר מבושל וטמינה הוא בכלל בישול אפ"ה אסור, וכ"ש אפוי ומבושל, שהם ב' עניינין נפרדין שצריך. ולחכמים בתבשיל אחד סגי להכל כב"ה [ביצה פ"ב מ"ו]. ולא קיי"ל כן [ועי' פ"ב דביצה סי' ה']:

סעיף נט

ואין זוקפין את המנורה ביום טוב
מנורה של חוליות שנתפרקו זמ"ז, אסור להחזירן, דאע"ג דבכה"ג אין בניין וסתירה בכלים, עכ"פ גזרו שמא יתקע בחוזק ויתחייב חטאת, וביו"ט דקיל לא גזרו [כמג"א תקי"ט סק"ד ועי' בקיפת הרוכלין סי' ל"ה]:

סעיף ס

ואין אופין פתין גריצין
פת עבה:

סעיף סא

אלא רקיקין
עוגות דקות, וטעמיה משום טרחא:

סעיף סב

ומקילין על ישראל להיות אופין פתין גריצין וחרי
אפילו לישה מרובה שצריך לחררות גדולות. והכי קיי"ל [א"ח תק"י]:

סעיף סג

מכבדין בין המטות
ר"ל מותר לטאטא עם מכבדת בין הזאפאס שנפלו שם פרורים כשישבו עליהן לאכול. דבמקום מועט כזה לא חיישינן שיעשה גומות במכבדת בקרקע, אפילו אינו מרוצף. ונוהגין לאסור אפילו במרוצף. רק עם דבר רך כבירסטע של שערות או כנף אווז שרי אפילו באינו מרוצף [א"ח של"ז]:

סעיף סד

ומניחין את המוגמר ביום טוב
להניח בשמים על גחלם וקיי"ל דאסור משום מכבה, והרי ריח אינו דבר השוה לכל נפש דאינו רק למפונקים. וה"ה דאסור להניחן בבגד כדי שיריח הבגד, או לשפוך מים מריחין על בגד, להוליד בו ריח [א"ח תקי"א]. ונ"ל דמלת יו"ט דנקט תנא קאי גם ארישא, דרק ביו"ט ולא בשבת שרי. רק מדסיפא איירי בפסח, להכי נקט בסוף ב' בבי קמאי ביו"ט [ועי' מ"ש פ"ב דביצה סי' ל']:

סעיף סה

ועושים גדי מקולס
קלוס הוא כובע מלחמה. ור"ל צלוי שלם ומעיו תלויין כרוכין בשפוד ממעל לראשו כעין [העלם] שלובשין במלחמה:

סעיף סו

בלילי פסחים
שנהגו בהן כך זכר לפסח. ומכאן מוכח דרבן גמליאל שנזכר במשניות אלו אינו ר"ג הזקן שהיה אביו של רשב"ג שנהרג בזמן החורבן, רק ר"ג בן רשב"ג הנהרג, והוא היה נשיא אחר ריב"ז, ונהג נשיאותו אחר חורבן הבית:

סעיף סז

וחכמים אוסרים
בכיבוד משום גומות. ומוגמר מדאינו שוה לכל נפש רק למפינקים, וגדי מקולס, משום דמחזי כאוכל פסח בחוץ. אף שינהגו כולן כך, פן יבוא א' ממקום אחר שלא נהגו כך ויחשדום. והכי קיי"ל [א"ח תע"ו]:

סעיף סח

וחכמים אוסרין
[ביצה פ"ב מ"ח]:

סעיף סט

פרתו יוצאה
לר"ה ואפילו בשבת:

סעיף ע

ברצועה שבין קרניה
וקיי"ל דבין לשמירה או לנוי הו"ל כמשא ואסור משום שביתת בהמתו. וי"א דגם ביו"ט מצווה על שביתתה [ש"ה]:

סעיף עא

ומקרדין
כמו מגרדין, דהיינו לסרקה ולחככה בו, [שטריגעלן] בל"א:

סעיף עב

את הבהמה ביום טוב
ואפילו במגרדת ששניה דקות ועושות חבורה, לא ניח"ל ושרי:

סעיף עג

ושוחקין את הפלפלין ברחים שלהן
וקיי"ל דאסור, מדמחזי כעובדין דחול. אבל במדוכה וע"י שנוי, שרי, כשאר תבלין [א"ח תק"ד]:

סעיף עד

אבל מקרצפין
עם מגרדת של עץ ששניה גסות ואינו חובל:

סעיף עה

אף לא מקרצפין
דגזרינן קרצוך אטו קירוד [ועי' מה שכתבתי פ"ב דביצה סי' ל"ט]. מיהו הך שלנו משיר שער מטונף, דהו"ל פסיק רישא דניחא ליה בה ולכ"ע אסור [כך נ"ל הכוונה בא"ח תקכ"ג]:

תוכן העניינים

יכין עדיות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה