יכין עבודה זרה· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ג
סעיף א
כל הצלמים
נ"ל דנקט "כל" לרבויי אפילו אינו צורת אדם [כש"ך קמ"א סק"ג]:
סעיף ב
אסורים
בהנאה:
סעיף ג
מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה דברי רבי מאיר
אף דרובן נעשין לנוי, ר"מ חייש למיעוט:
סעיף ד
או כדור
או סייף, עטרה, וטבעת. ודוקא בעומד על שער העיר. מיהו בכפרים, כולן ובכל מקום ע"ז הם, מדאין דרכן לעשותן לנוי. אמנם בזמנינו, הכל לפי הנראה אם נעשה לעבדה או לנוי [ש"ך שם סק"ד]:
סעיף ה
הרי אלו מותרים
דמסתמא לא נשברה מאליה, דהעכו"ם כל זמן שעובדה שומרה מזה, רק העכו"ם שברה ובטלה [שם ס"ב]:
סעיף ו
מצא תבנית יד או תבנית רגל
ויש לו מושב רחב [ולרמב"ם אפילו אין לו מושב] דדוקא בצורה של בריה שלימה אמרינן לעיל דצריך שיאחוז בידו מקל דאל"כ אמרינן לנוי נעשה, אבל יד או רגל לא נעשה לנוי:
סעיף ז
צורת לבנה
ר"ל צורה שעושין עובדי החמה, שהיא כדמות מלך הנקרא [פעבוס] שיושב מעוטר בעגלה הנקרא [פאעטאן]. וכמו כן יש ללבנה צורה מיוחדת. אבל תמונת חמה ולבנה ממש, אף דאסור לעשותן ולהשהותן אפילו כשהן שוקעות, עכ"פ אינן אסורים בהנאה דאין דרך לעבדן [ש"ך שם סק"ח]. אמנם בשל רבים או בעשאן להתלמד, אפילו לעשותן שרי [שם ס"ד]:
סעיף ח
צורת דרקון
הוא כעין נחש שיש לו סנפירין בין חוליות הצואר, ונקרא בלשון לאטיין [דראקאני], ובל"א [דראכע] ובהנהו אפילו רבנן דמשנה א' מודו, מדוודאי נעבדין:
סעיף ט
רבן שמעון בן גמליאל אומר שעל המכובדין
ה"ה בינוניים, כל שאינן מבוזין [שם, שם, סק"י]:
סעיף י
אסורים
אפילו כשהצורות שקועות. וי"א דדוקא בבולטות [שם]:
סעיף יא
שעל המבוזין
כגון מטבעות יורות וכוסות:
סעיף יב
מותרין
מדאינו נוהג בה מנהג אלוה, כלקמן סוף משנה ח' והכי קיי"ל. מיהו בזה"ז שאין עובדין לצורות הללו, כולן מותרין רק שאין להשהותן [שם ברמ"א]:
סעיף יג
או מטיל לים
ר"ל או שוחק את הע"ז ומטיל לים או לנהר:
סעיף יד
אמרו לו אף הוא נעשה זבל
כשיזרנה לרוח:
סעיף טו
ולא ידבק בידך מאומה מן החרם
וקיי"ל כר"י:
סעיף טז
שאל פרוקלוס בן פלוספוס
נכרי היה. ואפשר דמדהיה פרוקלס פילוזוף, לכן נקרא בן פילוזופוס, על שם התאר שלו, כמו בן הבקר:
סעיף יז
את רבן גמליאל בעכו שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי
כך שמה של הע"ז ההיא בלשון יון, שפירושו אשת הזימה שאמרו שממונה להצליח בנישואין. והיא הצורה של עובדי נוגה שנקרא ג"כ [פענוס] [ועי' תשובת חו"י ד"ה ע"ב דבכל כה"ג ליכא השתא משום לא ישמע על פיך, כמ"ש לעיל. ונ"ל ראיה לדבריו מסוף משנתינו שאין נוהג ביה מנהג אלדי מותר]. והעמידוהו שם לקישוט המרחץ ומותר לרחוץ בה בלי החזקת טובה [כפ"ד מ"ג]:
סעיף יח
אמר לו אין משיבין במרחץ
דברי תורה, משום דעומדין שם ערומים [ואף דגם זהו דין תורה שאסור לאומרו במרחץ אפילו בלשון חול [כא"ח פ"ה ב']. אמרינן בש"ס, דהוא שאלו בחדר הפנימי שבמרחץ, ששם אסור להשיב כלל בד"ת, וכשיצא לחדר האמצעי, דשם מותר בשאילת שלום, וה"נ משום איבת ההגמון, היה שם מותר להשיבו אין משיבין במרחץ [ול"מ נ"ל דמש"ה נמי לא א"ל אסור להשיב במרחץ, דזהו וודאי ד"ת, אבל אין משיבין וכו' ר"ל אין נוהגין כך, או אינו מהראוי. אמנם כשיצא לגמרי א"ל התשובה דלקמן [עי' תוס']. ואף דהיה יכול לומר לו, אח"כ אשיבך, דזה מותר אפילו בפנימי. ולא היה צריך אח"כ לומר באמצעי אין משיבין במרחץ. אפשר שגם בזה איכא למיחש לאיבה ביני ביני, כשלא ידע עדיין למה אינו משיבו. או נ"ל דלהכי לא השיבו כן שלא יחשוב שרוצה להתיישב מה ישיב, דהרי לא ידע ההגמון הטעם למה לא ישיבנו מיד ויתמה עליו איך רחץ תחילה מבלי שידע התירוץ להקושיא]:
סעיף יט
היא באתה בגבולי
שהמרחץ קדם להצורה:
סעיף כ
אין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי
דמרחץ אינו נוי לה, וכלקמן:
סעיף כא
אלא אומרים נעשה אפרודיטי נוי למרחץ
נמצא שהמרחץ עיקר והיא טפילה ונמצא שאין המרחץ תשמישי הע"ז כמו שחשבת אלא דמי טפי לדמות חמה ולבנה שעל המבוזין שמותרין כלעיל מ"ג:
סעיף כב
וזו עומדת על פי הביב
[רעננע] שהשופכין מקלחין בו מהמרחץ לחוץ:
סעיף כג
וכל העם משתינין לפניה
והרי אין זו עבודתה כפעור ונתבטלה בזה [כפ"ד מ"ה]:
סעיף כד
ואת שאינו נוהג בו משום אלוה מותר
והכי קיי"ל [י"ד קמ"ב י"ד]:
סעיף כה
ואת הגבעות
ה"ה מעינות, או אילנות שלא נטען לשם ע"ז דבנטען לעבדן, זהו אשירה שבתורה:
סעיף כו
הן מותרין
לזרוע שם, ולחצוב משם אבנים, דכל מחובר לא נאסר משום ע"ז. מיהו פירות של אילן הנעבד, דוקא מה שהוציא האילן כבר קודם שנעבד מותרין. אבל הפירות והשריגין ואפילו העלין שיוציא האילן אחר שעבדוהו, אסורים בהנאה [קמ"ה א']:
סעיף כז
לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת
צפויו. וה"ה משמשי הר הנעבד, אסורים, דגזירת הכתוב הוא כך דאף דמחובר אין הוא עצמו אסור משום ע"ז, אפ"ה התלוש שעליו אסור, וכ"כ כל תשמישיו אסורים. אבל תקרובות הר מותר בהנאה. מיהו בעשה בגופן מעשה, כגון שחפר בהר מערה לשם ע"ז, אף מחובר נאסר מיד, אף שלח עבדו עדיין. וי"א דוקא כשעבדו [ש"ך קמ"ה סק"כ]:
סעיף כח
ולא הגבעות אלהיהם
לפ"ז גם צפוי הר מותר, דאין נקרא כלל בשם אלוה:
סעיף כט
ומפני מה אשרה אסורה
דנימא נמי, תחת עץ רענן אלהיהם, ולא עץ רענן אלהיהם:
סעיף ל
מפני שיש בה תפיסת יד אדם
שאדם נטעו:
סעיף לא
וכל שיש בה תפיסת ידי אדם אסור
דס"ל דהא שאר מחובר נאסר אפילו נטעו ואח"כ עבדו, מדעכ"פ יש בו תפיסת ידי אדם, ות"ק סבר דאשירה מיירי בנטעו לשם ע"ז, אבל מחובר לא נאסר. והכי קיי"ל [קמ"ה א']:
סעיף לב
אמר רבי עקיבא אני אובין
אבינהו ואפרש דבריך, דהרי לפי מה שאתה דורש רישא דקרא אלהיהם על ההרים וגבעות, למדרש דהרים וגבעות גופייהו אף שנעבדו מותרים, א"כ סיפא דקרא ותחת עץ רענן מה דרשת ביה:
סעיף לג
ואדון לפניך
דלמה צריך קרא להזכיר עץ רענן, דאי בנעבד מיירי, הרי אמרת אפילו נטעו ואח"כ עבדו באמת גם הוא אסור, ומהקרא משמע דתחת עץ רענן נדרש כאלהיהם על ההרים, שיהיה הוא עצמו מותר. ואי בשלא נעבד העץ רענן, רק הע"ז עומדת תחתיו, פשיטא דמותר:
סעיף לד
דע שיש שם ע"ז
ורק לסימן כתבן קרא, כדי שנדע איה נחפש ע"ז לאבדה:
סעיף לה
מי שהיה ביתו סמוך לעבודה זרה
שהיה א' מכותליו משמש גם לבית ע"ז. ואף שאין הבית עצמו נעבד [ודלא כר"ב. ועי' ש"ך רקמ"ז]:
סעיף לו
כיצד יעשה כונס בתוך שלו ארבע אמות ובונה
ואותו הרווח ימלא אבנים או קוצים, כדי שלא תהנה הע"ז [קמ"ג]:
סעיף לז
היה
הכותל:
סעיף לח
נדון מחצה על מחצה
שאם הכותל עובי ב' אמות יחשוב מהם רק אמה א' לכניסת הד' אמות:
סעיף לט
מטמאין כשרץ
שמטמא במגע ולא במשא, אבל שיעורו בכזית, כמת, ולא בכעדשה כשרץ. אבל כשאינו מכיר אבניו, רשאי למכור לעכו"ם חלקו בכל מקום שהוא:
סעיף מ
שקץ תשקצנו
לשון שרץ:
סעיף מא
רבי עקיבא אומר כנדה
מטמא גם במשא. ודוקא בנעבד הבית בעצמו:
סעיף מב
בית שבנוי מתחלה לע"ז
שיהא הבית עצמו נעבד דנאסר מיד אף שלא עבדו עדיין [כפ"ד מ"ד]. או שהשתחווה לבית הבנוי. דאף דבאילן שהיה תלוש ולבסוף חברו ונעבד, כמחובר דמי ולא נאסר. אפ"ה בית שאין לו שרשים מחוברין בארץ כתלוש דמי [קמ"ה ש"ך סק"ג]. אבל בית שייחדו לדירת ע"ז, הו"ל תשמישי ע"ז, דאינו אסור עד שישתמש בו [ש"ך שם סק"ט]:
סעיף מג
הרי זה אסור
מיד כשבנאו:
סעיף מד
סיידו וכיירו
שעשה על הכותלים פטורי ציורי כיורים עם ציצים:
סעיף מה
לע"ז
לעבוד אח"כ הבית המסויד והיה בנוי תחלה לדירת אדם:
סעיף מו
וחידש
או שחידש בו דבר לשם ע"ז:
סעיף מז
נוטל מה שחידש
ואסור החידוש בהנאה, ושאר הבית אינו אסור כל עוד שלא עבדו. מיהו בנטל העכו"ם החידוש, ביטל הכל, ומותר כולו:
סעיף מח
הכניס לתוכה ע"ז
ולא התכוון לעבוד הבית:
סעיף מט
והוציאה
אפילו דעתו להחזירה:
סעיף נ
הרי זה מותר
מדלא הקצהו רק לפי שעה:
סעיף נא
אבן שחצבה מתחלה לבימוס
נ"ל דר"ל אפילו לא ייחדו רק להושיב ע"ז עליו, דינו כע"ז עצמו, דגם הוא נעבד:
סעיף נב
הרי זו אסורה
מיד:
סעיף נג
העמיד עליה ע"ז
לפי שעה מיירי כרישא:
סעיף נד
הרי זו מותרת
כולהו דינו כבית, ואפ"ה לא כללינה תנא יחד, משום דברישא יש קצת חילוק דבבית צריך שיחברם בקרקע לשם ע"ז. ובבימוס סגי בשחצבה בתלוש:
סעיף נה
הרי זו אסורה
אף שלא עבדו עדיין:
סעיף נו
והחליף
הוציא ענפים חדשים:
סעיף נז
העמיד תחתיה ע"ז
מיירי שנטעו מתחלה להעמיד תחתיה ע"ז, דאל"כ לא חמיר מאילו היה עצמו ע"ז, דלא נאסר במחובר [ר"ן]:
סעיף נח
וביטלה
נ"ל דוקא בבטלו מותר האילן. אבל בנטלה משם, כיון דלשם ע"ז שתחתיה נטעה, עדיין באיסורו עומד [עי' פ"ד מ"ד]. מיהו הרמב"ם והטור גרסו ונטלה:
סעיף נט
איזו היא אשרה
ר"ל הא דאמרינן לעיל דאילן שתחתיה ע"ז אסור, פליגי בה ר"ש ורבנן:
סעיף ס
רבי שמעון אומר כל שעובדין אותה
האילן עצמו דוקא:
סעיף סא
נתיר להן את האילן
לאחר שיסירו מתחתיו
סעיף סב
לא ישב בצלה
אפילו כשהצל רחוק מאוד מתחתית האשירה, שאינה מאהלת על היושב שם, אסור. בין שנעבדת או שע"ז מונח עדיין תחתיה. מיהו דוקא לישב שם אסור, דשמא יתכוון ליהנות. אבל לעבור בצל זה, אפשר ולא מכוון שרי. רק לעבור תחתיה ממש, דוקא כשהוא רץ, ובאי אפשר בעניין אחר שרי [קמ"ב ס"ט]:
סעיף סג
ואם עבר טמא
דוודאי יש תקרובת ע"ז תחתיה, והאהיל האילן עליו ועל התקרובת דמטמא באהל. [ומה שהקשה רתוי"ט הרי האשירה בעצמה מטמא בהאהילה עליו. נ"ל לפמ"ש לעיל סי' ס"ב. דמתניתין מיירי ג"כ בע"ז מונח תחתיה, וכ"כ בש"ע [קמ"ב ט']. א"כ קאמר שפיר הכא דאפילו נטלה יישם אי אפשר שלא יהיה שם תקרובת, ולרתוי"ט רק תקרובת ע"ז מטמא באהל ולא ע"ז עצמה]:
סעיף סד
היתה גוזלת את הרבים
שנופה נוטה לר"ה:
סעיף סה
טהור
דטומאה דרבנן הוא ובכה"ג לא גזרו:
סעיף סו
וזורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים
שאז צל קשה להן:
סעיף סז
אבל לא בימות החמה
שהצל יפה להן אז:
סעיף סח
והחזרין
חזרת, [מעעררעטטיך]:
סעיף סט
לא בימות החמה ולא בימות הגשמים
שהצל יפה להן לעולם. וקיי"ל דכל הירקות מותר ליטע תחתיה משום דגם הקרקע של היתר גורם הגידול. ואף דגם זה וזה גורם אסור לכתחילה, עכ"פ משום דהנמייה ממילא נושרת להכי מותר ההנאה אפילו לכתחילה [ש"ך קמ"ב סי' קכ"ה]:
סעיף ע
מפני שהנמייה
עלין שלה:
סעיף עא
והוה להן לזבל
לדבריהן דרבנן קאמר. לדידי מדהוה זו"ז גורם מותר גם בימות החמה, אבל לדידכו גם בחורף לתסר משום הזבל. ורבנן ס"ל דבחורף מזיק יותר בצל ממה שמשביח בזבל:
סעיף עב
נטל ממנה עצים
מהאשירה נטל הישראל עצים. דאילו נטל העכו"ם ממנה עצים הרי ביטלה כסוף פרקן:
סעיף עג
אם חדש יותץ
דההיסק ראשון מחזק התנור ונאסר לעולם:
סעיף עד
ואם ישן יוצן
יצנן התנור ולא יאפה בהיסק זה. מיהו אנן קיי"ל כלעיל דזו"ז גורם מותר בדיעבד, והכא שצריך לנתץ התנור, כדיעבד דמי [כתוס' פסחים כ"ו], ולהכי אפילו בחדש סגי בצינון, מדצריך אח"כ נמי עצים דהיתר [ועי' ש"ך קמ"ב סק"י]:
סעיף עה
אסורה בהנאה
מיירי באבוקה, של איסור כנגדו שנהנה מהאיסור כשהוא בעין:
סעיף עו
כולן אסורות בהנאה
דככר דבר שבמניין הוא ולא בטל:
סעיף עז
רבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח
ר"ל דמי הפת הנאסר שנתערב:
סעיף עח
אמרו לו אין פדיון לע"ז
וקיי"ל כר"א [קמ"ב ב']:
סעיף עט
נטל הימנה כרכור
לעשות ממנו [וועבער שיפפכען], שמניח בו האורג פקע חוט הערב, לזורקו בין תוטי השתי כשאורג.