אור ברסלב

יכין סנהדרין· רבי ישראל ליפשיץ

פרק ב

פרק א

סעיף א

כהן גדול דן ודנין אותו
בדיני נפשות נידון בע"א [כפ"א מ"ה], ובממונות נידון בג':

סעיף ב

מעיד
דוקא לבן מלך, או למלך ממלכי יהודה, שנדונין מהסנהדרין:

סעיף ג

אינו יוצא אחר המטה
שלא יתטמא מתוך אבילתו וחששו גבי' טפי מבשאר כהן משום דאסור להטמא גם לקרובים שמצטער עליהן טפי, ויש לחוש שאגב צערו ישכח, אבל בכהן הדיוט בכל מקום שיש לו צער הרי מותר להטמא, ובמקום שאסור להטמא הרי אין לו צער כ"כ ולא ישכח להטמא:

סעיף ד

והוא נגלה
ר"ל כשיתכסו נושאי המטה מעיני בני המבוי שיצאו ממנו, אז הוא מתגלה ויוצא:

סעיף ה

הן נגלין והוא נכסה
ר"ל כשחוזרין ומתגלין לעיניו בדרך, אז הוא מתכסה ונכנס לבית:

סעיף ו

ויוצא עמהן עד פתח העיר
דחוץ לעיר א"א שיתכסה דאסור ליטע שם אילנות [כסוטה פ"ה מ"ג]:

סעיף ז

ומן המקדש לא יצא
בכוה"ג אונן כתיב, דמצוה להביאו למקדש שיקריב אונן [כיומא די"ג ב']:

סעיף ח

וכשהוא מנחם אחרים
דבמת שאינו שלו מותר ללותו:

סעיף ט

דרך כל העם עוברין בזה אחר זה
במלת דרך, ר"ל כך הוא הדרך ארץ שהאבל עומד, וכל העם עוברים בשורה א', לפני האבל, וכל א' וא' כשמגיע אצל האבל, א"ל "תתנחם משמים":

סעיף י

והממונה
הוא הסגן, שממונה לעבוד תחת הכוה"ג כשיפסל [ועי' מ"ש רפ"ג דיומא]:

סעיף יא

ממצעו בינו לבין העם
שהולך לימין הכוה"ג, וכל העם משמאל כוה"ג, וכך עוברין לפני האבל:

סעיף יב

וכשהוא מתנחם מאחרים כל העם אומרים לו אנו כפרתך
בנו תתכפר אתה, שכל הראוי לבוא עליך, אנו תחתיך [משא"כ במלך אי אפשר שיאמרו לו כן, מדאין יוצא אחר המטה כלל, וכלקמן]:

סעיף יג

וכשמברין אותו
דאבל אסור לאכול סעודה ראשונה משלו [כי"ד שע"ח], לכן נוהגין ג"כ שאוהביו סועדין אז עמו [עיין תוס' כתיבות ד"ה]:

סעיף יד

כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הספסל
כסא נמוך:

סעיף טו

ולא דנין אותו
דוקא מלכי ישראל שלא שמעו לדברי חכמים, ואם ידינוהו יש לחוש לתקלת ב"ד עי"ז, וכמעשה שהיה [ש"ס י"ט ב'], אבל מלך מבית דוד, דן ודנין אותו:

סעיף טז

ולא מעידין אותו
ומלך מבית דוד מעידין אותו אבל אינו מעיד.

סעיף יז

לא חולץ
דגנאי למלך שתרוק לפניו, ואין עשה דחליצה דוחה עשה דמורא המלך שאינו רשאי למחול כבודו:

סעיף יח

ולא חולצין לאשתו
כדי שלא תבוא להנשא דהרי אלמנתו אסורה להנשא, ואע"ג דחליצה מצוה באנפי נפשה היא ולא תליי' כלל בנשואי' שלה, דאפילו לא תנשא לעולם צריכה חליצה, וא"כ וכי משום גזירה בעלמא דחינן עשה דאורייתא. אפ"ה יש כח ביד חכמים לעקור עשה בשב וא"ת וכתקיעת שופר ולולב בשבת [כיבמות ד"צ ב']:

סעיף יט

לא מיבם
דגנאי למלך שיקום על שם אחיו:

סעיף כ

זכור לטוב
דס"ל דיכול למחול על כבודו, ואפילו שלא במקום מצוה, כנשיאת אלמנה והלוית המת דמתיר לקמן במשנה:

סעיף כא

אמרו לו אין שומעין לו
דמלך שמחל כבודו אינו מחול:

סעיף כב

ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך
ולרבנן קרא מיירי במיכל ומירב:

סעיף כג

אינו יוצא מפתח פלטרין שלו
דגנאי לו שיתראה עצב לעיני העם:

סעיף כד

והוא מיסב על הדרגש
[זאפא] נמוכה והוא דרך כבוד טפי מספסל להכה"ג:

סעיף כה

ומוציא למלחמת הרשות
כך נקראת כל מלחמה שאינה נגד ז' עממין או נגד עמלק:

סעיף כו

ופורץ
גדר וחומה של אחרים:

סעיף כז

לעשות לו דרך
לשדהו וכרמו:

סעיף כח

ואין ממחין בידו
אין מעכבין עליו:

סעיף כט

דרך המלך אין לו שיעור
דפורץ כפי הצורך לו:

סעיף ל

והוא נוטל חלק בראש
חצי הביזה אבל ביזת אוצרות מלכים, הוא נמלך לבד:

סעיף לא

רבי יהודה אומר מרבה הוא לו
יותר מי"ח:

סעיף לב

לא ירבה לו נשים אפילו כאביגיל
לת"ק נושא י"ח אפילו פרוצות, ויותר מי"ח אפילו כשרות אסור לו, ולר"י י"ח אפילו פרוצות מותרות לו, ויותר מי"ח דוקא כשירות מותרת לו, ולר"ש י"ח דוקא כשירות מותרות לו, וטפי מי"ח אפילו כשירות אסורות לו. וקיי"ל כת"ק:

סעיף לג

לא ירבה לו סוסים
בטלים:

סעיף לד

אלא כדי מרכבתו
ולרכבו ופרשיו:

סעיף לה

אלא כדי ליתן אספניא
ר"ל שיהיה מוכן כסף בידו לשכור חיל כשיצטרך, מלבד שכר חילו העומד תמיד למשמרתו:

סעיף לו

וכותב לו ספר תורה לשמו
מלבד הס"ת שחייב כמו כל אחד מישראל לכתוב לעצמו [כי"ד ע"ר] אותה מניח בבית גנזיו, אבל זו שכותב לשמו כשימלוך נושאה תמיד עמו [ומ"ש בש"ס שתולה אוחה בזרועו הימין, נ"ל לאו דוקא תליי' בזרועו באויר, דהרי לא גרע ס"ת מתפילין דאסור בלי כיס [כברכות כ"ו], וס"ת אפילו בתיק אסור [כחדושי רשב"א שם]. אלא ר"ל שקושרה או נושאה תמיד בזרועו]:

סעיף לז

יושב בדין היא עמו
במלכי בית דוד, דכתיב גביה ויהי דוד עושה משפט וצדקה, אבל מלכי ישראל הרי לא דן כלעיל מ"ב:

סעיף לח

מיסב
לסעודה:

סעיף לט

ואין משתמשין בשרביטו
[צעפטער], וה"ה שאר כלי תשמישו.

סעיף מ

ואין רואין אותו כשהוא מסתפר
כשמתגלח, דקודם שיגמור הגלוח נראה כעור [דמה"ט בנודע לאדם באמצע גלוחו שהוא אבל, מותר לגמור גלוחו, מפני כבוד הבריות [כי"ד ש"צ], וגנאי לו שיראוהו כעור. מיהו המשמשו בגלוח ובמרחץ שרי, מדא"א בלא"ה:

תוכן העניינים

יכין סנהדרין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה