אור ברסלב

יכין סוכה· רבי ישראל ליפשיץ

פרק ה

פרק ד

סעיף א

החליל
[הפלעטהע] שנגנו בה כלעיל פ"ד סי' ח'. ואף דכלי זמר הרבה היו שם, עכ"פ קול החליל נשמע ביותר, ובו מתחילין ומסיימין, לפיכך נקרא כל הזמר על שמו:

סעיף ב

זהו החליל של בית השואבה
כך נקרא שם המקום שבעזרת נשים שמתקנין אותו בכמה מיני תקונין [כמ"ב] לשמחת שאיבת מי נסוך שבחג:

סעיף ג

ולא את יום טוב
אע"ג דכלי שיר בשבת ויו"ט אסור רק משום שבות, ואין שבות במקדש. היינו לצורך עבודה, אבל הכא רק שמחה יתירה הוא ולא עבודה:

סעיף ד

במוצאי יום טוב הראשון של חג
וה"ה כל ימי חוה"מ אחר הקרבת תמיד בין הערבים:

סעיף ה

ירדו לעזרת נשים
הכהנים והלויים שבעזרה, יורדים מעזרת ישראל לעזרת נשים שבשפולי ההר:

סעיף ו

ומתקנין שם תקון גדול
[גראסע ארדנונג]. שהניחו קרשים עם מעקה סביב על הזיזין שיוצאין מהחומות סביב, ושם עמדו עליהן הנשים, לראות שמחת בית השואבה שהיה למטה בעזרת נשים, ולא יתערבו הנשים עם האנשים:

סעיף ז

וארבעה ספלים של זהב בראשיהן
בראש כל מנורה היה ד' [בעקקען]. ותוך הספלים הניחו הפתילה העבה ביותר והבעירוה:

סעיף ח

וארבע סולמות לכל אחד ואחד
סולם לכל ספל. ונ"ל דלא שהיו המנורות של זהב כל כך גבוהות ועבות עד שהיה צריכים לעלות בסולמות לראשיהן, ובש"ס אמרינן שהיה גובה של כל מנורה נ' אמה, וזהו גוזמא גדולה שיהיו מנורות רבות גבוהות ועבות כל כך כליל זהב, אלא שהיו המנורות עומדות על בימות גבוהות כל כך, או סביב שפת הגזוזטרא שעשו, וכל זה כדי להפיץ אורה בכל עיר הקדש:

סעיף ט

וארבעה ילדים מפרחי כהונה
מבחורי כהונה. על כל סולם יושב כהן א' רך בשנים שקל לעלות. ונ"ל דאע"ג דכבר קאמר שהיו ילדים, נקט נמי פרחי כהונה לומר שבחרו אותן יפים כפרחים וקלין במעשיהן כעוף פורח, והכל רק להדור השמחה:

סעיף י

ובידיהם כדים של שמן של מאה ועשרים לוג
דהיינו ל' לוג לכל א':

סעיף יא

שהן מטילין לכל ספל וספל
כל שעה שיצטרך:

סעיף יב

ומהמייניהן
ר"ל ממכנסים ואבנטים שנתבלו, מהן עשו הפתילות העבות הנ"ל. ונ"ל דאורחא דמלתא נקט, דהנך דרכן לבלות, ביותר מכתונת ומצנפת, מפני החיכוך והשפשוף בהן. או נ"ל משום דשאר בגדי כהונה שבלו נצרכים למנורה [כשבת כ"ב א'], משא"כ מכנסיים אינן דרך כבוד למנורה, ואבנט נמי מדיש בו צמר מעורב בפשתן, לא חזי רק לשואבה, שהיו הפתילות שם עבות מאוד:

סעיף יג

מהן היו מפקיעין
עשו מהן [שארפיע לדאכטע]:

סעיף יד

שאינה מאירה מאור בית השואבה
שהמנורות עומדות על כן גבוה נ' אמה, וזה על ראש ההר, וכותל מזרחי היה נמוך, לכן האירה כל העיר:

סעיף טו

חסידים ואנשי מעשה
נ"ל דר"ל גדולי הדור, שמעשה הצבור בידן, כסנהדרין וראשי הישיבות, ושאר חכמי ישראל. ולא היו מניחין לכל עם הארץ לרקד ולשורר, כדי שלא יבואו מתוך שמחה יתירה לידי קלות ראש, רק כולם באו לראות ולשמוע:

סעיף טז

היו מרקדים לפניהם
לפני כל העם שעמדו סביב אצל החומות. א"נ נ"ל טפי דלפניהן על המנורות קאי, ועשו כן כדי שיראום הכל:

סעיף יז

והלוים בכנורות
[הארפען]:

סעיף יח

ובנבלים
[לויטע], והוא כלי זמר עם מיתרים כעין [פיאלינע] שלנו. וזה נבל עשור, שהיה לו י' מיתרים, או פחות או יותר. ונקרא נבל מדהיה נגוניו מתוקין ביותר עד שמנבל כל כלי שיר שבעולם [עי' יוזעפוס פלאביוס ספר ז' פ"י]:

סעיף יט

ובמצלתים
[קאסטאגנעטטען], והן ב' קערות של מתכות שמקישין זה בזה:

סעיף כ

ובחצוצרות
[טראמפעטען]:

סעיף כא

ובכלי שיר בלא מספר
באין מספר קבוע ועי' עירוכין:

סעיף כב

לעזרת נשים
ר"ל בשער נקנור שהוא בין עזרת ישראל לעזרת נשים, נמצא שעמדו למעלה ממקום הריקודים והשמחה:

סעיף כג

ותקעו
ב' כהנים הנ"ל תקעו לסימן שיצאו העם לשאוב מים לנסך:

סעיף כד

הגיעו
ב' הכהנים בראש, וכל העם אחריהן:

סעיף כה

לעזרה
לרצפת עזרת נשים:

סעיף כו

הפכו
הפכו כולן א"ע:

סעיף כז

פניהן למערב
נגד המקדש וההיכל:

סעיף כח

ואמרו אבותינו שהיו במקום הזה
בבית ראשון:

סעיף כט

והמה משתחוים קדמה לשמש
כמוזכר ביחזקאל [ח' פט"ז]:

סעיף ל

וליה עינינו
ה"ק ליה אנחנו משתחוים על שעבר, וליה עינינו מיחלות להבא:

סעיף לא

אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש
ג' קולות תר"ת חשיב ג':

סעיף לב

ואין מוסיפין על ארבעים ושמנה
לאו דוקא, דבע"פ בשבת היו נ"ז תקיעות, כ"א שבכל יום, וט' למוסף, וט' לכל כת מג' כתות שהפסח נשחט בהן. רק דלא חשיב הך, מדלא שכיח. [ומה"ט לא חשיב נמי התקיעות שתקעו במקדש ביום א' דחוה"מ סוכות בסוף השמיטה קודם שקרא המלך התורה בהקהל [כתוס' סוטה פ"ז] דהוא ג"כ לא שכיח. א"נ משום דאין להם שיעור וכדקאמר התם כל כהן שלא הריע אז כמדומה שאינו כהן. א"נ משום דכשר היה אף בבעל מום, וכדקאמר התם שראו חיגר תוקע במקדש, משא"כ הכא נ"ל דאף התקיעות שתקעו להבדיל בין קודש לחול בע"ש, נ"ל שהיו בכהן שאינו בעל מום, כדי להודיע שגם הכהנים תמימין לא הותרו רק במלאכת גביה ולא במלאכת הדיוט. מיהו לרמב"ם [פ"ג מחגיגה] בל"ז לא ק' מידי, שכתב שתקיעות ההם בחוצות ירושלים היו כדי להקהיל הקהל, וע"כ דס"ל מש"כ בתוספת שתקעו במקדש, ירושלים אקרי מקדש, וכן פירש נמי [רפ"ד דר"ה] במקדש היו תוקעין, דהיינו בירושלים. ועוד נ"ל דמה דקאמר התם בתוספת שתקעו אז בחצוצרות זהב, היינו שנשכרו בדינר זהב, וכדקאמר התם. דאין לומר דהן עצמן של זהב, דהרי כל דלכנופיא צריך של כסף [כר"ה כ"ז א']] ודר"ה לא חשיב [ר"ה פ"ג מ"ג] מדהן דאורייתא:

סעיף לג

שלש לפתיחת שערים
של עזרה בבוקר:

סעיף לד

ותשע לתמיד של שחר
דבשעת נסכי התמיד אמרו הלויים שיר, ומחלקין השיר לג' פרקים, ובתחלת כל פרק תקעו תר"ת:

סעיף לה

ובמוספין היו מוסיפין עוד תשע
ר"ל לכל קרבנות מוספים שבכל יום, תקעו רק ג"פ תר"ת בשעת נסוכם:

סעיף לו

שלש להבטיל העם ממלאכה
אף דבכל עיר תוקעין בע"ש במקום היותר גבוה בעיר [כשבת ל"ה ב' וקנ"ד ב'], א"כ לא שייך לתקיעות המקדש. נ"ל דקמ"ל הכא דבמקדש נמי תקעו להיכירא דרק לעבודה דוחה שבת. וסדר התקיעות כך היו, במנחה תקעו תקיעה ראשונה, כדי לבטל מלאכה שבשדה. ושוהה מעט וחוזר ומריע להפסיק המשא ומתן. ושוהה עד קרוב לשקיעות החמה וחוזר ותוקע לבטל כל מלאכה אפילו שלצורך שבת, וסי' להדליק הנרות:

סעיף לז

ושלש להבדיל בין קודש לחול
דאחר ששהה מעט חוזר ותוקע תר"ת לסי' שקידש היום ואסור אח"כ כל מלאכה:

סעיף לח

שלש לפתיחת שערים שלש לשער העליון ושלש
הך תנא ס"ל שלא תקעו למעלה העשירית ואע"ג דגם לאחר מעלה עשירית קאמר תוקעין והולכין היינו רק תקיעה בלי תרועה:

סעיף לט

לשער התחתון
היינו לשער העזרה:

סעיף מ

ושלש למלוי המים
ר"ל כשחזרו עם המים והגיעו עמם לשער המים כלעיל [פ"ד סי' מ"ד]:

סעיף מא

ושלש על גבי מזבח
קודם שינסכום [ועי' פ"ד סי' כ"ד]:

סעיף מב

יום טוב הראשון של חג
כ"ד משמרות כהונה היו, ובכל שבוע עובד משמר אחר. רק ברגל כולן שוין בהקרבת המוספין ובהקרבות ראייה וחגיגה ושמחה. ולהכי קאמר תנא הך מתניתין, האיך חלקו בחג הסוכות כל המשמרות קרבנות המוספין ביניהם:

סעיף מג

ושעיר אחד
הפרים והאילים היו עולות, והשעיר חטאת, והם יחד ט"ז קרבנות לט"ז משמורות, נשארו עוד י"ד כבשים לעולות לח' משמורות. אמנם בכל הימים שלאחריו, כל יום מתמעט א' מהפרים:

סעיף מד

נשתיירו שם ארבעה עשר כבשים
של מוסף:

סעיף מה

ששה
משמרות:

סעיף מו

מקריבין שנים שנים
ב' כבשים לכל משמר, הרי י"ב כבשים:

סעיף מז

והשאר
ב' משמרות הנשארים:

סעיף מח

בשני
שנתמעט א' מהפרים ונשתיירו ט' משמרות לי"ד כבשים:

סעיף מט

והשאר
ד' משמרות הנשארים:

סעיף נ

בשלישי
שנתמעט שוב אחד מהפרים, נשארו י' משמרות לי"ד כבשים:

סעיף נא

והשאר
ו' משמרות הנשארים:

סעיף נב

בשביעי כולן שוין
ר"ל כל משמר מקריב רק קרבן א'. דביום ז' מקריבין ז' פרים, וב' אילים', ושעיר א' וי"ד כבשים, הרי כ"ד בהמות לכ"ד משמורות:

סעיף נג

בשמיני
משום דביום ח' לא היה רק פר א' ואיל א' וז' כבשים, דהו"ל רק ט' קרבנות ואין בהם כדי לחלקן לכ"ד משמורות:

סעיף נד

חזרו לפייס כברגלים
ר"ל כמו בשאר רגלים, שמפייסין ביניהן מי יקרב זה או זה:

סעיף נה

אמרו מי שהקריב פרים היום
ביום אחד מימי החג:

סעיף נו

אלא חוזרין חלילה
סביב [ונ"ל שהוא מלשון, מיחל ושותה מיד [דמאי פ"ז מ"ד], דהיינו מחליף, ור"ל הכא, שהקרבת הפרים חוזר בחילוף, היום לזה ומחר לאחר. וכ"כ אמרינן [זבחים ד"כ] א"ר חזרנו חלילה, ר"ל לומר פעם כך ופעם בענין אחר. או נ"ל שהוא לשון חוללים במחול שסובבים תמיד]:

סעיף נז

בשלשה פרקים בשנה
ר"ל בג' רגלים:

סעיף נח

היו כל משמרות שוות באמורי הרגלים
ר"ל בקרבנות האמורין שיקריבום ברגלים, חולקין כולן בשוה באכילה והקרבה:

סעיף נט

ובחלוק לחם הפנים
היינו כשחל שבת בא' מימי הרגל. אבל סילוקן של לחה"פ וסידורן והקטרת הבזיכין, היה הכל למשמר הקבוע, שיצא היום בשבת:

סעיף ס

בעצרת
ר"ל כשחל עצרת בשבת. דבעצרת הביאו ב' לחמי חמץ עם ב' הכבשים שהקריבו בעצרת. והרי לחם הפנים של שבת היה של מצה:

סעיף סא

אומרים לו
לכל כהן שנוטל חלק:

סעיף סב

הילך מצה
מלחה"פ:

סעיף סג

הילך חמץ
מב' הלחם, דאין חולקין קרבן נגד קרבן:

סעיף סד

משמר שזמנו קבוע
בשבוע שברגל:

סעיף סה

ושאר קרבנות צבור
מוספין של שבת, ופר העלם דבר של צבור [שהקריבוהו כשהורו סנהדרין גדולה לרוב הקהל והתירו להן איסור כרת, וכשנודע להם שטעו. מביא כל שבט ושבט פר]. ושעיר ע"ז [דהיינו כשהורו סנהדרי גדולה שמותר לעשות דבר זה לפני ע"ז, וכשנודע להם שטעו, מביא כל שבט ושבט פר ושעיר. וזה דוקא כשעשו רוב הצבור על פיהן] [רמב"ם פי"ב וי"ג משגגות]:

סעיף סו

ומקריב את הכל
לאתויי קיץ המזבח, והם העולות שמקריבין משל צבור כשהמזבח פנוי [עי' שקלים פ"ד פי' כ"ב]:

סעיף סז

יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה
שחל שבת באסרו חג:

סעיף סח

בין לאחריה
שחל שבת בעיו"ט:

סעיף סט

בחלוק לחם הפנים
דמדא"א להן לאחר או להקדים ביאתן או הליכתן:

סעיף ע

חל להיות יום אחד להפסיק בינתיים
בין יו"ט לשבת:

סעיף עא

משמר שזמנו קבוע היה נוטל עשר חלות והמתעכב נוטל שתים ובשאר ימות השנה הנכנס נוטל שש והיוצא נוטל שש רבי יהודה אומר הנכנס נוטל שבע
שנוטל ב' חלות יתירות, בשכר הגפת דלתות בית המקדש שפתחום משמר היוצא בשחר, ויסגירום משמר הנכנס. ואי"ל יחלקו תמיד בשוה ולא יפסידו מידי י"ל ניחא לי' לאינש ליקח מיד ולא להמתין:

סעיף עב

הנכנסין חולקין
חולקים לחם הפנים:

סעיף עג

בצפון
מקום שחיטת הקדשי קדשים. כדי להורות שנכנסין לעבודה:

סעיף עד

בילגה
שם משמר:

סעיף עה

וטבעתה קבועה
כל משמר היה לו טבעת מיוחד קבוע ברצפת העזרה, וע"י ציר נפתחה מצד א', ומכניס בה צואר הבהמה כששוחטה, שלא תזוז הבהמה את עצמה בשעת שחיטה. אמנם טבעת בלגה היה סגור וקבוע מב' הצדדים, כדי שתתבזה להשתמש בשל אחרים [ולא עקרו טבעתה לגמרי. כדי שלא תתבייש ביותר לכל הרואה טבעת חסירה בכ"ד טבעות שהיו מונחים בריבוע ו' על ד' [מדות פ"ג מ"ה] גם שלא יתגנה סדר הנחתם]:

סעיף עו

וחלונה סתומה
דלכל משמר היה מיוחד ארגז [שראנק] בכות לסכיניהן. ושל בלגה סתום. וכל זה עשו לה לקנס, דבת אחת ממשפחתה המירה ונשאת לשר יווני, וכשמשלו היוונים בימי חשמונאי טפחה בסנדלה ע"ג המזבח, וחרפה את המזבח ואמרה, זאב זאב עד מתי תכלה ממון ישראל, והרי לא תושיען. וכשגברו ישראל קנסו לכל משפחת בית אביה שנתגדלה בתוכן מרשעת כזאת, דאוי לרשע אוי לשכנו, טוב לצדיק, טוב לשכנו:

סוף הספר

תוכן העניינים

יכין סוכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה