יכין נדרים· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ד
סעיף א
אלא דריסת הרגל
לעבור בגבולו, אף שאינו מקצר דרכו ע"י זה, דאפילו דבר שאין אדם מקפיד עליו, אסור במודר הנאה:
סעיף ב
וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש
דשניהן אסורים במודר הנאה ומותרים במודר מאכל:
סעיף ג
המודר מאכל מחבירו
שאמר דבר המהנה אותך לאכל מאכלך יאסר עלי:
סעיף ד
לא ישאילנו נפה
נ"ל שאינה אותה שמניפין בה קמח, רק אותו שמפריחין בו המוץ מהגורן כב"מ [דפ"ו א'] הניפי לי במניפא, דהיינו [פעכער] בל"א, שעשוי לנשב הרוח, וכ"כ כברה דמתני', היינו אותה שכוברין הדגן, לנקות האבק מהתבואה אחר שנתנקה מהמוץ, ולפ"ז נקט תנא הכלים כסדר הכא [וכמו כן פ"ה דשביעית מ"ט, ופ"א דביצה מ"ח. ועי' ברתוי"ט בשביעית שם וברמב"ם שם, ועי' מ"ש תוס' גיטין דס"א א' בשם הירושלמי, דמדברי רבותינו הנ"ל לא משמע כדברינו]:
סעיף ה
וכברה ורחים ותנור
שמעמידין עליו קדרות לבשל, דאף דלפ"ז כל אלו גורם דגורם לאכילה הן, אסור להשאילן, וכ"ש שפוד וקדירה שהאוכל עומד בתוכו ממש:
סעיף ו
ונזמים
מיהו בשאלן להתנאה בהן בסעודה, שיתנו לו חלק יפה עי"ז, אסור:
סעיף ז
מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור
דמדמוחל לו השכירות, הרי נהנה לקנות בהמעות אוכל נפש:
סעיף ח
שוקל את שקלו
מחצית השקל שחייב כל א' מישראל. ונ"ל דלא מבעייא בנדר ראובן שלא להנות משמעון, מותר שמעון לשקול בעד ראובן, דאיהו לא נדר, אלא אפילו נדר ראובן שלא להנות לשמעון, מותר ראובן לשקול עבורו, דמצוה לאו להנות נתנו, ואע"ג דמתהנה לבסוף שאין ממשכנין אותו, גרמא בעלמא הוא ושרי [וה"ה בפריעת בע"ח לקמן, נ"ל דשרי בכה"ג, וער"ן בסוגיין דט"ו א', ד"ה הלכה]. ולא דמי למשאיל כלי במקום שמשכירין כיוצא בו דאסור כסוף מ"א וכ"כ במחזיר אבידתו במקום שמשכירין עי"ז דאסור כלקמן במשנה. דהתם הנהנה הוא עצמו האסור, דמי טפי כאלו פוטרו להאסור מהחוב שחייב להנאסר, דבאמת אסור, משא"כ הכא שנותן השקל להקדש, הו"ל כפוטרו מחוב של אחר שפיר הו"ל גרמא, ודו"ק. וי"א דדוקא בשכבר נתן הנאסר השקל ונאבד, באופן שאין ממשכנין אותו ולא נהנה מידי, אז שרי. ואע"ג דאפ"ה עכ"פ צריך ליתן והרי נהנה, והרי בכל כה"ג לא אמרינן מצות לאו להנות נתנו [כתוס' ר"ה דכ"ח א'], י"ל דהיינו רק ביש הנאת הגוף ממש, ולא כי הכא שאינו רק מניעת הצער לשלם:
סעיף ט
ופורע את חובו
אפילו היה לו משכן על החוב, וזה פרע ונטל המשכן, מותר להחזירו ללוה הנאסר, דלא הניהו מידי, דאפשר שהיה הנאסר מפייס להמלוה שימחל לו החוב. וי"א דדוקא מלוה ע"פ שרי לפרוע, ולא בשטר או במשכן, רק כשאין יכול לכוף ללוה לפרוע [ש"ך שם ס"ק ו']:
סעיף י
ומחזיר לו את אבדתו
אפילו בנכסי בעל אבידה אסורים אמחזיר, דמתהני המחזיר פרוטה דרב יוסף, דאין צריך ליתן לעני בשעה שמחזיר, אפ"ה שרי, דלא שכיח שיזדמן לו עני באותה שעה, ולא מקרי הנאה [ר"ן]:
סעיף יא
מקום שנוטלין עליה שכר
ושניהן מודרין זמ"ז, דאם יטול שכר הרי נהנה, ואם לאו הרי מהנהו. וא"ת איך יהיה תקנה לתת שכר למשיב אבידה לעבור עד"ת והרי מחוייב להשיב בחנם [כח"מ רס"ה]. יש לומר דכמו בפרוזבול כשראו חכמים שע"י קיום המצוה באים בנ"א לחטא בענין ממון היו רשאין לתקן פרוזבול [גיטין ל"א א'] והיינו משום דבכל דבר שבממון הפקר ב"ד הפקר [כיבמות פ"ט ב'] ה"נ כשראו ב"ד שרוב בנ"א היו מתעצלים מלהטריח מאד בהשבת אבדה מה גם בעניים דאע"ג דבשעת ההשבה לא היה מזומן לפניהם דבר אחר להשתכר אפ"ה חששו אולי ביני ביני כשיתעסקו בהשבה יזדמן להם עסק להרוויח ולא יהיה כאן, ולהכי לא עסקו בהשבה ועברו על לאו דלא תוכל להתעלם, וודאי יש כח ביד חכמים לתקן שיתנו להמשיב שכר טרחתו בההשבה, ולא שיהיה כשכר רק שהפקירו ממונו של בעל אבדה לגבי משיב וכן נוטין דברי רמב"ם [רפ"ק מנדרים]. אולם להר"ן הכא מלת מקום הכא לאו אעיר קאי ורק אמקרה, ור"ל אם בשעת השבה קרה דבר שמותר עי"ז ליקח שכר עבור ההשבה, כגון שהזדמן להרוויח בדבר אחר, שאז מותר ליקח שכר ההשבה [כח"מ רס"ה]:
סעיף יב
תפול הנאה להקדש
ולא לים המלח, מדאסר הנאתן כהקדש. מיהו אם המחזיר לבד מודר אסור לקבל שכר, ואם בעל אבידה לבד מודר, אסור להחזיר בחנם [שם]:
סעיף יג
ותורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו
שאומר כל הרוצה לתרום יתרום:
סעיף יד
ומקריב עליו
הכהן שנדר הישראל הנאה ממנו מקריב קרבנות שחייב הנודר:
סעיף טו
קיני יולדות
קן הוא ב' תורים או ב' בני יונה שחייב, אע"ג דכל אלו ע"י שיקריבו קרבנן מתיר אותו או אשתו בקדשים, אפ"ה שרי דאין זה אפילו גרמא להנאה, דאינו רק מסלק דבר המעכב:
סעיף טז
חטאות ואשמות
נ"ל דקמ"ל קינין, אף דאיכא הנאת הגוף דמתירן באכילת קדשים, ולא מבעייא הני שא"צ בהקרבתן דעת בעלים, אלא אפילו חטאות ואשמות שצריך שיתרצו הבעלים שיקריבום [כרמב"ם פ"א ממחוסרי כפרה ה"ה] אפ"ה כיון שלא שלחו להדיא, והנהו כהני שלוחי דרחמנא נינהו, לאו שליחותיה דנודר קעביד, ואינו רק מבריח ארי מנכסי חבירו, ונקט הנך שעכ"פ חייב בהן, ומכ"ש עולה ושלמים שמקריבן בעדו, שהרי אין חייב בהן כלל [עי' רמב"ם פרק ו' מנדרים ה"ה]:
סעיף יז
ומלמדו מדרש
המפרש הפסוקים:
סעיף יח
הלכות
הלממ"ס:
סעיף יט
ואגדות
דברי חז"ל שהסמיכום על הפסוקים. וטעם כולהו מדאסור ליקח שכר ללמדן, לא מהניהו מלמד לתלמיד. מיהו האידנא דמותר ליקח שכר ללמדן, דמדאין להם במה להתפרנס, שכר בטילה הוא דשקיל [כי"ד רמ"ו ה'], א"כ במודר, הכל אסור [שם רכ"א ב']:
סעיף כ
אבל לא ילמדנו מקרא
שמלמדו לקרות הפסוקים בניגון ופסקי טעמים, שמותר ליקח שכר בעד זה, מדאינן דאורייתא, נמצא מהניהו:
סעיף כא
אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא
אע"ג דמהנהו לאב, שהיה חייב בעצמו ללמד בנו, מצות לאו להנות נתנו, ולא מחשבו הנאה כשאין עמו הנאה אחרת. ואע"ג דה"נ יש הנאה אחרת, שמונע האב מהטרחה, גרמא בעלמא הוא [כך נראה לי]. מיהו בכל דוכתא דשרי, דוקא בלא א"ל למדני או למד בני, דאל"כ מהניהו בשעושה שליחותיה. וי"א דבמצוה אפילו עשאו שליח שרי, ורק בדבר שצריך שליחות כשעשאו ע"י אחר, כתרומה וכדומה, אסור [שם]:
סעיף כב
אף על פי שהוא חייב במזונותיהם
אפילו לי"א לעיל סי' ט' דדוקא באינו יכול לכופו שישלם אז מותר המודר לפרוע חובו, והכא הרי מחוייב לזונן. נ"ל דהתם שאני, דאם לא שילם המדיר היה המודר חייב לשלם, משא"כ הכא אם לא היה המדיר מפרנסן והתענו, לא היה הבעל חייב לשלם להם למפרע. מיהו אפ"ה אף למ"ד התם דשרי אף ביכול לכוף לפרוע, קמ"ל הכא מתניתין, דאף דהכא מתהני גופיה כשזן אשתו ובניו שלא יתענו, אפ"ה שרי לזונן:
סעיף כג
בין טמאה בין טהורה
מדמתפטמת עי"ז:
סעיף כד
וגופה שלו
רצונו לומר אף כשנפשה לשמים, דהיינו כשתשחט יהיה עכ"פ גופה שלו לאכלה, ואם כן נהנה כשתתפטם:
סעיף כה
וטמאה נפשה וגופה לשמים
דכשתמות אין לו הנאה מגופה, דרק למלאכה קבעי לה, ופטומה מכבידה למלאכה, אבל לזונה כדי חיותה לכ"ע אסור [כ"כ הר"ן וש"ך שם סק"ט]:
סעיף כו
או מאכילה לכלבים
ולר"א הרי אינה עומדת לכך, ולחכמים עכ"פ מדאפשר בכך, האפשר הוא הנאה:
סעיף כז
ונכנס
חבירו:
סעיף כח
לבקרו
להנאסר והרי נכסי החולה אין אסורים על המבקר רק איפכא נכסי המבקר אסורים על החולה:
סעיף כט
עומד
זמן מועט:
סעיף ל
אבל לא יושב
ר"ל זמן מרובה, ומיירי במקום ששוכרין מי שישב אצל החולה, ולהכי בעושה בחנם אסור שמהנהו:
סעיף לא
ומרפאהו רפואת נפש
ר"ל רפואת הגוף, ואפילו אפשר באחר. ואם המנהג ליתן שכר עבור רפואה כזו, אסור בחנם:
סעיף לב
אבל לא רפואת ממון
ר"ל רפואת בהמתו, כשיש רופא אחר, ואפילו דרך לרפאות כך בחנם, דעכ"פ מהנהו. מיהו מותר להודיע סם שירפאנה, וכ"כ באין רופא אחר, ירפאנה ממש דהו"ל כמשיב אבידה [כמשנה ב']:
סעיף לג
ורוחץ עמו באמבטיא
[באדעוואננע]:
סעיף לד
אבל לא בקטנה
דמהניהו שמגביה עליו המים:
סעיף לה
וישן עמו במטה
שאינו של נאסר:
סעיף לו
רבי יהודה אומר בימות החמה אבל לא בימות הגשמים
רבי יהודה לא פליג, רק מפרש דברי ת"ק:
סעיף לז
מפני שהוא מהנהו
[*) כ"כ במהדו"ק לפרש דר"י פליג אבל במהדו"ב חזר מזה ואחז בדעת התוי"ט וכתב דבריו שבאות ל"ו דר"י מפרש ושכח למחוק פירושו באות ל"ו.] נ"ל דטעמא דת"ק, דלא דמי לאמבטי, דהתם בשעה שעושה המעשה בא הנאה למודר, משא"כ במטה הנאת החמום למודר ממילא אתא. וקי"ל כר"י [שם]:
סעיף לח
ומיסב עמו על המטה
אפילו מטה קטנה בימות הגשמים, לא חיישינן שיישן:
סעיף לט
ואוכל עמו על השלחן
ולא חיישינן שיאכילו זל"ז:
סעיף מ
אבל לא מן התמחוי
[שיססעל] א', שכשיאכל א' מעט, יוכל האחר לאכול יותר עי"ז:
סעיף מא
אבל אוכל הוא עמו מן התמחוי החוזר
שחוזרין וממלאין אותה כשתתרוקן, וא"כ לא מתהנה כשיפסק האחד מלאכול קודם שיפסק חבירו, או ר"ל שיש בהקערה כ"כ מאכל הרבה, דבין כך או כך יחזירו המותר לבעה"ב:
סעיף מב
שלפני הפועלים
הוא קערה ארוכה כאבוס. ונ"ל דקמ"ל דאפילו בארוכה חיישינן שיאכל משל חבירו:
סעיף מג
ולא יעשה עמו באומן
שיקצרו שניהן בשורה א' בתלמי השדה, שמהנהו שמפנה לו מקום להתנועע:
סעיף מד
עושה הוא ברחוק ממנו
ור"מ גזר רחוק אטו קרוב:
סעיף מה
לא יורד לתוך שדהו
בשביעית מדאסור לעבור בארצו [כפ"ה מ"ב]:
סעיף מו
ואינו אוכל מן הנוטות
הנוטות חוץ לשדה ואפילו נשרו שם, דאע"ג דהן הפקר בשביעית, עכ"פ מדנדר קודם שביעית, יוכל לאסור דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. ונ"ל דרק מדרבנן אסור, מדשרי כה"ג באין לו מה יאכל [כמ"ח]:
סעיף מז
ובשביעית
ר"ל ואם נדר בשביעית:
סעיף מח
אינו יורד לתוך שדהו
דהקרקע לא אפקר רחמנא, רק לילך לאכול הפירות ושמא ישהה יותר:
סעיף מט
אבל אוכל הוא מן הנוטות
כיון דבשביעית נדר, הרי לא היו הפירות של מודר מעולם:
סעיף נ
המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו
גזירה שמא ישאל ממנו:
סעיף נא
לא ילונו
שמא ילוה ממנו. שאלה שייך בכלים, דהדרא בעינא, והלואה במעות:
סעיף נב
ולא ימכור לו ולא יקח ממנו
אם המקח כשוויו, יש הנאה לשניהן, ואם הוא בזול, גזרינן מכירה אטו לקיחה, ואם הוא ביוקר גזרינן לקיחה אטו מכירה [ט"ז רכ"א סקכ"ח], אבל לעיל [בפ"ג סי' נ"ה] דנאסר על רבים, לא גזרו, משום כדי חייו, כך נ"ל:
סעיף נג
אמר לו
אדם לחבירו:
סעיף נד
אמר לו אינה פנויה
דבמלאכתי היא:
סעיף נה
אמר קונם שדי שאני חורש בה לעולם
שכעס השואל על סרובו, ונדר לבלי לחרוש עוד בה, וחזר המשאיל והשאילה לו, ולרבותא נקט הכי, דאף דבכה"ג וודאי מסתבר שמדכועס אינו רוצה בפרתו כלל גם ע"י אחרים, אף שדרכו לחרוש בעצמו:
סעיף נו
הוא וכל אדם אסורין
מדהתכוון לכל החורשים בשבילו:
סעיף נז
ואין לו מה יאכל
ה"ה ביש לו, רק הכי אורחא:
סעיף נח
ובא ונוטל מזה
אם ירצה המדיר, דהרי לא צוה ליתן והוה ליה כאילו החנווני נתן להמודר פירות במתנה, ושוב קבל מהמדיר המעות במתנה. מדאסור לצוות, וכן אסור לומר כל השומע יזון, בלשון צווי, או אם תזון לא תפסיד, בדרך פתוי, דאז נראה כשלוחו, אבל מותר לומר כל הזן אינו מפסיד, ואפילו אין שם אדם אחר, כדשרינן כה"ג בשבת לומר כל המכבה אינו מפסיד [שבת קכ"א א'], מיהו בכה"ג חייב לשלם לו [ש"ך שכ"א סק"נ]:
סעיף נט
ואין לו מה יאכל
הכא מיירי דווקא באין לו, מדנותן לו הדבר בעצמו שקבל מהמדיר, וה"ה דרשאי לומר כל הזן אינו מפסיד וכלעיל סי' נ"ח רק הרי ע"כ מיירי שאין לו לחבירו רק מה שצריך לעצמו בדרך וקמ"ל תנא דאפ"ה משכחת היתרא [וזה דלא כרתוי"ט]:
סעיף ס
והלה נוטל ואוכל
אף דמד"ס צריך הפקר בפני ג' [כת"מ רע"ג]. היינו רק שלא יהיה יכול לחזור בו, או דמטלטלי גם מד"ס מהני הפקר ביחיד, או דאשעת הדחק העמידו על ד"ת [ש"ך סקנ"ג]:
סעיף סא
ורבי יוסי אוסר
מדאין שם אחר הוה כמתנה, וקיי"ל כת"ק [שם]: