אור ברסלב

יכין נגעים· רבי ישראל ליפשיץ

פרק יד

פרק יג

סעיף א

היה מביא פיילי
הוא מזרק בלשון ארמי. אבל נראה טפי שהוא לשון יוני או רומי שנקרא כך גביע קעלך בל"א שהוא כוס ארוך ועמוק טפי ממזרק. כדי לטבול בו האגודה והעוף. אולם גם בארמי מצינו שמשמעות פיילא יהי' כוס וכדמתרגמינן [ישעי' נ"א פי"ז] כוס התרעלה פיילא דלווטא:

סעיף ב

של חרש חדשה
הכי ילפינן מדהוקש כלי חרש למים חיים. דצריך שיהיו חדשים. דהיינו שלא נעשה בהן מלאכה [כסוטה דט"ו ב']:

סעיף ג

ונותן לתוכה רביעית מים חיים
ר"ל ממעין שאינו פוסק:

סעיף ד

ומביא שתי צפרים דרור
דרור לשון חפשית הוא. והוא מין צפור כשר. שהוא בטבעו פרא ואינו מקבל מרות. כמ"ש כדרור לעוף [משלי כ"ו]. ונ"ל שהוא שפערלינג בל"א. וכן תרגמו יעזעניוס. וערמל"מ רפי"א מטו"צ [וטעה המתרגם משניות בל"א שפירש הויזפאגעל. ולא ידעתי מאיזה בית לקח דרור זה. אולי נתכוון לתרנגול ולאווז שהן עופות בייתות ואולי לשון חז"ל הטעתו שאמרו [ביצה כ"ד א'] שנקראת דרור שדרה בבית כבשדה. ואיהו סבר דהיינו שהוא עוף בן תרבות ומתגדל בבית. ולא היא. דאיהו גופי' הי' כעטלף שלא ראה אור. דהרי במקומו הוא מוכרע. דשם אמרינן שאינה מקבלת מרות. וכן פירש"י התם שדרה בבית כבשדה. ר"ל שגם בבית יודעת להשמט בעופפה לשום זוית אילך ואילך]:

סעיף ה

שחט את אחת מהן
היינו הבריאה והיותר חזקה שבשניהן [ת"כ]. אבל מצותן שיהיו שניהן שוין במראה. ובקומה. ובדמים ולקיחתן כאחד [כלקמן מ"ה]:

סעיף ו

על כלי חרש
ר"ל בשעת שחיטה עצמה שחטו ממעל להכלי חרס הנ"ל שבו המים חיים. וממצה דמה היטב לתוך המים [רמב"ם רפי"א מטו"צ]:

סעיף ז

חפר וקוברה בפניו
צריכה קבורה. מדגם עפרה משנתרקבה אסור בהנאה [כתמורה דל"ג ב']. ויקברה מיד לפניו במקום ששחטה שלא יחשדוהו ששחטה לאכילה:

סעיף ח

נטל עץ ארז
היינו מקל מעץ ארז ארכו אמה. ועבי' כרביע מכרע מטה [כלקמן מ"ו]:

סעיף ט

ואזוב
והגבעול לא יהי' פחות מטפח [נדה כ"ו א']:

סעיף י

ושני תולעת
הוא צמר מסורק ארוך כתמונת לשון. וצבוע כקארמעזין. אמנם מדקאמר תנא מלת נטל ולא כלעיל הי' מביא. משמע שכל הג' מינין כבר הן לפניו וכן הוא הדין באמת. דבשחטה ולא היו כל הג' מינין מוכנים לפניו. פסולה [כקדושין נ"ז א'] וכן פסק הר"ש והרא"ש. גם מהרמב"ם [פי"א מצרעת ה"ז] יש קצת הכרע כן:

סעיף יא

וכרכן בשירי הלשון
שמניח אלו הג' מינים ביחד בידו. נמצא שהצמר הסרוק הוא ארוך יותר מכולן ואותו העודף נקרא שיורי הלשון. מדהוא משויר באורך יותר מכולן. ובאותו עודף שוב כורך כולן יחד:

סעיף יב

והקיף
ר"ל והסמיך להג' מינין שבהאגודה:

סעיף יג

להם ראשי אגפים וראש הזנב
נ"ל דר"ל שאחז הזנב עם ראשי הכנפים עם האגודה בידו ביחד משום ששם העוף דק. ונאות לאחזו שם עם האגודה ביחד. א"נ משו"ה אוחז העוף שם כדי שיוכל להטביל כל גוף העוף בהמים. ולא יחצוץ בידו בין גופו להמים:

סעיף יד

של שניה טבל
העוף והאגודה יחד בהמים שבכוס הנ"ל:

סעיף טו

והזה שבע פעמים לאחר ידו
ר"ל אחורי פס ידו. והיינו מדכתיב והזה על המתטהר. דמשמע חוצה להגוף:

סעיף טז

ויש אומרים על מצחו
נ"ל דר"ל ממעל למצחו. וכ"ע ס"ל דמדכתיב על המטהר. היינו על ממש [כסוכה ד"ז ב'. ועיין מנחות ס"ב א' ודו"ק]. רק דת"ק ס"ל דמדאפשר שמגביה ידו ממעל לראשו. להכי רק אחורי פס ידו הוא עליונו של מצורע טפי. וי"א ס"ל דעל המתטהר היינו עליונו של עיקר בנין הגוף דהיינו ממעל למצחו משמע:

סעיף יז

וכך היה מזין על השקוף שבבית
דכשמטהר בית מנוגע נמי עושה כלעיל. אבל ההזאות יהי' על צד חוץ של המשקוף. דהיינו ג"כ עליונו של בית. במקום שנראה לכל. משא"כ על הגג שם אינה נכרת ההזאה [ומה"ט נמי נ"ל דבהזאת אדם מנוגע ליכא למ"ד שיזה על הקדקד. רק בעליונו של מצח מקום שההזאה ניכרת. דמצח מקום היותר ניכר הוא כמ"ש [יחזקאל ט'] והתוית תיו על מצחות האנשים]. וכל המעשים הללו שבמשנתנו. בין בטהרת אדם או בית צריך שיעשה ע"י כהן [ת"כ]:

סעיף יח

בא לו
הכהן. ומדהי' שחיטת הצפור מחוץ לעיר במקום ישיבת המנוגע. והרי שליחת הצפור צריך שתהי' מתוך העיר. ולפיכך הי' צריך הכהן לכנוס לתוך העיר כדי לשלח הצפור. להכי שייך לשון בא לו. וכ"כ לקמן לאחר ששלח הצפור. כשרוצה לגלח אח"כ המצורע. הי' צריך לצאת אליו למחוץ לעיר. שייך נמי לומר בא לו. דבשניה ר"ל שהלך לו ממקום שהוא שם למקום אחר:

סעיף יט

אינו הופך פניו לא לים
אם הים סמוך להעיר. אינו פונה א"ע לשם:

סעיף כ

ולא לעיר
דמשום דעומד השתא תוך העיר אבל מיד אצל השער. דהיינו סמוך למקום המצורע שהוא מחוץ להשער. להכי קאמר הכא שבשעת שלוח אינו פונה א"ע לצד העיר:

סעיף כא

ולא למדבר
אם מדבר סמוך לעיר:

סעיף כב

ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה
דהכהן נכנס מהמצורע לתוך העיר. ובידו הצפור שטבל. ופונה א"ע לצד חוץ לעיר מקום שדות. ומשלח משם את הצפור לחוץ לחומה [כתוס' קידושין נ"ז ב']. וכ"ז מבואר בקרא. דכתיב ושלח הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. ושדה היינו מקום הראוי לזריעה. לאפוקי ים ומדבר שאינן ראויין לזריעה:

סעיף כג

בא
ר"ל חזר ויצא מתוך העיר למקום המצורע שעומד מחוץ לעיר:

סעיף כד

העביר תער על כל בשרו
כל שער שבגוף. אפילו של בית השחי ושל בית הערוה [ובאשה מכסה מה שא"צ לראות כשמגלח. ועיין לעיל פ"ג סימן מ"ח]. וכ"ש של ראשו וזקנו וגבות עיניו חוץ מהשער שתוך החוטם. לא משום ביהס"ת. דהרי גם ביהס"ת מגלח. אלא מדאינו בכל אדם. אבל כל השאר מגלח בתער דוקא עד שיהי' כדלעת חלקה:

סעיף כה

וכבס בגדיו
נ"ל דגם המנוגע בעצמו רשאי לטבלן. דאע"ג דכשיאחזן בשעת טבילה. יטמאן במגעו. עכ"פ הרי טבילה זו לא משום שאחר טבילת גופו יהי' יכול ללבשן בטהרה צוה הכתוב. דהרי גם אחר שיטבול טבילה זו עדיין הוא אהט"ו כשרץ. ויחזור ויטמא הבגדים שילבש ויעשה אותן ראשון לטומאה וא"כ מה מזיק כשיאחזן בשעת טבילה שיעשה אותן בנגיעתו רק ראשון. מיהו אעפ"כ צותה תורה לטבלן. כדי להקל טומאתן. דתחלה כשלבשן בימי חלוטו הי' אהט"ו כמדרס הזב. והשתא כשיטבלן. אף שיחזור וילבשן יהיו רק ראשון. מיהו אפשר שגם אם יהיו לו בגדים טהורים גזיה"כ הוא שיטבלן. [אמנם לא זכיתי לידע למה הפך התנא במשנתנו הסדר שנזכר בתורה. דבקרא כתיב כבס קודם גלוח ראשון. ורק בגלוח השני כתיב גלוח קודם הכיבוס. ובמשנתנו נזכר בב' הגלוחים הגלוח קודם הכיבוס. ועל מה זה. והיה בדעתי לומר דתנא אתא לאשמעינן דאין הסדר מעכב בו. אלא דא"כ קשה דהו"ל לאשמעינן רבותא טפי. דרשאי לטבול בגדיו גם אחר טבילת גופו. וביותר תמוהים דברי הרמב"ם [פי"א מטו"צ ה"א] אחר גלוח ראשון. קאמר. ואח"כ מכבס בגדיו. מדקאמר מלת ואח"כ. משמע דוקא אחר גלוח טובלן. וק' ואמאי והרי בתורה נזכר טבילתן מקודם. ואפרשה כפי אל ד' ואומר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. כי אתה נרי ד' אלדי יגיה חשכי]:

סעיף כו

טהור מלטמא בביאה
אינו מטמא בית כשיכנס בה אחר שטבל:

סעיף כז

והרי הוא מטמא כשרץ
דהיינו שהוא אהט"ו כשרץ לטמא חדם וכלים במגע ולא במשא כשלא נגען. וגם הוא כשרץ שאינו עושה משכב ומושב מהשתא:

סעיף כח

ואסור
דהיינו ואסור וכו'. ורב"א כתב דתרי מילי נינהו דאף שמותר לכנוס להעיר המוקפת חומה. אפ"ה גזיה"כ הוא שעדיין יהי' מגורש מביתו ז"י. ואסור נמי בתשמיש המטה [וכן משמע נמי לע"ד מת"כ שהביא הרא"ש. דכתיב וישב מחוץ שיהי' כמנודה [מביתו]. לאהלו מלמד שאסור בתשמיש]:

סעיף כט

כבס בגדיו וטבל טהור מלטמא כשרץ והרי הוא טבול יום
לפסול תרומה וקדשים במגעו:

סעיף ל

אוכל במעשר
מעשר שני:

סעיף לא

הביא כפרתו אוכל בקדשים
הם הקרבנות שמביא ביום הח' [כמשנה ז']:

סעיף לב

נמצאו ג' טהרות במצורע
דכשטבל ועלה אוכל במעשר. הרי טהרה א. העריב שמשו. אוכל בתרומה. הרי טהרה ב. הביא כפרתו אוכל בקדשים הרי טהרה ג. והא דלא חשיב דאחר טבילה ראשונה אמ"ט בביאה. ואינו עושה משכב ומושב. ונהוי ד' טהרות במצורע. היינו משום דגם אחר טבילה ראשונה עדיין טמא כשרץ. ולא שייך למקרי לטבילה ההיא בשם טהרה:

סעיף לג

וג' טהרות ביולדת
וה"ה בזב וזבה. דבכולן יש ג' חלוקי כפרה הנ"ל. רק נקט יולדת משום דבה מפורש כמו במצורע. וכפר עליו הכהן וטהרה. דהיינו לאכילת קדשים. ומינה ילפינן זב וזבה. ורב"א פי' דג' טהרות של מצורע. היינו (א) דאחר טבילה ראשונה טהור מלטמא בביאה [ומלעשות משכב ומושב]. (ב) דאחר טבילה שנייה והערב שמש מותר בתרומה. (ג) שאחר שהביא כפרתו מותר בקדשים. וג' טהרות של יולדת היינו (א) אחר טבילת ז' לזכר וי"ד לנקבה טהורה לבעלה. (ב) ואחר טבילה ב' של מ' לזכר ופ' לנקבה. אחר הערב שמש של זו או זו טהורה לתרומה. (ג) ואחר הבאת קרבנותיו ביום מ"א לזכר ופ"א לנקבה מותרת בקדשים [ולדברי רבינו ז"ל שנזיר לא נקט זב וזבה מדלא שייך גבייהו רק ב' טהרות. דבזב הרי לא שייך גבי' רק טהרה לתרומה וקדשים. ובזבה נמי או טבלה ביום ז' מז' נקיים שלה כי כך דינה [כפסחים ד"צ ע"ב]. הרי עכ"פ אסורה לבעלה עד הערב [כספ"י דנדה]. וא"כ טהרתה לבעלה ולתרומה בהדדי קאתו. ואע"ג שאם טבלה בליל ח' או ביום ח' מז"נ. מותרת לבעלה מיד אחר טבילה. ואפ"ה אסורה בתרומה עד אחר הע"ש. ובקדשים אסורה עד אחר הבאת קרבנותי' ביום ט' [עיין בפרקין מ"ז ורתוי"ט נזיר פ"ו מ"ו ד"ה ואינו]. נמצא שיש לה ג' טהרות. אפ"ה כיון דדינה לטבול בז' לא ניח"ל לתנא למנקט לה. דהרי כשטבלה כדינה יש לה רק ב' טהרות. וא"ת א"כ למה לא חשב נמי דזה וזה אחר טבילה ב' מיד הותר במעשר. ונהוי כל א' ד' טהרות. י"ל דס"ל לרבינו דג' טהרות דנקט תנא היינו ג' פעולות שיעשה אדם לטהרתו. משא"כ הע"ש שמשא ממילא ערבא. ותו דטבילה והע"ש בהדי הדדי שייכא. ולהכי לא שייכי למקרי לחצי טהרה בשם טהרה שלמה]:

סעיף לד

והלוים
כשנתחנכו במדבר לעבודתן:

סעיף לה

מיהו משונה נזיר מב' חבריו. שמגלח רק שער ראשו. ומשונה מצורע מב' חבריו שב' גלוחי' צריך שיהי' דוקא ע"י כהן וכלעיל. וגם גלוחו מעכב [כראב"ד פי"א מטו"צ ה"ד]. משא"כ נזיר א"צ כהן לגלחו. וגלוחו אינו מעכב [כיומא ס"א ב']:

סעיף לו

שתי צפרים מצותן שיהו שוות במראה ובקומה ובדמים
שיהא סך דמי זה כזה. ואפשר נמי שיהיו שוין במין המעות שיתן בעד זה וזה. אם בזהב או כסף או נחושת. דבכל הג' ילפינן במה מצינו ב' צפרים מב' שעירי יו"כ דכתיב בהו ג"פ שני שיהיו שוין בג' אלו [ולא זכיתי לידע למה לא נילף נמי ביולדת ובמצורע ובזב וזבה. וכמו כן בכל קרבן עולה ויורד. דבכולהו נמי כתיב ב' תורים וב' בנ"י. ונימא שיהיו שוין בג' אלו. ועיין יומא [ס"ב ב'] וצ"ע]. ופשוט שאם לא לקחן. אלא נולדו אצלו יהי' עכ"פ דמי של זה כשל זה:

סעיף לז

ולקיחתן כאחת
כך אמרינן נמי בב' שעירי יוה"כ [יומא ס"ב ב']. וילפינן כך משום דהתם כתיב יקח שני והכא כתיב ולקח שני. מהא ילפינן דבתרווייהו צריך שיהי' גם זמן לקיחתו שוה [הרא"ש]. ונל"פ דבנולדו אצלו א"צ שיהיו נולדים כאחת. אלא סגי בשמיחדם להיות צפרי טהרתו בשעה אחת:

סעיף לח

אף על פי שאינם שוות
במראה קומה ודמים:

סעיף לט

לקח אחד היום ואחד למחר
לאו דוקא. אלא ר"ל אפילו לזמן מרובה ביניהן. דיש מחר שהוא לאחר זמן. וכמו וכי ישאלך בנך מחר [כרש"י שמות י"ג פי"ד]:

סעיף מ

יקח זוג לשניה
ואע"ג דא"כ לא יהי' זמן לקיחתו כאחד עכ"פ כיון דבדיעבד אפילו שלא כאחת כשרים. וכיון דקנה כבר זו הי"ל כדיעבד. מיהו כ"ש ינשנמצאת אחת מהן שאינה דרור. וקודם ששחטה שרשאי לקנות זוג לשניי'. רק רבותא קמ"ל דאע"ג דקיי"ל דשחיטה קובעת [כקידושין נ"ז א'] וזו כבר נשחטה. עכ"פ כיון שנמצאת שאינה דרור. לא קבעתה שחיטה:

סעיף מא

הראשונה
ר"ל אותה ששחטה:

סעיף מב

מותרת באכילה
וה"ה דגם המשולחת מותרת דהרי לא הוקבעה בשחיטת חברתה שאינה ראוויה לטהרתו. רק אורחא דמלתא נקט שרגיל לזווגו לאחר. וקמ"ל נמי דמותר לזווגו לאחר. אף שלא יהי' לקיחתו כאחת:

סעיף מג

שחטה ונמצאת טרפה
לא זו אף זו קתני. דלא זו שמצאה שלא דרור דלא הוקבעה כלל בשחיטה. אלא אפילו שחטה ונמצאת טרפה. שהוא מין הראוי. ואפילו מצאה טרפה במעיה. שלא ידעו קודם שחיטה שהיא טרפה. אפ"ה לא נקבעה חברתה. וכ"ש בטרפות שהי' אפשר לידע קודם שחיטה. וה"ה בנתנבלה בשחיטה. דכיון דלא נשחטה כראוי. לא הוקבע שנייה. רק נקט טרפה לרבותא. דאע"ג דשחיטתה מהני לטהרה מטומאת נבלה [כחולין דע"ב ב']. אפ"ה כיון דנמצאת טרפה הרי מעיקרא לא הוה חזיא. ולא הוקבעה שניי' בשחיטת זו:

סעיף מד

נשפך הדם
קודם שהוזה ממנו ז' הזאות [כלעיל מ"א]:

סעיף מה

תמות
ברעב. דמדנשחטה כראוי מיד הוקבעה חברתה לזווגה לזו ולא לאחרת. דכ"ש דשחוטה אסור בהנאה מה"ט:

סעיף מו

ישפך הדם
אבל במתה משולחת אחר הזאות הדם. שלוח אינו מעכב [כיומא ד"מ א' וראב"ד פי"א מצרעת ה"ד. ורלח"מ שם]:

סעיף מז

אחד לשנים
לכאורה מיותר. דמדקאמר דצריך כרביע כרע מטה. ל"ל תו לפרש האיך יחלקו לד' חלקים. ונ"ל דהא קמ"ל דמדסד"א דרביע כרע המטה. היינו שיחלק עובי הכרע לד' חלקים באורך או ברוחב שבעובי'. אלא דבכה"ג לא יהי' יכול לצמצם חלק הרביעי יפה. להכי קאמר א' לב' וכו' דע"י שיחלקום באופן זה מצי שפיר לצמצם יפה. דכל השיעורין הלממ"ס. והי' מדת כרע ידוע להם:

סעיף מח

ולא כל אזוב שיש לו שם לווי
ביינאמען. ונ"ל דאעפ"כ נקט כל הנך כנויים לדוגמא לאשמעינן דבין שהי' השם לווי ע"ש מדינה. כגון יוני. ובין שהי' על שם צבעו כגון כוחלי. דהיינו שמראהו הוא כמראה כחל. והוא מראה בלויא בל"א. ובין שהוא על שם עיר שמצוי שם. כמו רומי. ובין שהוא על שם הארץ שגדל שם. והיינו מדברי. הכל נקרא שם לווי. ואסור. [ועיין מ"ש בס"ד פי"א דפרה מ"ז]. א"נ נ"ל ממה דקיי"ל דטהרת מצורע נוהג אפילו בחו"ל ואפילו שלא בפה"ב [כרמב"ם פי"א מטו"צ ה"ו]. א"כ אי משום דתני דכל אזוב שיש לו שם לווי פסול. סד"א דרק בשמא קפיד קרא. לפיכך כשהוא בארץ יון או ברומי. דשם נקרא אזוב שלהן אזוב סתם. ולפיכך כשמתטהר המצורע ביון או ברומי. מותר להתטהר באזוב שלהן שנקרא במקומן בלי שם לווו. קמ"ל דאפ"ה הנך לעולם ובכ"מ פסולים. והא דלא תנא נמי מדות האזוב שיהיה ארכו טפח [כנדה כ"ו א']. וגם לא הזכיר שיהי' הלשון משקלו שקל [כיומא מ"ב א']. נ"ל דה"ט משום דכל המדות שמנה תנא במשנתנו היינו שלא יהי' פחות או יותר מזה. מדכך קבלנו מסיני. אבל אזוב ולשון וודאי רשאי להוסיף. ורק שלא יהיה האזוב פחות מטפח. והלשון לא יהיה פחות ממשקל שקל [ועיין יומא מ"ב ב']:

סעיף מט

ביום השמיני
תנא מיירי כשגלח וטבל ביום הז'. אבל כשיגלח וטבל ביום ח' או אחר כמה ימים מגלוח הראשון. טובל ומביא קרבנותיו למחרתו [רמב"ם פ"ד ממחוכ"פ ה"ב]:

סעיף נ

מביא ג' בהמות
דהיינו ב' כבשים זכרים א' לעולה וא' לאשם וכבשה א' נקבה לחטאת. והם כפרתו שנזכר במשנה ג':

סעיף נא

חטאת
אע"ג דסדר הקרבתו תחלה אשם [וכמשנה ז']. ואח"כ חטאת ועולה. אפ"ה לא רצה להפסיק בין זכרון החטאת בין האשם לעולה. משום דחטאת נקבה. אבל האשם והעולה שניהן זכרים. ולא עוד אלא שב' אלו צריך שיהיו שניהן שוין [כיומא ס"ב ב'. ותמוה שהרמב"ם לא הזכיר דין זה בחיבורו. וכ"כ לא הזכיר [בפ"ד מתמידין] שב' מוספי שבת צריך שיהיו שוין]. ואעפ"כ לא הזכיר תנא חטאת לבסוף. משום דחטאת קודמת לעולה בכ"מ [כנזיר פ"ו מ"ז]. ולא עוד אלא שהחטאת והאשם מעכבין הכפרה. אבל לא העולה [כרמב"ם פ"א ממחוסכ"פ] להכי אסמכינהו יחדו לחטאת ואשם:

סעיף נב

ועולת העוף
משא"כ לאשם גם הוא צריך כבש:

סעיף נג

בא לו
המצורע המתטהר. אחר שחזר וטבל היום [כלקמן מ"ח]:

סעיף נד

אצל האשם
שהאשם מקריב הכהן תחלה. והיינו שהכהן עומד בפנים אצל האשם שעומד בתוך חלול העזרה סמוך לשער נקנור. הוא עזרת ישראל. ובא המצורע לתוך חלול השער הזה שלא נתקדש [אף שכל חללי השערים נתקדשו. כפסחים פ"ה ב'] ומסמיך א"ע שם לאשמו שעומד בפנים:

סעיף נה

וסמך שתי ידיו עליו ושחטו
אמנם קודם לזה מכניס המצורע ב' ידיו לתוך חלול העזרה תחת האשם. והכהן משים ידיו תחת ידי המצורע. וכך מניפין שניהן את האשם חי עם לוג השמן שמביא עמו. ובאותה תנופה מוליך ומביא ומעלה ומוריד. ואח"כ סומך המצורע ב' ידיו שהכניס. על ראש האשם שעומד בפנים ומתוודה עליו החטאים שעליהן נגעים באין. ואח"כ מכניס הכהן האשם לצפון המזבח ושוחטו שם [כך פירשתי ע"ד התוספתא פ"ה מנגעים. וכך הוא דעת הראב"ד פ"ד ממחוסכ"פ וברכ"מ שם מועתקת התוספתא בשיבוש. ולפ"ז צ"ל דבמשנתנו לא נחית תנא לפרש דין התנופה שמפורש בקרא. אבל נקט סמיכה שאינו מפורש בענין. אולם להרמב"ם לא היה תנופה זו שקודם שחיטה רק ע"י כהן לבד]:

סעיף נו

וקבלו ב' כהנים
שכהן אחד מקבל דם בתוך כף ימין. ומערה מתוכה לתוך כף שמאל. דבין קבלה ובין נתינת הדם בבהונות צריך שיהיו בימין. ואם עשה בשמאל פסול. והא דצריך שיקבל הדם תוך הכף ממש. ילפינן כך בהיקש. מדכתיב ולקח ונתן. דמה נתינה ביד ממש אף לקיחה כן:

סעיף נז

וזה שקבל ביד בא לו
אחר שזרק חבירו הדם בקיר המזבח [רמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ] בא לו הכהן ממקום המזבח לשער נקנור ששם עומד עדיין המצורע:

סעיף נח

והמצורע טבל בלשכת המצורעים
שהיתה בעזרת נשים בקרן צפונית מערבית:

סעיף נט

בא ועמד בשער ניקנור
ר"ל אחר שטבל בהלשכה היה בא ועמד בשער ניקנור והוא השער שנכנסין בו מעזרת נשים לעזרת ישראל. אולם לא שטובל השתא. דהרי כבר היה צריך לטבול קודם תנופה וסמיכה שהכניס ידיו לפנים. אלא נ"ל דאפ"ה נטר תנא מלפרש טבילתו עד הכא. כדי להסמיך כל פלוגתות דר"י ורבנן. דכמו דפליגי בטבילה כמו כן פליגי במתן בהונות [במ"ו]:

סעיף ס

רבי יהודה אומר לא היה צריך טבילה
מדכבר טבל מאתמול ולרבנן אמרינן מדהיה מורגל בטומאה בימי חלוטו. ולא היה משתמר בטהרה. חיישינן שמא גם השתא שכח ונגע בשרץ וכדומה ולא הוה אדעתי'. מיהו אע"ג דא"כ הו"ל טבו"י והאיך יכנוס לעזרת נשים שטבו"י אסור שם [כפ"ק דכלים מ"ח]. י"ל דכיון דטומאה זו רק מדרבנן היא. אף שהוא מחשש טומאה דאוריי' א"צ הע"ש [ועיין רמב"ם רפ"ט מאהט"ו]:

סעיף סא

הכניס ראשו
מתוך חלול שער נקנור שעומד שם המצורע. משם מכניס המצורע רק ראשו לתוך עזרת ישראל. דמדלא הקריבו עדיין אשמו וגם חטאתו. מחוסכ"פ הוא עדיין. ואסור לכנוס לעזרת ישראל. וגם הדם א"א הי' להוציא אליו לתוך חלול השער. דהרי יפסל ביוצא. להכי יעמוד המתטהר במקומו. ויכנים ג' אברים אלו לפנים להמתנות. ואע"ג דהא דקיי"ל ביאה במקצת ל"ש ביאה. היינו שהמכניס מקצתו לא יתחייב כרת בשהכניס מקצתו בטומאה. אבל לענין מלקות שמה ביאה [כזבחים ל"ג ב']. י"ל הכא דלא אפשר באופן אחר. אתי עשה ודחי הל"ת [כך נ"ל להראב"ד פ"ג מביאת מקדש. אמנם להרמב"ם שם. ביאה במקצת רק מד"ס שמה ביאה, ולוקין דקאמר הש"ס. היינו רק מכות מרדות]:

סעיף סב

ונתן
הכהן נותן מהדם שבתוך כף ידו:

סעיף סג

על תנוך
הוא הגדר האמצעי שבאוזן:

סעיף סד

ידו
על הכניס דרישא קאי. ור"ל ואח"כ מכניס המתטהר ידו:

סעיף סה

אין לו בהן יד
הוא האצבע העב ביותר דוימען בל"א:

סעיף סו

אין לו
שחסר לו זה או זה:

סעיף סז

טהרה עולמית
לר"ש והר"ב דוקא בנקטעו אחר שנזקק לטהרה. בעינן קרא כדכתיב. דילפינן מעדים. דבנקטע יד העדים קודם שנזקקו הן בעצמן להרוג המתחייב מיתה. דהיונו קודם שהעידו בב"ד לא אמרינן גבי' בעינן קרא כדכתיב [כסנהדרין מ"ה ב'] וגם רבותינו בעתוס' שם הכי ס"ל. רק כתבו דזקוק העדים הוא קודם לכן. דהיינו משראו העדות אף שלא העידו עדיין. וזקוק המצורע הוא משנזקק לטומאה. וכל שנקטע מקודם לא בעינן קרא כדכתיב. ולרמב"ם [פ"ד ממחוסכ"פ] במצורע אפילו נקטע מעיקרא אמרינן בעינן קרא כדכתיב ואין לו טהרה עולמית:

סעיף סח

רבי אליעזר אומר נותן הוא על מקומן
דס"ל לא בעינן קרא כדכתיב. רק מה דאפשר לקיים דהיינו המתנות יקיים. ומקום הימין עדיף מבהן שמאל:

סעיף סט

אם נתן על של שמאל יצא
ס"ל נמי כר"א דלא בעינן קרא כדכתיב. רק ס"ל דכיון דיש לו עכ"פ בהן. אע"פ שהוא בשמאל. אפ"ה הוא עדיף טפי ממקום בהן ימין. מדאין שם בהן כלל והתורה בהן קאמרה:

סעיף ע

נטל
הכהן נטל ביד ימינו:

סעיף עא

מלוג השמן
ר"ל מן השמן שבלוג שהניפו עם האשם. ולא יצק כולו לתוך היד. רק כפי השיעור הצריך להזאות ומתנות. והשאר מניחו בכלי שהוא בתוכו. ומתחלק לכהנים [כספ"י דזבחים]:

סעיף עב

ויצק לתוך כפו של חברו
לתוך כף שמאל של כהן חבירו:

סעיף עג

טבל
הכהן שיצק טובל אצבע ימינו הסמוך לאגודל. תוך השמן שבכף חבירו. והופך פניו לק"ק:

סעיף עד

שם הוא נותן את השמן
דהיינו על תנוך ועל בהן יד ועל בהן רגל. ואפילו נתקנח הדם ביני ביני אינו מעכב מדלא כתיב על דם. רק על מקום דם האשם:

סעיף עה

אם נתן
על ראשו:

סעיף עו

לא כפר
מדכתיב יתן על ראש המטהר וכפר. משמע שהנתינה מעכב כפרתו [רש"י זבחים ד"ו]:

סעיף עז

ומעלין עליו כאילו לא כפר
ר"ל דלא עשה מצוה מן המובחר:

סעיף עח

חסר הלוג עד שלא יצק
לתוך כף הכהן:

סעיף עט

ימלאנו
ולא אמרינן דכלי הלוג כששפכו לתוכו קבע לו שיפסול הנשאר כשחסר אח"כ. ואע"ג שהשמן שימלא בו החסרון לא הונף עם האשם. אפ"ה הרי קיי"ל דאם הניף השמן בפ"ע יצא [כרמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ]. לפ"ז אחר שחזר ומילא הלוג צריך להניפו:

סעיף פ

תוכן העניינים

יכין נגעים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה