יכין מעשר שני· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ה
סעיף א
כרם רבעי
שגדלו בו פירות בשנת ד' משנטעו שצריך להעלותן לירושלים או לפדותן כמע"ש וחושש שיכשלו בהם בנ"א בשביעית שמופקרים הפירות לכל אדם. ומסתפקא לן אי תנא נטע או כרם רבעי. ואנן קיי"ל דבחו"ל כל הפירות פודה בלא ברכה ואחר שיתלשן אפי' הן הרבה לוקח רק שוה פרוטה דהייינו מטבע או פירות ששוי' חצי שעורה כסף. ואומר זה יהיה פדיון על פירות אלו ושוחק הפדיון ומטילו לנהר [י"ד רצ"ד ס"ו וז']:
סעיף ב
מציינין אותו בקוזזות אדמה
בונה אצלו ציון וסימן מרגבי אדמה להכיר עי"ז דאפשר היתר הנאתו כאדמה שעושה פירות ה"נ שרי לאחר פדיון:
סעיף ג
ושל ערלה בחרסית
חרס כתושה שאינה מגדלת פירות כל כך כמו שזרע לסי' כערלה שאסור בהנאה:
סעיף ד
ושל קברות
להזהיר לכהן ונזיר:
סעיף ה
בסיד
לבן כעצמות:
סעיף ו
וממחה
ממוגגו במים שיתלבן ביותר:
סעיף ז
אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים
שעושין סי' לכל אלה:
סעיף ח
בשביעית
שהכל הפקר אבל בשאר שנים דהנוטל פירותיו גזלן הוא הלעיטהו לרשע וימות [ב"ק ס"ט א']:
סעיף ט
והצנועים
כשהיה להן כרם רבעי:
סעיף י
מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות האלו
לכשילקט דאלת"ה לא נתקן מה שנאכל אחר אמירתו. והא דלא פדו כל הכרס מיד משום דהיו רוצים להוליך הפירות עצמן לירושלים:
סעיף יא
כרם רבעי היה עולה לירושלם מהלך יום אחד לכל צד
ר"ל מהלך יום א' סביב ירושלים. היה צריך להעלות הפירות רבעי בעצמן לירושלי' ולא פדיונם ותקנו כך החכמי' כדי לעטר ירושלים בפירות:
סעיף יב
ומשרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה
ר"ל אפילו כרם שסמוך לחומה נפדה ולא יעלוהו שיפסידו לסוחרים בקלקול שער הפירות:
סעיף יג
ותנאי היה הדבר
בתחלה כשתקנו שצריך להעלותן:
סעיף יד
שאימתי שירצו
כשיתרבו הפירות. והוצרכו לתנאי דלא להוי כדבר שנאסר במנין דאין ב"ד שלאחריהן יכול לבטלו אא"כ גדול מהראשונים בחכמה ובמנין. ואולי לא יהיה הבית דין שלאחריהן גדול באלה יותר מהראשונים לבטל תקנתן ושיהיה חיוב דוקא להעלות:
סעיף טו
רבי יוסי אומר משחרב בית המקדש
ולא חששו לקשט ירושלים שביד אויב:
סעיף טז
ותנאי היה אימתי שיבנה בית המקדש יחזור הדבר לכמות שהיה
והוצרכו לתנאי זה גם כשהתרבו פירות שלא יהיו נראים כמבטלי דברי ב"ד הקודמים כך נ"ל:
סעיף יז
בית שמאי אומרים אין לו חומש
כשפודהו בעה"ב א"צ להוסיף חומש כמע"ש:
סעיף יח
ואין לו ביעור
א"צ לבערו מהבית כמע"ש עם שאר המעשרו' בשנת ד' וז' בשמיטה כמ"ז:
סעיף יט
ויש לו עוללות
ס"ל לב"ש דרבעי ממון בעלי' הוא. ולהכי חייב בפרט ועוללות לעניים ככל כרם כפ"ז דפאה מ"ג וד':
סעיף כ
והעניים פודין לעצמן
הרבעי לאכלו בירושלים:
סעיף כא
ובית הלל אומרים כולו לגת
ס"ל ממון גבוה הוא ופטור מפרט ועוללות ודורך הכל בגת ופודהו או מעלהו:
סעיף כב
מניח את הסל
הריקן שיתן אחר כך לתוכו הפירות שילקט אח"כ:
סעיף כג
על פי שלשה
הבקיאין לשום ההוצאות שיוציא:
סעיף כד
ואומר כמה
סלי' כזה:
סעיף כה
אדם רוצה לפדות לו בסלע על מנת להוציא יציאות מביתו
ר"ל על מנת שיתן הפודה שכר שמירה במחובר ושכר עידור ובצירה:
סעיף כו
ומניח את המעות
כפי ששמו:
סעיף כז
ובשביעית
שאסור לשמרו ולעדרו גם משכר לקיטה נמנעים בנ"א מדאין הכל בקיאין לומר כפרק ח' דשביעית משנה ד:
סעיף כח
פודהו בשויו
ומדא"צ לשום ההוצאות דהרי גם שכר לקיטה אסור [כשביעית פ"ח מ"ד]. אין צריך גם כן לשום כמה שוין:
סעיף כט
ואם היה הכל מופקד
בהפקירו בעלים השדה בשאר שני שמיטה:
סעיף ל
אין לו
לנכות:
סעיף לא
בין שהוא שלו ובין שניתן לו במתנה
כשעדיין סמדר דאחר כך אסור במתנה דקיימא לן כבית הלל סי' כ"א דממון גבוה הוא:
סעיף לב
כיצד היה בעור נותנין תרומה ותרומת מעשר
של שני' שעברו:
סעיף לג
לבעלים
לכהן:
סעיף לד
ומעשר ראשון לבעליו
ללוי:
סעיף לה
ומעשר עני לבעליו
לעני:
סעיף לו
מתבערים בכל מקום
ר"ל מאבדן מהעולם:
סעיף לז
התבשיל
ממע"ש ורבעי שאין ממשותן בעין:
סעיף לח
ובית הלל אומרים הרי הוא כמבוער
עי' מ"ש בס"ד [שביעית ספ"ז]:
סעיף לט
בזמן הזה
דקודם שעת ביעור אינו חייב עדיין לבערן אף שאין בהמק"ק:
סעיף מ
והגיעה שעת הבעור
שלא הי' יכול להעלותן לירושלים:
סעיף מא
בית שמאי אומרים צריך לחללן על הכסף
ומדאין בהמק"ק שוחקו ומטילו לנהר:
סעיף מב
ובית הלל אומרים אחד שהן כסף ואחד שהן פירות
ושוחקן ומטילן לנהר. והכי קיי"ל [י"ד רצ"ד]:
סעיף מג
אמר רבי יהודה בראשונה היו שולחין אצל בעלי בתים שבמדינות מהרו והתקינו את פירותיכם
קצרו הפירות מהר ותנו תומ"ע לבעליהן:
סעיף מד
עד שלא תגיע שעת הבעור
ותצטרכו לאבד מהעולם הבכורים ומעשר שני:
סעיף מה
עד שבא רבי עקיבא ולמד שכל הפירות שלא באו לעונת המעשרות
כפ"ק דמעשר:
סעיף מו
מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו
וכבר נגמרו למעשר או שהפרישן כבר רק שלא נתנה עדיין לבעליהן:
סעיף מז
צריך לקרוא להם שם
ר"ל לקרוא שם מי יקבל המעשרות ולזכותן לו וכדמסיק בר"ג:
סעיף מח
מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באין בספינה
ערב פסח היה והגיע הביעור ופירות שבביתו כבר נתן מהן ת"ג דחזקה לגורן שלא תעקר ממקומה עד שיפרישו ממנה ת"ג [כירושלמי פ"ג דמעשרות]. אבל לא הפריש עדיין המעשרות:
סעיף מט
אמר רבן גמליאל עשור שאני עתיד למוד
למעשר ראשון:
סעיף נ
נתון ליהושע
לוי היה ואף דקנסינהו עזרא שאני ר"י דלא היה עשיר ועזרא לא קנס רק לעשירים שהיה אפשר להם לעלות [ועי' מ"ש בס"ד פאה פ"ה סי' ח']. וצ"ל שהיה לו ר' זוז דאל"כ גם מעשר עני היה נותן לו [תוס' קדושין די"ז א']:
סעיף נא
ומקומו
של המעשר:
סעיף נב
מושכר לו
שיקנה המעשר אג"ק:
סעיף נג
עשור אחר שאני עתיד למוד
למעשר עני:
סעיף נד
נתון לעקיבא בן יוסף
גבאי עניים היה:
סעיף נה
אמר רבי יהושע עשור שאני עתיד למוד
ממעשר זה שאני חייב ליתן מעשר מן המעשר לכהן:
סעיף נו
נתון לאלעזר בן עזריה
כהן היה:
סעיף נז
ונתקבלו זה מזה שכר
שכר המקומות דשכירות נקנה בכסף משא"כ בחליפין בסודר אינו נקנה השכירות. ומה"ט גם במתנה לא היה אפשר:
סעיף נח
במנחה ביום טוב האחרון היו מתודין
דהי' מבערן בעיו"ט ומשייר לעצמו כדי לאכל מעש"נ ורבעי בירושלים עד מנחה של יו"ט האחרון:
סעיף נט
כיצד היה הודוי
לכתחלה הי' צריך להיות בבהמ"ק ובדיעבד בכ"מ [כרמב"ם פי"א ממע"ש]. ונקרא וודוי שבחטא אבותינו בעגל צריך לבער הקודש מהבית דלולא כן היה הכל לבכורות. והוודוי נאמר בכל לשון ואומר המקראות כמו שכתובים בתורה רק דתנא דריש לה הכא כוונת פרשת הוודוי:
סעיף ס
זה מעשר שני ונטע רבעי
שאלו נקראו קודש וצריכין ביעור מהעולם סתמא כב"ה לעיל [במ"ג]:
סעיף סא
וגם נתתיו
גם רבוי הוא:
סעיף סב
מן הבית זו חלה
דשאר מתנות דרך לחלקם בגורן:
סעיף סג
הא אם
נ"ל דבכל דבר שלא נזכר עוד אסורו במקום אחר ורק מן פרשה זו בעצמה הוא דילפינן לה קאמר גבה הא אם וכו' [ועיין לקמן סימן ס"ח]:
סעיף סד
ולא מן הישן על החדש
והא דדרש מככל מצותך ההקדמה. ומלא עברתי ממצותיך דרש מין אשאינו מינו ואינך ואימא איפכא ה"ט משום דכל מצותיך הרבה מצות משמע דכשצותני ב' מצות כגון מעשר ראשון ושני לא שניתי ממה שצויתני:
סעיף סה
ולא שכחתי לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו
שאמרתי ברכה בשם ומלכות בא"י אמ"ה אקבמ"צ וצונו להפריש תרומה ומעשרות. ורק אסמכתא בעלמא הוא דברכות דרבנן ואינן מעכבות:
סעיף סו
אכלו באנינה אינו יכול להתודות
ר"ל דוקא באנינות. דאו' והוא כל יום המיתה אפי' אחר קבורה אבל אנינות לילה או יום קבורה שאינו יום המיתה רק דרבנן הוא:
סעיף סז
הפרישו בטומאה
נראה לי דר"ל שהיה הטבל טהור והוא טמא וטימא למע"ש כשהפרישו ואי"ל דהטבל היה טמא דאז באמת מפרישו ופודהו:
סעיף סח
אינו יכול להתודות
והא דלא קאמר מלות הא אם וכו' רק בג' דברים דהיינו הא אם הקדים והא אם אכלו באנינות הא אם הפרישו בטומאה היינו לאשמעינן רבותא דבהקדמה הרי נתן כל מה שחייב ליתן. והא אם אכלו באנינות אפי' באנינות דרבנן. והא אם הפרישו בטומאה אף על גב דקרא לא הזכיר רק לא בערתי ממנו בטומאה. וכל שכן שאר דברים שוודאי מעכבין חוץ מברכה שהזכיר תנא וודאי ברכות אינן מעכבות ושמחתי ושימחתי שהוא דבר המסור ללב בנתנו לכל אחד מה שמחוייב לו וודאי גם כן אינו מעכב הווידוי:
סעיף סט
ולא נתתי ממנו למת
דאף דכל שאינו לצורך אכילה ושתייה גם לחי אסור נ"ל דעכ"פ בחי איכא תקנה שיאכל כנגדה ויתוודה משא"כ במת אינו יכול להתוודות. ובירוש' מוקי לה בסיכה למת דבחי מותר לסוך וכ"כ בבבלי [יבמות דע"ד א']:
סעיף ע
הבאתיו לבית הבחירה
היינו להבכורים:
סעיף עא
שמחתי ושמחתי
לאחרים שנתתי להם בפנים יפות ושמחה:
סעיף עב
השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל בבנים ובבנות
אע"ג דסתם ברכה היינו בממון וכדקאמרי' יברכך ד' בממון הכא את את קדריש מדהוה סגי בשיאמר וברך את עמך ישראל אלא ש"מ דאת ב' לשון עם הוא וה"ק וברך את עמך עם ישראל דהיינו עם ישראל קדושים דהיינו בבנים ובבנות:
סעיף עג
מכאן אמרו
מדכתיב האדמה אשר נתת לנו:
סעיף עד
ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש
ויתוודו אמעשרות שמשדי מגרשן:
סעיף עה
יוחנן כהן גדול
תרי יוחנן הוה א' שימש פ' שנה בכה"ג ונעשה צדוקי [כברכות דכ"ט א'] וזה שבכאן הוא שהי' אחר שמעון הצדיק:
סעיף עו
העביר הודיות המעשר
שלא יכול לומר נתתיו ללוי. דקנס עזרא ללוים מדלא עלו עמו תיקן ליתן גם המעשר לכהנים וביטל הוודוי דיש כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה:
סעיף עז
אף הוא בטל את המעוררים
שהיו מצעקים בכל יום בשיר הלוים עורה למה תישן ד' כאילו ח"ו יש שינה לפניו עמד וביטל מלומר כלל פסוק זה בשיר של יום. ואע"ג דבקרא נמי כתיב עורה למה תישן ה' התם דברה תורה כלשון בני אדם. אמנם הם היו צועקים בשירם מאמר זה והוא זלזול כבוד שמים:
סעיף עח
ואת הנוקפים
שהיו משרטין לקרבן בין קרניו שירד הדם בעיניו ויהא נוח לכפותו ובטלו מדמחזי כמום. וי"א מחשש ניקב קרום של מוח:
סעיף עט
ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים
חורשי נחושת וברזל הכו בפטיש בחוה"מ במלאכת דבר האבוד ואפ"ה בטלם מדאווש' מלתא טובא איכא זלזול מועד: