יכין מנחות· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ב
סעיף א
הקומץ את המנחה לאכול שיריה או להקטיר קומצה למחר מודה רבי יוסי בזה שהוא פגול וחייבין עליו כרת
ולא אמרינן הרי הקומץ חצי מתיר הוא. דהרי צריך להקטיר נמי הלבונה. והרי איו מפגלין בחצי מתיר [כמ"ה]. די"ל דהכא בשעת קמיצה לכ"ע לא מחשב חצי מתיר. דהרי א"צ לקמוץ רק הקומץ בלי הלבונה, משא"כ לקמן במשנה ה' שחישב בשעת הקטרה, מחשב חצי מתיר. מדצריך להקטיר שניהן:
סעיף ב
ואין בו כרת
לאו משום אין מפגלין בחצי מתיר. רק משום דאין עבודת מתיר אחד מפגל במחשבת מין מתיר אחר:
סעיף ג
וחייבין עליו כרת
דלא אמרינן גביה אין מתיר מפגל מתיר. רק בלא איקבעו בחד מנא. כגון ב' כבשי עצרת. דשניהן מתירין הב' לחם שבאין עמהן. להכי בחישב בשחיטת א' ע"מ לאכול חבירו למחר. שניהן כשרות [כמ"ה]. אבל הכא. בקומץ והלבונה ששניהן מונחין בכלי א'. הו"ל כמתיר א':
סעיף ד
אמרו לו מה שנה זו מן הזבח
שכששחט ע"מ להקטיר אימורין למחר נתפגל אע"ג דשחיטה והקטרה ב' מתירין הן:
סעיף ה
אמר להם שהזבח דמו ובשרו ואמוריו אחד
שהכל תלוי זה בזה שהדם מתיר להקטיר האימורין. והקטרת האימורין מתיר הבשר לאכילה. ולהכי מחשבו אימורין כהבשר שיהיה כניתר ולא כמתיר:
סעיף ו
ולבונה אינה מן המנחה
ר"ל אינו כשיריים של מנחה שאסור לאכלן עד שיקטיר הקומץ. אבל לבונה. אם ירצה יכול להקטירו קודם הקומץ:
סעיף ז
שחט שני כבשים
של עצרת. שמביא עמהן ב' חלות ומניפן עם הכבשים. ומתקדשות רק בשחיטת הכבשים:
סעיף ח
לאכול אחת מן החלות למחר
והרי זמן אכילתן ככל מנחה ליום ולילה:
סעיף ט
הקטיר שני בזיכין
של לבונה. שמניחין בכל שבת על ב' סדרי לחם הפנים. ובשבת האחר מקטירין הלבונה. והלחם נאכל לכהנים:
סעיף י
לאכול אחד מן הסדרים למחר
והרי זמן אכילתן רק ליום ולילה. וה"ה בחישב על חלה א' מהסדרים. רק נקט רבותא אליבא דר' יוסי. דאפילו חישב על סדר שלם. לא נתפגל הסדר השני. [וה"ה לקמן בנטמא א' מהסדרים. נקט סדר שלם לרבותא דחכמים, דאפילו נטמא סדר שלם אפילו הכי נאכל סדר השני]:
סעיף יא
רבי יוסי אומר אותה החלה
של ב' הלחם:
סעיף יב
ואותו הסדר
של לחם הפנים:
סעיף יג
והשני פסול ואין בו כרת
דלא דמי לחישב על כזית מבשר בהמה. דאז אפילו אכל כזית אחר ממנה חייב כרת. דהתם היה הכל גוף א'. וכ"כ במנחה היה הכל בכלי א'. משא"כ באלו. לאו גוף א'. ולא בכלי א' באו:
סעיף יד
וחכמים אומרים זה וזה פגול וחייבין עליו כרת
דדינם כגוף א':
סעיף טו
שאין קרבן צבור חלוק
ר"ל כך קבלתי מרבותי. שכל קרבן צבור שנפסל חציו. כולו פסול אפילו בחלות וכ"ש בבשר:
סעיף טז
והטהור יאכל
ודוקא בנטמא א' מב' הלחם קודם זריקת דם הכבשים. או שנטמא אחד מהסדרים קודם הקטרת הבזיכין. אבל בנטמא אח"כ מודה ר"י דהטהור נאכל:
סעיף יז
והלחם אינו מפגל את התודה
שהתודה עיקר והלחם טפל לה. דאין הלחם מתקדש רק בשחיטת התודה:
סעיף יח
לאכול ממנה למחר
וה"ה לזרוק דמה או להקטיר אימוריה למחר. רק נקט לאכול לרבותא דסיפא. דכשחישב על הלחם אז אף מה דדמי לה באכילה בהתודה גופה. אפ"ה אינו מתפגל:
סעיף יט
מפגלין את הלחם והלחם אינו מפגל את הכבשים
דהלחם טפלין לכבשים. כלחמי תודה לתודה:
סעיף כ
והכבשים אינן מפוגלין
וקמ"ל תודה אף דלא הוזקקו לחמיו עמו בתנופה. אפ"ה כשפיגל התודה נפגלו עמה. וקמ"ל כבשים אף דהוזקקו עמן בתנופה. אפ"ה כי מפגל לחם לא נפגלו כבשים:
סעיף כא
הזבח מפגל את הנסכין משקדשו בכלי
דאם כשפיגל הזבח כבר היו הנסכים מקודשין בכלי שרת. נתפגלו גם הן. והשותה היין או האוכל הסולת חייב כרת:
סעיף כב
דברי רבי מאיר
דס"ל דדם של זבח מתיר הנסכים למזבח. ומדיש להן מתיר מתפגלין במחשבת חוץ לזמנו. אבל לרבנן, נסכים אין להם מתיר. מדבאין גם לאח"ז ולפיכך אין מתפגלין *):
סעיף כג
כיצד השוחט את הזבח לאכול ממנו למחר
וה"ה להקריב למחר. רק נקט לאכול לרבותא דרישא. דאפ"ה מתפגלין גם הנסכים אף דלא קיימי לאכילה:
סעיף כד
פיגל בקומץ
שחישב בשעת הקטרת הקומץ לאכול שיריים למחר:
סעיף כה
עד שיפגל את כל המתיר
בהקטרת הקומץ וגם בהקטרת הלבונה. אבל מודו דעכ"פ נפסל מדרבנן כשפיגל בחצי מתיר. משום דכשפיגל בקומץ גזרינן אטו בחישב בקומץ דמנחת חוטא דאין בו לבונה. והו"ל הקומץ מתיר שלם. וכמו כן בפיגל בלבונה. גזרינן אטו שחישב בב' בזיכי לחם הפנים דאין עמהן קומץ. והו"ל מתיר שלם. ובפיגל בכבש א' של כבשי עצרת. גזרינן אטו שפיגל גם בחבירו [מדשוין בשם ודו"ק]. ובבזך אטו בזך חבירו [מנחות די"ד] ועי' לעיל מ"א מ"ש ודו"ק:
סעיף כו
ובמנחת קנאות
שאין בהן לבונה:
סעיף כז
וחבירו כשר
דאין מתיר מפגל מתיר אחר רק באקבעו בחד מנא:
סעיף כח
שניהם כשרים
דאין יכול לחול מחשבת פגול ממתיר לחבירו. והרי הב' כבשים שניהן מתירין הב' חלות: