אור ברסלב

יכין מכות· רבי ישראל ליפשיץ

פרק ג

פרק ב

סעיף א

ואלו הן הלוקין
שייר טובא אף דתני אלו. רק קמ"ל הנך מדאית בהו צד חידוש, וכמו שנפרש בכל חד וחד:

סעיף ב

ועל הנדה
קמ"ל אף דכולהו חייבי כרת נינהו, אפ"ה בהתרו בו למלקות, ולקה ושב, נפטר מכרת:

סעיף ג

גרושה וחלוצה
חלוצה אסורה רק מדרבנן [כאה"ע ו'. ולרש"י ור"ב אסורה מדאורייתא]. לוקה רק מכת מרדות. ונקט חלוצה הכא, כבכל דוכתא אגב גרושה:

סעיף ד

ממזרת ונתינה
נתינים שנתגיירו בימי יהושע [ונקראו כך ע"ש שנתנן חוטבי עצים למקדש] ולתוס' [כתובות דכ"ט א' ד"ה אלו], אסורים מדאורייתא מלא תתחתן. ולרמב"ם [פ"א מאישות ופי"ב מא"ב] אסורים רק מדרבנן, א' זכרים או נקיבות, מגזירת יהושע כל זמן שהמקדש קיים, ודוד גזר עליהן לעולם. ולר"ן [רפ"ג דכתובות], ולהמגיד [פי"ב מא"ב] זרע הנתינים לכ"ע אסור רק מדרבנן. ואפ"ה נקט להו הכא אגב ממזרי, כבכל מקום:

סעיף ה

בת ישראל לנתין ולממזר
וכל הנך, חיובי לאוין נינהו, ושייר עוד לאוין טובא. רק נקט הנך, לאשמעינן סיפא, דאלמנה וגרושה לוקה ב':

סעיף ו

אלמנה וגרושה
אלמנה שנתגרשה:

סעיף ז

חייבין עליה משום שני שמות
דאיסור גרושה חל על איסור אלמנה, מדהו"ל מוסיף. שכשנתגרשה נאסרה גם לכהן הדיוט. מיהו גם באלמנה לחוד חייב ב' מלקיות, משום לא יקח ולא יחלל [רמב"ם פי"ז מביאה]. ולרש"י גם בגרושה לחוד חייב ב' [כקידושין ע"ח א']. [ואילה"ק לרש"י מסיפא הכא. דנ"ל דבסיפא לא קאמר רק דמשום שהיא גם חלוצה לא אתוסף מידי]:

סעיף ח

אינו חייב אלא משם אחד בלבד
נ"ל דאפשר דר"ל דגם ממרדות דרבנן דמשום חלוצה פטור, משום דרבנן ילפו לאיסור חלוצה מקרא דגרושה, שכבר לקה עליה, להכי לא עדיף מאיסור דאורייתא כה"ג, דבדנפקו מחד קרא לא לקו ב':

סעיף ט

וטמא
של מוקדשין:

סעיף י

והמעלה
כולהו או או קתני:

סעיף יא

בחוץ
ששחט או הקטיר קדשים חוץ לעזרה:

סעיף יב

והמפטם את השמן
שעשה שמן חול כדוגמת הסממנים של שמן המשחה שעשה משרע"ה:

סעיף יג

והמפטם את הקטורת
שעשה קטורת חול בדוגמת הסממנים שבקטורת המקדש:

סעיף יד

והסך בשמן המשחה
שעשה משרע"ה. דאחר לא נעשה מעולם. והנך כולהו חייבי כריתות נינהו. וקמ"ל גם בהנך, מטעם דלעיל סי' ב':

סעיף טו

שקצים
היינו כל הברואים הטמאים שבים ושביבשה שפרין ורבין:

סעיף טז

ורמשים
ר"ל תולעים וברואים שנולדים בעיפוש ורפש. ונ"ל דקמ"ל הנך לאוין, משום סיפא, לאשמעינן באוכל נמלה כל שהו, שהוא חייב:

סעיף יז

אכל טבל
אפילו טבול רק למעשר שני או למעשר עני:

סעיף יח

ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו
ת"ג או תמ"ע, דרק בטבול בב' אלו חייב מיתה, ולא בטבול למעשר שני או עני, מיהו מלקות חייב בכולהו [רמב"ם פ"י ממאכלות אסורות]:

סעיף יט

ומעשר שני
מיירי שנטמא המע"ש, שאפילו הוא בירושלים אסור לאכלו עד שיפדהו [ועי' לקמן]:

סעיף כ

והקדש שלא נפדו
קמ"ל הנך אף דלא מפורש לאו דידהו כל כך:

סעיף כא

אמר להן אף חטה אחת כברייתה
ואי"נ א"כ למה נקט טבל ולא תרומה ודכוותייהו. י"ל דר"ש ס"ל דרק טבל אסור משום בריה, דחשוב כנאסר מתחלת ברייתו, דעראי לא חשיב אכילה. משא"כ תרומה וכדומה. [דאף דס"ל לר"ש כ"ש למכות, לאו ד"ה היא אליבא דר"ש כש"ס הכא. ולמאן דס"ל הכי, י"ל דאפ"ה נקט טבל ולא תרומה, וחטה ולא קמח, לרבותא דרבנן]. מיהו רבנן ס"ל דאינו כבריה, רק בהיה בו גם נשמה. והכי קיי"ל:

סעיף כב

האוכל בכורים עד שלא קרא עליהן
פרשת ארמי אובד וגו'. אבל אחר שקרא לא לקה, דממונו של כהן הוא. מיהו זה דברי ר"ע. אבל אנן קיי"ל כרבנן, דבהנחה בעזרה סגי, אע"ג שלא קרא, אינו מעכב. לפיכך דוקא באכלן קודם שהניח חייב מלקות, אבל אחר שהניחן אף שלא קרא עדיין, פטור. מיהו דוקא באכלן אחר שנכנסו לירושלים, אבל באכלן קודם לכן לכ"ע לא לקי באכלן. מיהו זר חייב עליהן מיתה משנכנסו לירושלים, ואפילו לאחר הנחה, דדינן כתרומה [רמב"ם פ"ג ה"א מבכורים]:

סעיף כג

קדשי קדשים חוץ לקלעים
כך נקרא חומת העזרה, ע"ש קלעי אוהל מועד כבמדבר:

סעיף כד

קדשים קלים ומעשר שני
הכא מיירי בטהור:

סעיף כה

חוץ לחומה
חומת ירושלים. ודוקא אחר שהכניסן לירושלים. וכלעיל בבכורים. וקמ"ל כל הנך, מטעם שבסי' כ':

סעיף כו

השובר את העצם בפסח הטהור הרי זה לוקה ארבעים
נקט הך לאו, משום סיפא, דקמ"ל דבטמא לא לקי:

סעיף כז

אבל המותיר בטהור
דניתק לעשה. דהרי אחר הלאו דלא תותירו כתיב עשה באש תשרופו. וכל כה"ג הו"ל העשה תיקון ללאו שלא ילקה. ותו דנותר הו"ל נמי לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו. אבל התראת ספק, קיי"ל דשמה התראה [כמו שהארכנו בפ"ט דסנהדרין סי' כ"ב]:

סעיף כח

והשובר בטמא
שובר עצם בפסח טמא, מעטיה קרא ממלקות:

סעיף כט

רבי יהודה אומר לוקה ואינו משלח
דס"ל שלא תשלח אף דבתר הלאו כתיב, לא ניתק לעשה, דה"ק קרא שלחנה ולא תקח:

סעיף ל

וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה
דס"ל שלח גם אחר לקיחה משמע, והו"ל ניתק לעשה:

סעיף לא

אין חייבין עליה
אם קיים אח"כ העשה. אבל בשחטה להאם, או אפילו מתה קודם ששלחה, חייב:

סעיף לב

הקורח קרחה בראשו
על מת. ושיעורו כגריס. וי"א ב' שערות. מיהו י"א דאפילו בשער א' איסורא מיהו איכא [י"ד ק"פ י"א]:

סעיף לג

והמקיף פאת ראשו
ב' פיאות הן, א' מימין המצח וא' משמאלו. ושיעורן בהמשך, כל שכנגד הצדעין שקורין [שלעפען] עד למטה מהצדע במקום שהלחי התחתון בולט. וכמו כן הוא שיעור אורך השערות, עד שם [י"ד קנפ"א]. והנה המצח אין בו שער, וכ"כ אחורי אזנו, והמגלח השער שבאמצע הצדעים, שיהיה שוה למצח ולאחורי אזנו, חייב. ולרמב"ם דוקא בגלחן בתער חייב. ולרא"ש בגלחן סמוך לבשר במספרים, הו"ל כעין תער וחייב:

סעיף לד

והמשחית פאת זקנו
ה' פיאות יש בזקן, ורבו בהן הדיעות איה הן. ולהכי אסור להעביר תער על כל הזקן. אפילו תחת הגרון. מיהו במספרים מותר לגלח הזקן. רק יש לזהר לגלח עם חלק העליון של המספריים, דכשיעשהו עם חלק התחתון, פן יגלח עמו השער חלק, ויהיה כעין תער, [שם]. מיהו נ"ל דהמושח את זקנו [בזאלבע] הידועה, אף שמשיר השער לגמרי ועושה מקומו חלק, אפ"ה אפילו לכתחילה מותר, דהרי אפילו נזיר דחמיר, דלוקה אפילו על רק תלישת שער א' מעיקרו [כנזיר דל"ט], ואפ"ה בהשירו בסם, לא ביטל רק מצות עשה [שם ד"מ ע"א]: [אב"י רק יזהר לבלי לגרד [הזאלבע] מהזקן בברזל, רק בעץ או בעצם]. אולם בין בראש בין בזקן חייב המקיף, וגם הניקף חייב כשהטה אליו ראשו. ואפילו לא הטה, איסורא מיהו איכא [י"ד קפ"א]:

סעיף לה

והשורט שריטה אחת על המת
[וואונדקראצען] על מת בין ביד בצפרניו ביו בכלי. מיהו גם בשרט א"ע על צער אחר, עכ"פ אסור [וי"ח]. ושיעור חיובי כ"ש. מיהו אפילו להכות בידו חבלות בראשו, אסור למת. רק במצטער על גדול בתורה שמת, שרי כה"ג דמצטער רק על התורה [י"ד ק"פ]:

סעיף לו

חייב
וקמ"ל הנך, דבהתרו בו התראה א', חייב על כל קרחה וקרחה, ועל כל פאה ופאה, ועל כל שריטה ושריטה. משא"כ באכל הרבה זיתים חלב בהתראה א', חייב רק א':

סעיף לז

חייב על כל אחת ואחת
אף שהיה רק התראה א':

סעיף לח

על הראש
בגלח פאת הראש:

סעיף לט

ואחת מכאן
ואפילו בתלשן כאחת ובהתראה א' אפ"ה חייב ב':

סעיף מ

ואחת מלמטה
עי' לעיל סי' ל"ד:

סעיף מא

ואינו חייב עד שיטלנו בתער
אזקן לבד קאי, מדכתיב ביה השחתה:

סעיף מב

ר' אליעזר אומר אפילו לקטו במלקט
הוא צבת קטן:

סעיף מג

או ברהיטני
[הובעל] קטן. דאף שמשחית כמו תער אפ"ה שרי לרבנן, מדאין דרך לגלח בו [תלמיד רש"י בפירושו בש"ס דכ"א א']:

סעיף מד

חייב
וקיי"ל דאינו חייב רק בתער:

סעיף מה

הכותב כתובת קעקע
[איינגעעצטע שריפט]. והיינו ששורט על עור בשרו בכלי, או עוקץ במחט, ואח"כ מחכך שם בצבע, או שנותן שם צבע ואח"כ שורט, חייב. מיהו הנשרט אף שלא סייע פטור אבל אסור [י"ד ק"פ]:

סעיף מו

ובכל דבר שהוא רושם
כגון [פולפער] שכך רגילין, וכדומה:

סעיף מז

רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון אומר אינו חייב עד שיכתוב שם השם
מלה הראשונה בקמץ. ור"ל אינו חייב עד שיכתוב בקעקועו שם ע"ז:

סעיף מח

וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'
ר"ל משום שאני ה'. וקיי"ל דחייב על כל מה שיכתוב בקעקע או אפילו על צורה שירשם שם [שם]:

סעיף מט

אין חייב אלא אחת
מיהו באמרו לו אל תשתה כל השיעורים הללו, שתחייב עליהן כך וכך מלקיות, חייב על כל א' וא' [כך כ' בירושלמי, ונ"ל דלהכי לא הזכיר הרמב"ם הך דינא [בפ"ה דנזירות]. ה"ט מדצריך שיהיו כל התראה תוך כדי דיבור להפעולה דאל"כ מצי למימר שכחתי. וא"כ הכא אינו מצוי כלל שיהיו כל השתייות תוך כדי דיבור מהתראה שמקודם]:

סעיף נ

היה
הנזיר. וה"ה כהן:

סעיף נא

חייב על כל אחת ואחת
כשפירש וחזר ונטמא:

סעיף נב

היה
א' מהשוק:

סעיף נג

והוא פושט ולובש
לאו דוקא, דה"ה בהוציא רק ראשו, חייב. ואפי' אם רק נשאר לבוש אחר ההתראה כדי פשיטה ולבישה חייב [ועתוס' שבועות דט"ו א']:

סעיף נד

חייב על כל אחת ואחת
נ"ל דכולה ד' בבי צריכי. יין אף ששתה בלי הפסק, אפ"ה חייב על כל ההתראה [עי' רתוי"ט]. נטמא, אף דכבר טמא הוא, אפ"ה חייב כשחזר ונטמא אם התרו בו. ובגלוח קמ"ל דא"צ שיגלח כל שערו, כר' חסדא [נזיר ד"מ ע"א] דבגילח שער א' חייב. וכלאים קמ"ל אף שלא עשה מעשה בין התראה להתראה, במעשה דמעיקרא סגי:

סעיף נה

יש חורש תלם
ערוגה א' [בעטטע] בל"א:

סעיף נו

וחייב עליו משום שמונה לאוין
כשהתרו בו בכולם:

סעיף נז

החורש בשור וחמור
זהו לאו א':

סעיף נח

והן מוקדשים
שור מקדשי מזבח, הרי לאו ב'. וחמור אף דרק קדשי בדק הבית הוא, דאינן אסורים בגיזה ועבודה רק מדרבנן [כבכורות דכ"ה א']. י"ל דעכ"פ יש בהן לאו דמעילה [כמעילה ט"ו א ]. הרי לאו ג':

סעיף נט

בכלאים בכרם
דבהדי דחרש חיפה חטה שעורה וחרצן יחד, דחייב משום כלאי כרם. הרי לאו ד':

סעיף ס

ובשביעית
דהחורש לכסות הזריעה הוא תולדת זורע בשביעית. הרי לאו ה':

סעיף סא

ויום טוב
הרי לאו ו'. ולא נקט שבת. מדהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו, אפילו התרו בו למלקות:

סעיף סב

וכהן ונזיר בבית הטומאה
בבית הקברות, הרי לאו ז' וח', דחייב ב' משום כהונה דכתיב בה לנפש לא יטמא, ומשום נזיר דכתיב ביה על נפשות מת לא יבוא [כ"כ רש"י ור"ב]:

סעיף סג

חנניא בן חכינאי אומר אף הלובש כלאים
בשעה שחרש:

סעיף סד

אמרו לו אינו השם
דלא משום חרישה חייב:

סעיף סה

אמר להם אף לא הנזיר הוא השם
דרק משום טומאה חייב, ולא משום חרישה. ולת"ק עכ"פ מדאי אפשר לחרוש רק כשילך אצל הבהמה להנהיגה במקום הטומאה, הו"ל בכלל חרישה, והוה מצי למנקט עוד טובא, רק תני ושייר:

סעיף סו

כמה מלקין אותו ארבעים חסר אחת
לא נקט ל"ט. מדנזכר בקרא מ', רצה ליישב לישנא דקרא:

סעיף סז

במספר ארבעים מנין שהוא סמוך לארבעים
דה"ק קרא, תוך מספר ארבעים יכנו, כפי שיוכל לסבול אם מעט או הרבה, אבל לא מ' שלימות אף שהאדם חזק מאד לסבלן:

סעיף סח

והיכן הוא לוקה את היתירה
דכל המלקות משלשין, שליש על כתף זה, ושליש על כתף האחרת, ושליש לפניו על החזה [כמשנה י"ג]. והרי רק ל"ט מלקיות ראויין להשתלש, והיכן לוקה את היתירה:

סעיף סט

בין כתפיו
ולא קיי"ל כר"י:

סעיף ע

אין אומדין אותו אלא במכות הראויות להשתלש
דבכל מלקות אומדין כמה יכול לסבול, ובאמדוהו שיכול לסבול ה' לא ילקוהו רק ג', דב' הנשארים אינן יכולין להשתלש:

סעיף עא

אמדוהו לקבל ארבעים
חסר א':

סעיף עב

פטור
ועיין סנהדרין [פ"ד סי' ח']:

סעיף עג

ופטור
ודוקא שאמדוהו שיכול לקבל מ"ב, דהו"ל עכ"פ ג' לעבירה ב':

סעיף עד

ואם לאו
שאמדוהו רק ל"ט או פחות:

סעיף עה

כופת
קושר:

סעיף עו

שתי ידיו על העמוד
העמוד נעוץ בארץ, וגבוה עד תחת לבו, כדי שיהיה יכול לכפפו להאדם הנלקה, ממעל לעמוד, גם שיהיה יכול להלקותו גם לפניו. והנלקה עומד והוא כפוף ממעל לאותו העמוד, וב' ידיו קשורין לארכן עד אצילי ידיו על אורך צדדי העמוד:

סעיף עז

הילך והילך
כל יד לצד א':

סעיף עח

וחזן הכנסת
שמש הקהל:

סעיף עט

אוחז בבגדיו
בבית הצואר:

סעיף פ

תוכן העניינים

יכין מכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה