אור ברסלב
יכין כלים פרק כו

יכין כלים· רבי ישראל ליפשיץ

פרק כו

פרק כה

סעיף א

סנדל עמקי
שנעשה בכפר עמקי. והוא רק חתיכת עור. ורצועה עוברת בהנקבים שבשפתו סביב. וכשרוצה לנעלו מעמיד רגלו עליו ומותח ברצועה שבשפתו. ועי"ז יתמשך העור ההוא מלמעלה לכף רגלו סביב:

סעיף ב

וכיס של שנצות
הוא נמי רק חתיכת עור פשוט. ולולאות בשפתו סביב. וב' רצועות עוברות בהלולאות. וכשירצה לעשות לעור זה ב"ק. מותח ברצועה זו מכאן. ובהרצועה האחרת מכאן. ועי"ז נעשה הב"ק מאליו. והרצועות העוברות בהלולאות נקראו שנצות [כך פירש הר"מ והר"ב וגם רש"י פירש כן שבת צב"א. אמנם מהערוך והר"ש משמע שהשנצות הן הלולאות]. וכל הנהו כשהסיר הרצועות א"צ אומן לחזור ולהכניס הרצועות בהלולאות כשהוציאן:

סעיף ג

ר' יהודה אומר אף כפיפה מצרית
הוא סל העשוי מנצרים דקין שג"כ ב"ק שלו נעשה ע"י מתיחת חבל מנצרים שעובר בנקבים שבשפתו. ולרבנן עכ"פ מדצריך קצת אומנות להחזיר חבל זה. תו אינו כאינך ב"ק שהן מעשה הדיוט לגמרי:

סעיף ד

רשב"ג אומר אף סנדל לדיקי
סנדל הנעשה במקום לדיקי. והוא ג"כ פשוטי כלי עור כהנך דלעיל. רק שצריך אומנות טפי להחזיר החבל בנקבים שבשפתו. אבל לכולן א"צ אומן ממש לתקנם כבתחילה:

סעיף ה

הרי אלו מיטמאין
דכשהכניס הרצועות מק"ט. מדיש לו השתא ב"ק כשירצה למתחו. אף שלא מתחו עדיין:

סעיף ו

ומיטהרין
דכשהיו טמאין והוציא הרצועות מהנקבים או מהלולאות ועי"ז נפשט העור נטהר [ואמק"ט]. ואע"ג דעכ"פ אם גם כשנפשט יש ברחבו השתא כשיעור לק"ט. דהיינו ה' על ה' טפחים [כפכ"ז מ"ב]. אפ"ה עכ"פ טומאה דמעיקרא פרחה ממנו מדנשתנה לכלי אחר. וככר שעשאו סדין [פכ"ח מ"ה]. אבל ודאי ביש בו ה' על ה' טפחים מק"ט להבא:

סעיף ז

שלא באומן
ר"ל אף שלא היה הקושר או המתיר אומן להחזירו יפה יפה:

סעיף ח

אמר רבי יוסי והלא כל הכלים מיטמאין ומיטהרין שלא באומן
שהרי כשיקלקלן או יתקנן אף מי שאינו אומן נטהרו או יק"ט עי"ז:

סעיף ט

אבל אלו אף על פי שהן מותרין טמאין
ר"ל דהנך אף לאחר שהוציא הרצועות מהנקבים והלולאות עדיין מק"ט ונשארו ג"כ בטומאתן:

סעיף י

לא אמרו
דבסתרן נטהרו:

סעיף יא

אלא בכפיפה מצרית שאף האומן אינו יכול להחזירה
רק בטרחה רבה ובקיאות יתירה [ר"ש ורב"א] ובהכי סגי דאף שהאומן יכול לתקנו עדיין מבלי שיוסיף לו גוף אחר אפ"ה *) נשאר בטומאתו. וכ"ש סנדל לדיקי דצריך אומנות טפי מכפיפה [כלעיל סי' ד']:

סעיף יב

כיס של שנצות
כיס של שנצות שבמשנה א' מיירי בנתפשט עור הכיס והוציאו הרצועות מהלולאות. אבל עדיין נשארו הרצועות תפורות בשפת עור הכיס. ובהא פליגי רבנן ור' יוסי. אבל הכא מיירי שהרצועות שהוציא מהלולאות נתנתקו לגמרי מעור הכיס. ובהא לכ"ע יש חילוק. דכשנשאר הב"ק של הכיס. אע"ג שנתנתקו הרצועו' לגמרי אפ"ה הכיס מק"ט. אבל אם אחר שנתנתקו הרצועו' מהכיס נתפשט ג"כ עור הכיס. בכה"ג גם לר' יוסי אמק"ט עוד:

סעיף יג

שנטלו שנציו טמא
דאע"ג שנתנתקו הרצועו'. עכ"פ כיון שנשאר ב"ק שבו מק"ט עדיין וגם נשאר בו טומאתו שנטמא תחלה:

סעיף יד

נפשט
שנעשה עי"ז כחתיכת עור פשוט בלי ב"ק:

סעיף טו

טהור
מדאית ביה תרתי שנתנתקו רצועותיו וגם נפשט העור מב"ק שהי' בו. תו אין בו צורת כלי ואמק"ט וגם נטהר מטומאתו תחלה:

סעיף טז

טלה עליו את המטלת מלמטן
שתפר בתחתיתו מבחוץ חתיכה קטנה מעור באמצע ועי"ז אף שיפשיט העור. נשאר עליו צורת כלי. שיהי' מקום החתיכה כשולים [ולהר"ב ע"י המטלית שתפר באמצעו נשאר בו ב"ק קטן אף שיפשיט העור וקק"ל א"כ פשיטא]:

סעיף יז

טמא
ר"ל אף שנתנתקו הרצועו' וגם נתפשט העור. אפ"ה מק"ט וגם נשאר בטומאתו שבתחלה:

סעיף יח

כיס לתוך כיס
תפורים יחד בקצה א' ויש ב"ק לכ"א:

סעיף יט

לא נטמא חברו
וכ"ש ב' כיסין מחוברי' יחד. דמדטומא' משקין לכלי' מדרבנן הקילו בה. אבל בטומאה דאוריי'. בנטמא א' נטמא כולו. ודמי ממש לתורמל [פי"ט מ"ח] דאין אחד חיבור לחבירו. וכ"כ במרדע וזומא ליסטרן [פכ"ה מ"ב] דבנטמא א' במשקין חבירו טהור [ועי' פ"ב מ"ז ולעיל פכ"ה סי' כ"ד]. מיהו בהי' שפת החיצון עודף על הפנימי. אז בנטמא הפנימי נטמא החיצון. אבל בנטמא החיצון לא נטמא פנימי:

סעיף כ

צרור המרגלית
הוא עור שצוררין בו מרגלי' כדי שלא יתלכלך ושלא יאבד בקטנותו והוציא ממנו המרגלית ונשאר ב"ק בהעור בהמקום שהיה כרוך. דמדאינו רגיל לפתוח הצרור רק לזמן מרובה להכי צררו בחוזק. ועי"ז גם כשנתרוקן המרגלית משם נשאר הב"ק במקומו:

סעיף כא

טמא
וקמ"ל אף שלא התכוון לעשות הב"ק אפ"ה מחשב כשאר ב"ק ומק"ט:

סעיף כב

וחכמים מטהרים
דמעות להוצאה ניתנו וצריך לפתחו כל שעה. לפיכך אינו צוררו כ"כ בחוזק. וכשמוציא המעות אף שמתקיים זמן מה. לאחר שעה יתמהר שוב להתפשט ולא מחשב ב"ק [וכפט"ז מ"ה]. ולר"א לא דמי להתם. דהתם כולן אינו ב"ק. משא"כ הכא לפעמים מחששתו שמא יאבד צוררו בחוזק וגזרינן הא אטו הא:

סעיף כג

כף לוקטי קוצים
הוא עור פשוט כמדת פנימית כף היד. שקושרין אותו על פנימיות הכף כשלוקטין קוצים. שלא יעקצוהו כשילקטם:

סעיף כד

טהורה
דכל שאין לו ב"ק טהור מדאורייתא [כרפט"ו ורתוי"ט שם] ואפ"ה כשיש בו צורת כלי גזרו בה רבנן טומאה והכא מיירי שאין בו צורת כלי [ועי' פכ"ד סי' נ"ו וסי' ע"א ובפרקן מ"ט]:

סעיף כה

הזון
אבנט מעור:

סעיף כו

והברכייר
ב' חתיכות עור שהן קערוריות. והקטע מכניס בהן ברכיו שלא ילקו כשסומך עליהן בהלוכו:

סעיף כז

טמאין
מדיש להן עכ"פ ב"ק [ועיין פ"ח מ"ג ודו"ק]:

סעיף כח

והשרוולים
הוא כעין טבעת מעור. שהאומן דוחקו על בתי ידיו הרחבות שבמלבושיו שלא יעכבוהו במלאכתו:

סעיף כט

טמאין
אף שאין להם ב"ק. וגם אין בהם ה"ט כשיעור הראוי לק"ט [כלקמן פכ"ז מ"ב]. עכ"פ הו"ל פשוטי כלי עור שיש בהן צורת כלי. ומק"ט עכ"פ מד"ס. ולהכי לא ערבינהו תנא עם זון וברכייר שהן טמאין מדאורייתא מדיש להן ב"ק וכמש"ל:

סעיף ל

והפרקליימין
שטערען בינדע מעור שלובשו על המצח להגן:

סעיף לא

טהורין
מדלא נחשב תמונתה צורת כלי כאבנט לעיל [ועיין פ"כ מ"ד ודו"ק]:

סעיף לב

וכל בית אצבעות
הוא כעין האנד שוה קטנה של עור. ויש בה כמה כיסין קטנים להכניס אצבע בכל כיס. אבל אין הכיסין ארוכין. רק כדי להכניס בהן ראשי אצבעות:

סעיף לג

טהורות
מדאין בהכיסין ב"ק דפתוחין הן בראשן נגד ראשי האצבעות:

סעיף לד

חוץ משל קייצין
היינו אותן שלובשין על האצבעות כשלוקטין פירות שגדלים בעצי קוצים. כגון אוגים וכדומה וכדמסיק:

סעיף לה

מפני שהיא מקבלת את האוג
האהן ביטטען בל"א שגדולם בעצי קוצים וכן שושנה בין החוחים וכדומה. ואמק"ט מדאינה עשויה רק שינצל המלקט מעקיצת הקוצים. ורק מדיש בה ג"כ ב"ק להכניס בתוכה האוג שלקט ועושין כן מדחושש המלקט שיסרט בשרו כשיוציא ויחזיר ידו בין הקוצים על כל אוג ואוג שילקט כשירצה להניחו לתיך הכיס שבבגדו:

סעיף לו

סנדל
סנדל עשוי מעור קשה בשוליים ובעקב וקצת מזה ומזה בצד העקב. אבל אין עור על גביו. רק קצת עור קשה בראשו לכסות אצבעות [רש"י שבת דף ס"ו א']. ולכן יש לו בב' צדדיו בכל צד אוזן שמכניס בהן חוט. כדי לקשרו ולהדקו על הרגל שלא ישמט מעליו. מדאין עור על גביו [רש"י שבת קי"ב א']:

סעיף לז

טמא מדרס
ר"ל להשאר בטומאה דמעיקרא וכ"ש לק"ט להבא ועי' דוגמת זה לעיל [פי"ח מ"ו ופי"ט מ"ה]. וה"ה לענין טומאת מת. רק נקט טומאת מדרס מדמצוי בבית. מהנשים שבתוכו. טפי משאר טומאות. מיהו באמת אפי' לא תקנה נמי טמא מדרס משום דאכתי מנא היא דחזיא לנעלו בשיקשור חוט ארוך באוזן הנשאר ויכרכנו סביב פס רגלו ויהדקו רק נקט תיקנו משום סיפא דבנפסק גם שנייה אילו לא תיקן הראשונה בינתיים. אפי' במגע מדרס. אינו מטמא. דבלי אזנים אינו כלי כלל [שבת קי"ב ב' ותוס' שם]:

סעיף לח

טהור מן המדרס
רק מטומאה דמעיקרא [ולא מטומאה דלהבא] אף שנתקן הא' קודם שנפסק הב':

סעיף לט

אבל טמא מגע מדרס
דהאוזן הראשון כשתקנו. הרי נגע האוזן ההוא בהסנדל שטמא מדרס וכשנפסק אוזן הב' ונטהר הסנדל מטומאה דמעיקרא. עכ"פ הרי כולו חיבור הוא לאוזן הראשון שהוא כבר טמא מגע מדרס. ובאמת אפי' לא תיקן להשניה עכ"פ מדכבר תיקן הראשונה טמא השתא כולו מגע מדרס. רק נקט הכא ותקנה איידי ראשונה. מיהו ודאי כולו מק"ט מדרס להבא:

סעיף מ

לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה שניה טהורה
לרמב"ם אפי' להבא אמק"ט מדלא חזי למידי ולר"ש רק טומאה ראשונה פרח מינה אבל מק"ט להבא:

סעיף מא

נפסק עקבו
ר"ל העור שנגד העקב מאחוריו. נפסק מהעור שעומד זקוף מזה ומזה בצדדי הסנדל. נמצא שעי"ז אף שעור העקב עדיין מחובר בתחתיתו בהשוליים. אפ"ה אינו מועיל כלום להדק הסנדל ע"ג הרגל. וכ"ש בנחלק העקב באמצע גבהו או בניטל עור העקב לגמרי מהסנדל:

סעיף מב

ניטל חוטמו
שניטל לגמרי מעט העור שבראש הסנדל שמכסה האצבעות ולא מצי למינקט גביה ונפסק דהעור הקטן הזה אינו מחובר להעור הזקוף שבצדדי הסנדל:

סעיף מג

או שנחלק לשנים
ר"ל או שעדיין הכל מחובר בהסנדל רק שעור החוטם נחלק לארכו לשנים ועי"ז לא חזי למידי דגנאי הוא לאדם לצאת בסנדל מרופט כזה:

סעיף מד

טהור
להר"ב מק"ט עכ"פ להבא. ולהר"ש אף להבא אמק"ט:

סעיף מה

סוליים
הוא חתיכת עור פשוט כמדת תחת פסת הרגל ואין לו עקב וחוטם אלא קושרין אותו ברצועות שבו ע"ג הרגל:

סעיף מו

שנפסק מכל מקום
בין תחת העקב או תחת האצבעות או בא' מצדדי הרגל תחת הפס:

סעיף מז

מנעל שנפחת
מנעל הוא נעשה מעור רך ואין לו עקב אבל יש בו אזנים מזה ומזה כבסנדל ובהן רצועות כדי לקשרו ע"ג הפרסה וגם חוטמו הרך מתפשט יותר ע"ג הפרסה טפי מבסנדל. ולפיכך כשקושרין יחד הרצועות שבו קושרין אותן ממעל לעור החוטם ממש. משא"כ סנדל שחוטמו קצר כשקושרין יחד הרצועות שבו קושרין אותן על בשר שבגב הפרסה ממש. והכא מיירי שנפחת ונקרע קצת משפת החוטם:

סעיף מח

טהור
נתבטל טומאה שבו גם אמק"ט עוד:

סעיף מט

מנעל שעל האמום
היינו דפוס שהמנעל נעשה ע"ג ומה"ט נקט מנעל משום דסנדל שנעשה מעור קשה. אין העור שלו נוח לכופו ע"ג האמום. ולכן יעשוהו בלי אמום. אף שעי"ז לא יהיה מכוון ממש כשטח הרגל:

סעיף נ

ר"א מטהר
שאמק"ט מדהו"ל כאילו לא נגמר עדיין [שבת קמ"א ב]:

סעיף נא

וחכמים מטמאים
מדאין חסר לתשמישו מעשה אומן. דהרי גם הדיוט יכול לשמטו מהאמום. להכי מחשב כנגמר ועוד דהרי לא גרע מגולמי כלי עור דמק"ט כגולמי כלי עץ [רמב"ם פ"א מכלים ה"י]:

סעיף נב

כל חמתות צרורות
נודות עור שניקבו נקב המטהרן [כפי"ז] וחזר וקשר העור שבשפתות הנקב סביב יחד ועי"ז נסתם הנקב:

סעיף נג

טהורות
דע"י סתימה שע"י הקשר לא נחשב ככלי שלם ואע"ג דלענין צמ"פ ס"ל דקשר הו"ל כסתום [כפ"י]. נהי דכסתום מחשב ככלי שלם לא הוה:

סעיף נד

חוץ משל ערביין
שיודעין אומנות לקשור באופן שאינו נוח להתירו:

סעיף נה

רמ"א צרור שעה
ר"ל כל קשר שעשאו כדי שיהיה קשור רק לפי שעה:

סעיף נו

טהורות
אפי' של ערביין:

סעיף נז

צרור עולם טמאות
אפי' של הדיוט:

סעיף נח

ר' יוסי אומר כל חמתות צרורות טהורות
אפי' של ערביין וצרור עולם. לא מחשב ע"י הקשר ככלי שלם:

סעיף נט

אלו עורות
פשוטות:

סעיף ס

עור שחשב עליו לשטיח
לישב עליו. כי כך היה דרכן [עי' פכ"ד מי"ב]:

סעיף סא

עור סקורטיא
הוא כעין סינור שירצע בל"א שחוגר בו הבעל מלאכה סביב לו בשעת מלאכתו והוא מעור עב [כפט"ז מ"ד]:

סעיף סב

עור קטבוליא
הוא עור שמכסין המצע שבמטה כעין לאקען שלנו כדי לישן עליו:

סעיף סג

עור החמר
שחוגר בה המחמר בהמות:

סעיף סד

עור הכתן
לשון כיתנא דהיינו פשתן. ור"ל שהסורק פשתן קושר כמין שירצע לפניו סביב שלא יתלכלכו בגדיו מקסמי הנעורת בסרקו אותן [עפט"ז מ"ו]:

סעיף סה

עור הכתף
שהנושא משא על כתיפו מניח חתיכת עור פשוט על כתפו תחת המשא שלא תדחקנו:

סעיף סו

עור הרופא
המקיז דם ופותח מכות. חוגר בהעור שלא יתטנף מהדם והליחות:

סעיף סז

עור העריסה
שכורכין בו הילד כשישכיבהו בעריסה. כדי שלא יטנף הכר שתחתיו ברעי ושתן. אולם עי' [פרה פי"ב מ"ח] נראה שהוא השולים של העריסה. שקשור בכפתורים שהן סביב שפת התחתון של דפנות העריסה. ואעפ"כ לא דמי לקטבליא לעיל. דהתם העור רך. והכא העור עב קצת. כדי שלא יתקלקל כ"כ מהר מהרעי ושתן של תינוק:

סעיף סח

עור הלב של קטן
שמלבישין לקטן על לבו שלא יתלכלכו בגדיו מרירי פיו וממאכלים:

סעיף סט

עור הכסת
שמניחו על הכר או הכסת שלא יתלכלך בשישב עליהן. א"נ עור שכורכו ומקפלו ככר וכסת כדי לישן עליהן:

סעיף ע

מדרס
ר"ל כל עורות הנ"ל מק"ט מדרס. דיש מהן מיוחדין לישיבה או שכיבה. ויש מהן שמיוחדין שלא בשעת מלאכתן לישיבה או לשכיבה ע"ג:

סעיף עא

עור הסרוק
שכורכין בו צמר סרוק:

סעיף עב

עור הסורק
שהסורק צמר נותנו עלירכיו בשעה שסורק:

סעיף עג

וחכ"א טמא מת
אבל אמק"ט מדרס דדוקא הנך דלעיל. אפי' משתמש בהן לדבר המלכלך. אפ"ה ביני ביני לכשיצטרך לו לישב עליו הופכו על צד השני ויושב עליו אבל הנך מדמשתמש בהן לצמר. עי"ז נימי הצמר שהן דקין וקלין נדבקין בכל צדדי העור. ואינו רגיל לישב עליו. כדי שלא ידבקנו הנימין על בגדיו. ואפ"ה מק"ט מת. מדעכ"פ בגד הוא ויש בו צורת כלי:

סעיף עד

עב כסות
עור שמכסין בה הבגדים:

סעיף עה

ותכריך כסות
עור שכורכין בו הבגדים:

סעיף עו

עב ארגמן
שמכסין בה הצמר שצבוע ארגמן. מדהוא יקר וחושש שיתלכלך מאבק:

סעיף עז

ותכריך ארגמן
שכורכין אותה בו:

סעיף עח

ובה"א טמא מת
ולא מדרס. דמדקפיד מאד על נקיותן. אינו יושב עליו רק בשעת הדחק מאד. ונ"ל דמיירי שכרכו בו סביב [כפכ"ד מי"ב] דאל"כ הרי כל העשוי לחיפוי אמק"ט כלל [כלעיל ספט"ז] וה"נ הרי אמרינן בסיפא דהעשוי לחפוי כלים טהור:

סעיף עט

עור שעשאו חפוי לכלי טהור
אמק"ט כלל:

סעיף פ

תוכן העניינים

יכין כלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה