יכין כלים· רבי ישראל ליפשיץ
פרק יז
סעיף א
כל כלי בעלי בתים
שחסין על כליהן ואינן זורקין אותם עבור נקב קטן שנתהווה בהן. ולאפוקי כלי בעלי מלאכה:
סעיף ב
שיעורן ברמונים
דדוקא בשניקב בכמוציא רימון נטהר מטומאה שבו מקודם וגם אמק"ט עוד. ונקט רמונים לשון רבים. מדבעי ג' אחוזין יחד [כמ"ד]. ודוקא ביכולים לקבל רמונים. אבל באין יכולים לקבל כן. שיעור נקיבתן בכזית [כמ"ד]. וכל זה דוקא בכלי עץ. עור. או עצם. אבל כ"מ. שיעור נקיבתן כפי תשמישן [כפי"ד מ"א ]. וכ"ח שיעור נקיבתן. אם עשוי לאוכלין בכמוציא זית. ובעשוי למשקין. בכונס משקין [כרפ"ג]:
סעיף ג
ר"א אומר במה שהן
ר"ל אם ע"י הנקב אין הכלי ראוי להתשמיש. שהיה מיוחד לו בתחלה. נטהר. וכגון קופת הגננים וכו':
סעיף ד
קופות הגננים
הוא כלי עץ שיש להגננים להניח בתוכו אגודות ירק:
סעיף ה
שעורן באגודות של ירק
בשמוציא הנקב האגודה:
סעיף ו
של בעלי בתים בתבן
בשמוציא הנקב אגודת תבן שגדול יותר מאגודת ירק:
סעיף ז
של בלנין
מחממי מרחצאות באגודות גבבא:
סעיף ח
בגבבה
בשמוציא הנקב אגודת גבבא. שגדול יותר מאגודת תבן. דבמקום שאין עצים מצויין. מחממין המרחץ עם אגודות גבבא. כך כתב הר"ש. ולרמב"ם מקופת הגננים ואילך דברי ת"ק הוא [וק"ל אם כן למה הפסיק עם דברי ר"א]:
סעיף ט
רבי יהושע אומר כלן ברמונים
ולא תקשה היינו ת"ק. י"ל דלת"ק דוקא כלי בעה"ב שיעורן ברמונים. אבל של בעלי מלאכה. במה שהן. ולר"א כולן במה שהן. ולר' יהושע. כולן ברמונים:
סעיף י
החמת
שלוייכע של עור:
סעיף יא
שעורה בפקעיות של שתי
הוא קנוייעל שכרוך ככדור של חוט שתי. [ונ"ל דאורך החוט כדי לארוג גע"ג אצבטות (כנגעים פי"א מ"ח)] וחוט שתי דק משל ערב. ולכן כדור הכרוך כארכו מחוט שתי. הוא קטן מכדור הכרוך משיעור אורך חוט זה. מחוט ערב. וכשמוציא הנקב כדור קטן כזה. נטהר החמת:
סעיף יב
טמאה
תמוה הרי אמרינן דנטהר במוציא שתי. ותו מה אעפ"י דקאמר. אדרבא מדמקבלת של ערב טמאה. וכ"כ ק' בכל ג' בבי דנקט תנא במשנתינו. ונ"ל דתנא נקט ג' מיני כלים שמיוחדין כ"א לב' מיני תשמישין. וכמו דבמשנה א' מודה ת"ק לר"א בקופת הגננים. דמשתער נקב שבהן במה שהיו מיוחדין בתחלה. וכמו כן בסלי פת במשנה ג'. מודה ת"ק לשער בנקב שבו. כפי מה שהיה הסל מיוחד בתחלה. כ"כ הכא במשנה ב' מודה ת"ק לר"א בהנך ג' מיני כלים. דהיינו חמת. ובית קערות. ובית רעי. שמשתערין בנקב שבהן. בתשמיש שהיו מיוחדין אליו בתחלה. לפ"ז ה"ק החמת שעור נקב שבה לטהרתה. כפקעיות של שתי. ר"ל אם מיוחדת להניח בתוכה פקעיות של שתי. אז שעורה להתטהר באם אינה מקבלת של שתי. וקאמר תו. אעפ"י שמקבלת של ערב. ר"ל אעפ"י דחמת המיוחדת לקבל כדורי ערב עדיין טמאה בנקב כזה שהוא רק כמוציא שתי [דהרי אפי' אילו מיוחדת לפקעיות של שתי ושל ערב. הוה אזלינן לחומרא לשערה בפקעיות של ערב כרפ"ג]. אפ"ה במיוחדת לשתי נטהרה במוציא פקע שתי. וכ"כ בקערות ורעי לקמן במשנה. בכולם. אע"פ שמקבלת דקאמר תנא. הכי פירושא. אע"ג דבמיוחד לדבר גדול מזה. טמאה בניקבה בשיעור הקטן. אפ"ה במיוחד לשיעור הקטן דאיירינן בה. סגי בניקבה בשיעור קטן:
סעיף יג
בית הרעי
המיוחד לעשות צרכיו לתוכו:
סעיף יד
שאינו מקבל משקין
ר"ל אם הנקב גדול כ"כ. עד שהשתן שבתוכו יוצא דרך הנקב שבכלי שוב אמק"ט:
סעיף טו
אע"פ שמקבל את הרעי
ר"ל אעפ"י שאם היתה מיוחדת לקבל גם צואה:
סעיף טז
ר"ג מטהר
רק בעביט פליג. דס"ל דמאחר שאין עביט חשוב כ"כ. להכי אפי' מיוחד גם לצואה. אע"ג דמסתבר למיזל בכה"ג לחומרא [וכרפ"ג] אפ"ה כשניקב במוציא שתן. לא נחשב בעיניו וזורקו. ולהכי אמק"ט עוד:
סעיף יז
שיעורן בככרות של פת
במוציא ככר דרך הנקב נטהר. ונ"ל דשיעור ככר הוא כגודל ו' ביצים. והיינו כב' סעודות ליום [כפאה פ"ח מ"ז ועירובין פ"ח מ"ב]. וגם צ"ל שהיה תמונת כל הככרות שוה. דהיינו עגול ככדור:
סעיף יח
אפיפיירות
הוא לוח ארוג מקנים יחד. כעין סריגים שמעמידין בחלון. ודינו כפשוטי כלי עץ. ואמק"ט:
סעיף יט
שעשה להן קנים מלמטן למעלה לחיזוק
הר"מ גורס מלמטה ומלמעלה. ור"ל שחיבר להלוח ההוא משפה שלמטה ושלמעלה שלו קנה עב קצת יותר מאריג שבהלוח כדי להחזיק אריגתו יחד. ולפי גירסת הספר טפי משמע לפע"ד דר"ל שתחב קנים בזקיפה סביב ד' שפתות הלוח הזה. ותחבן ממטה למעלה. ר"ל מתחת השולים כלפי מעלה. להיות להלוח כעין דופן סביב. ומלת לחיזוק. ר"ל שעשה כן כדי שתוך הרווח שבין הקנים יחזיק שום דבר שיניח ביניהן. או ר"ל במלת לחיזוק. דהיינו שתחב בו הקנים סביב. כדי לאחזו ולהחזיקו בידו שם כשירצה לטלטלו:
סעיף כ
טהורה
נ"ל דקמ"ל דאע"ג שע"י הקנים ההם שתחב סביבו נעשה לו ב"ק. אפ"ה מדמתפרקין בקל לא מחשב ב"ק. ומה"ט גם צורת כלי אין לו עי"ז ואמק"ט. וכארובות של בעה"ב [פט"ו מ"ב]. ונקט הך דינא הכא בין דיני ביטול כלי. היינו משום סיפא. דביש לה ב"ק או צורת כלי. אע"ג שניקב כמוציא רימון מק"ט:
סעיף כא
עשה לה גפיים
ר"ל שפיות ממש חיבר לו סביב שיהיה לה ב"ק עי"ז. א"נ דגפיים היינו אזנים. ור"ל אם עשה לה אזניים ממש. ועי"ז יהיה להלוח צורת כלי עי"ז:
סעיף כב
כל שהן
קמ"ל דאפי' נמוכין הדפנות הללו שסביב שפתות הלוח מאד. אפ"ה ב"ק אפי' קטן מאד מק"ט [כמט"ו]. ולאידך פי' הנ"ל ר"ל אפי' האזניים קטנים. או שהן רק בצד א' מהלוח. אפ"ה מחשב עי"ז צורת כלי:
סעיף כג
טמאה
ר"ל הרי זה מק"ט. אע"ג שהוא מלא נקבים כמוציא רמון. דכך דרך תשמישו:
סעיף כד
ר"ש אומר אם אינה יכולה להנטל בגפיים
שכשיאחזנה בה תנתק:
סעיף כה
טהורה
ולת"ק אפ"ה מק"ט. מדעכ"פ יכול לטלטלו כשיאחז בהלוח ממש. ולהכי כשעשה לה ע"י הגפיים צורת כלי מק"ט. ומה"ט לא דמי לחסינא [פט"ז מ"ה] דלכ"ע טהור. דהתם אינו יכול לטלטלה כלל:
סעיף כו
הרמונים שאמרו
ר"ל הא דאמרינן לעיל בריש פרקן דכלי בע"ב שיעורן ברמונים. לאו בשיעור נקב לחוד איירינן. דא"כ הוה סגי למימר שיעורו במוציא רימון. אלא בהחזקת הכלי נמי מיירי. דבשיחזיק הכלי רמונים. ולא יצא אחד מהם דרך נקב שבו מק"ט. וכמה רמונים צריך שיחזיק הכלי:
סעיף כז
שלשה אחוזין זה בזה
ר"ל בשיחזיק הכלי ג' רמונים דחוקים יחד תוך הכלי. ואפ"ה לא יצא א' מהן דרך הנקב. אז מק"ט עדיין. אבל אם יצא א' מהן. אף שי"ל שרק ע"י דחיקתן יצא דרך נקב הקטן אפ"ה טהור. ובמחזיק הכלי רק ב' רימונים נטהר בשניקב כמוציא זית [כרמב"ם פ"ו מכלים ה"ה]:
סעיף כח
בנפה ובכברה
ר"ל אם נפה או כברה ניקבו כמוציא רמון. משערין כדי וכו':
סעיף כט
כרי שיטול ויהלך
דמדדרך תשמיש של הנך בנענוע רב. להכי משערין דאם יטלטל הכלי וילך יצא הרמון מהנקב ע"י הלוכו. אף דבכה"ג אין הנקב גדול כל כך שיצא הרמון ממנו כשיעמוד הכלי במקומו. אפ"ה טהור:
סעיף ל
ובקופה כרי שיפשיל לאחוריו
ויצא הרמון ע"י תנועת ההפשלה שהיא קצת בכח. והיינו מדדרך תשמיש הקופה היא בהפשלה:
סעיף לא
ושאר
לאו אסוקי מילתא דרשב"ג היא. אלא סיפא דבבת רמונים שאמרו הוא:
סעיף לב
כל הכלים שאינן יכולין לקבל רמונים
שבקטנותן אינן מחזיקין ג' רמונים:
סעיף לג
כגון הרובע
רובע הקב:
סעיף לד
הקנונים הקטנים
כלים קטנים שגם חצי רובע אין מחזיקים. ואע"ג דכולהו כ"ש הן מרובע. אפ"ה נקט רובע לרבותא דר"ש דאע"ג שהן גדולים אפ"ה סגי בכזית. ונקט קנונין לרבותא דר"מ. דאע"ג שהן קטנים ביותר אפ"ה לא סגי להו בכזית. וצריך שבירת רובה:
סעיף לה
שיעורן ברובן
כשנפחת רוב שולים. או רוב גובה דופן הכלי. אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב:
סעיף לו
ר' שמעון אומר בזיתים
בשניקב בכמוציא זית. נתבטל ממנו טומאה דלשעבר ושלהבא. והכי קיי"ל. מיהו נ"ל דכלי הקטן מלהחזיק כזית. לכ"ע שיעורו ברוב גבהו. אמנם פשוט דכל שעורי נקב מריש פרקן עד הכא. היינו אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב. אפ"ה אמק"ט. כדמוכח מנגממו בסיפא דמק"ט רק מדניטל כל השפה בשוה. הא בנפרץ קצת מהשפה אמק"ט. אף שנשאר ב"ק למטה מהפרץ. ולא מצינו גסטרא שמק"ט רק בכ"ח וכך פסק רמב"ם [פי"ח מכלים ה"י] [והנה גרסינן שבת (קי"ב ב') ניקב בכזית וסתמו וחזר וניקב בכזית וסתמו. עד שהשלימו לכרמון מהו. ר"ל הא פשיטא דמק"ט להבא. מדחזר ותקנו כשסתמו. אלא הא מיבעי ליה דלמא רק כשניקב בפעם אחת בכרמון אע"ג שחזר וסותמו ומק"ט להבא. עכ"פ פרחה ממנו טומאה ישנה. אבל כשניקב מעט מעט עד שיעור כרמון וסתם הנקבים ביני ביני. שלא היה הנקב מעולם יחד כרמון מהו. ופשיט התם דגם בכה"ג. אף שמעולם לא היה בכלי נקב כשיעור לטהרו. דהרי בכלי שמחזיק רמונים מיירי התם. והנקבים לא היו רק כזית וזית. אפ"ה פרחה ממנו טומאה ישנה. ואמרינן פנים חדשות בא לכאן. כך נ"ל פי' הסוגיא. וזה דלא כרבעתו"ס שם [ד"ה סנדל] ודו"ק. ולפ"ז לכאורה היה נראה. מדבעי התם רק בכלי גדול ששיעורו ברמונים. וניקב אחת אחת עד כרמון. ולא בעי בכלי קטן ששיעורו בכזית וניקב אחת אחת עד כזית. ונסתם ביני ביני מהו. ע"כ צ"ל דבנקבים קטנים כאלו. אע"ג שלבסוף הצטרף לכזית. אפ"ה לא נתבטל ממנו תורת כלי ביני ביני. וכשחזר ונתקן חוזר לטוי"ש. ואת"ל א"כ מה בין זה לכלי מתכות. דרק בו שמענו חזרה לטוי"ש. י"ל דחומרת כ"מ. היינו דאפי' התיכו לגמרי ועשה ממנו כלי בתואר אחר. אפ"ה חוזר לטוי"ש. משא"כ כלי שטף דוקא בניקב בפחות פחות מכזית. וא"כ דברינו בזה דלא כתוס' הנ"ל. שכתבו שלא שמענו חזרה לטוי"ש רק בכ"מ. ובמחכ"ר הרי גם בשאר כלים מצינו כן לקמן [פי"ח מ"ו] במטה שהיתה טמאה מדרס. ונשבר ארוכה [שע"כ נטהר עי"ז] חזר ותקנה טמאה מדרס. הרי גם כלי שאינו כ"מ חוזר לטוי"ש. אע"כ שהחילוק בין כ"מ לשאר כלים הוא רק כדברינו הנ"ל. ובזה יתורץ מה שיש לדקדק דבעי בשניקב בכזית וחזר וניקב בכזית וכו'. דל"ל דנקט בכזית דוקא. הול"ל ניקב פחות פחות מכרמון עד שהשלימו לכרמון. וסתם בינתיים מהו. אע"כ בכה"ג היה חוזר לטוי"ש כמו בכלי קטן שאינו מחזיק רמונים ששיעור נקיבתו בכזית וכדאמרן. אבל בעי רק בכלי גדול שנתנקב בנקבים גדולים בכזית. ורק בכה"ג י"ל שאינו חוזר לטומאה ישנה ולפ"ז יש ד' חלוקים בנקבי כלים א) כלי קטן שניקב בכזית וסתמו. או כלי גדול שניקב בכרמון וסתמו. ודאי פנים חדשות הוא לאחר סתימה ואינו חוזר לטוי"ש. ב) כלי קטן שניקב אחת אחת עד כזית וסתמו אחת אחת בינתיים. חוזר לטוי"ש. ג) כלי גדול שניקב בכזית וכזית וסתמו בינתיים אחת אחת. אינו חוזר לטוי"ש. ד) כ"מ אע"ג שהתיכו לגמרי ואפי' עשה ממנו בתואר אחר כלי חוזר לטוי"ש]:
סעיף לז
נפרצו
לעיל מיירי שיש נקב בשוליה או בדפנות. אבל הכא מיירי שנפרץ דופן הכלי מראשו מצד אחד:
סעיף לח
שעורן בזיתים
בשיצא זית דרך הפחת:
סעיף לט
נגממו
שנחתך קצת מגובה הדופן סביב שפתו בשוה:
סעיף מ
שעורן במה שהן
דמדשפתו סביב שוה עדיין שם כלי עליו. ולפיכך כל שנשאר בו ב"ק כ"ש נשאר בטומאתו:
סעיף מא
הרמון שאמרו
לעיל קאמר רמונים שאמרו. מדמיירי ברמון שיצא מבין ג' רמונים שבתוך הכלי. והכא מיירי בשיעור גודל הרמון שיצא מהנקב. ששואל באיזה רמון משערים גודל הנקב:
סעיף מב
ולמה
כלומר לענין מה:
סעיף מג
הוזכרו רמוני בדאן
שהיו גדולים ביותר:
סעיף מד
שיהו מקדשין כל שהן
משום דכל פרי שהוא ערלה או כלאי כרם שנתערב בהיתר במין במינו בטל באחד ומאתים. ואם היה הפרי רמון ערלה מהגדלים בעיר בדאן שהן גדולים וחשובים. אז לא בטל אפי' באלף. [והר"ב כ' שהיה רמון כלאי הכרם. ובמחכ"ר זה א"א]:
סעיף מה
רבי יוחנן בן נורי אומר לשער בהן את הכלים
דרק לשיעור נקב הכלי שיתטהר על ידו הוא כמוציא רמון בדאן. אבל לקדש דוקא בשדרכו למנות מקדש:
סעיף מו
לכך ולכך הוזכרו
ושלא תאמר דלכך ולכך דקאמר ר"ע היינו לכל דבר. וגם לענין מעשר דמסיק בה ר"י במתניתין. להכי הדר ומפרש לשער וכו'. לומר לך דרק בהנך ב' ס"ל לר"ע דמשערין ברמוני בדאן. אבל בשאר מילי משערין בבינוני:
סעיף מז
וחצירי גבע
מין בצלים שנקראין חצירי. ובדאן וגבע עיירות כותיים בא"י היו:
סעיף מח
אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום
דהקונה מע"ה פירות הללו. שהיו ניכרין בתמונתן שהן מהמקומות הנ"ל. אפי' קונה אותן בשום מקום מעשרן ודאי. ולא דמאי. דכותיים שאני דחשידי אלפני עור. ולהכי ודאי לא עשרו מה שמכרו מאלה הפירות לאחרים. והע"ה שקנה מהם סבר שכבר עשרן הכותי המוכר. ולהכי גם הוא ודאי לא עשרן. ונקט הנך. וה"ה כל מיני פירות ותבואה שנקנו בערי כותיים. מתעשרין ודאי מה"ט. רק נקט הנך. דאפי' בקנה במקום אחר מעשרן ודאי מדנכרין שהן מכותיים. ונ"ל עוד דמדקאמר לא הוזכרו אלא וכו' ש"מ דס"ל דלאינך ב' מילי דרישא משערין ברימון בינוני:
סעיף מט
כביצה שאמרו
דמאכל טמא אינו מטמא למאכל אחר. עד שיהא בהמטמא שיעור כביצה של תרנגולת. [וגם זה רק מדרבנן. דמדאורייתא אין אוכל מטמא אוכל [כפסחים י"ד א'] אבל המאכל הנטמא. לרש"י [פסחים דל"ג]. וכן לרמב"ם (רפ"ד מאוכלין) אפי' כ"ש מק"ט. ולתוס' [בפסחים שם] גם הנטמא צריך שיהא כביצה. וכן משמע מתוספתא שהביא הר"ש [פ"ב דטו"י]]. וכ"כ כל שיעורי כביצה דנקטינן בכל דוכתא. כולן אינן משתערין לא וכו':
סעיף נ
וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים
ר"ל לתוך כלי מלא מים:
סעיף נא
וחולק את המים
היוצאין מכלי המלא ע"י שהניח הב' ביצים לתוכן. ואז שיעור כ"א מב' החלקים הוא שיעור כביצה שמשערין בו בכל מקום:
סעיף נב
ואיזוהי קטנה
במשנה ה' ז' ח' לא שאל וכי מי מודיעני משום דבפירות רובן הן בינונות. והגדולים ביותר והקטנים ביותר אינן מצויין. משא"כ בביצה גם גדולים או קטנים מצויין הרבה:
סעיף נג
אלא הכל לפי דעתו של רואה
ר"ל כפי מה שנראה בעיניו שהוא בינוני ולהת"ק לא אזלינן בתר אומדנא. אלא צריך להתברר שהוא בינוני. ע"י שיביא גדולה וקטנה ובינוני. א"נ ר"י ור' יוסי פליגי בפי' דברי ת"ק:
סעיף נד
כגרוגרת שאמרו
לענין הוצאה בשבת [כשבת פ"ז מ"ד] וכ"כ לענין עירובי חצירות ושתופי מבואות דצריך ליתן כ"א כגרוגרת [כעירובין פ"ז מ"ח] ואיידי דנקט החילוק בביצה ורמון לענין טומאה נקט נמי כל הנך:
סעיף נה
ר' יהודה אומר הגדולה שבארץ ישראל
הקטנה שבא"י. כך הגי' נכונה. וס"ל דמשערין כקטנה שבא"י. ולת"ק משערינן כבינוני שבא"י [וי"ג הגדול' שבא"י היא הבינינית וכו'. ולפע"ד א"א לומר כן. דהרי גרוגרת הוא תאנה יבשה. והרי תאנים הם א' מז' מינין שנשתבחה בהן א"י. ואיך אפשר שיהיו קטנים מבשאר ארצות ודוחק לומר דרק בטעמן נשתבחו ולא בגדלן. או דרק כשהן רטובים הם גדולים בא"י טפי מבשאר ארצות. אבל מדהן ספוגיים ומלאין שרף. להכי כשנתיבשו הם קטנים בא"י טפי מבשאר ארצות]:
סעיף נו
כזית שאמרו
לרוב שיעורי התורה:
סעיף נז
זה אגורי
הוא מין זית שאוגר ומשמר שמנו בתוכו ואינו פולטו כשירדו עליו גשמים כשאר מיני זיתים. כך כתב בירושלמי [רב"א]. אולם מרש"י ברכות [דל"ט א'] משמע דפי' אגורי היינו שנתבשל כבר כל כך באילן עד ששמנו מכונס בתוכו כיין בענב דאז הוא גדול כל צרכו [ונ"ל דבין לפי' א' או ב' נותן התנא סי' כפול בינוני ואגורי. כדי שלא נשאל כר' יוסי לעיל (מ"ו) וכי מי מודיעני וכו'. להכי קאמר דבינוני שאמרתי זהו אגורי. דכשהוא גדול ביותר או קטן ביותר אין בו לא מדת הירושלמי ולא מדת רש"י]:
סעיף נח
כשעורה שאמרו
עצם כשעורה ממת מטמא במגע ובמשא [כאהלות פ"ב מ"ג]:
סעיף נט
זו מדברית
גם הכא נקט סי' כפול מטעם הנ"ל:
סעיף ס
כעדשה שאמרו
כעדשה בשר או דם מא' מח' שרצים האמורים בפ' שמיני. מטמאין במגע [כחגיגה י"א א']. וכ"כ שיעור מחיה בצרעת צריך שיהיה גדול כעדשה [כנגעים פ"ד מ"ו]:
סעיף סא
כל המטלטלין מביאין את הטומאה
דכשמאהילין על המת ועל טהרות נטמאו הטהרות:
סעיף סב
בעובי המרדע
כרפט"ז דאהלות. דאם המטלטל המאהיל רחב כעובי מרדע נטמא הטהור:
סעיף סג
אלא בינוני
ואפשר לי דכלל נמי לענין נקב שבמרוח שבתנור המוקף צמיד פתיל. דגם הוא כך שיעורו במרדע בינוני שהיא שליש טפח [כלעיל פ"ט מ"ז]. ומרדע הוא מקל שמכין בה הבהמה קיינשעק בל"א. אבל מרדעת הוא מכסה. שמכסה בה בהמה לחממה [כשבת דנ"ב]:
סעיף סד
כל שהקיפו טפח
דאז עוביו שליש טפח. וגזרו על הקיפו אטו עוביו [והא דלא גזרו כן לענין הבאת טומאה מב"ק לחבירו [לעיל פ"ח סי' נ"ו] ואין לומר דהתם מדהוא טומאה דרבנן לא גזרו. ליתא. דהרי גם בטומאת מת מבית לחבירו צריך חלון טפח על טפח [כאהלות פ"ג מ"ו] ולא גזרו הקיפו אטו רחבו. י"ל רק במטלטל המאהיל שאין דרכו לעמוד ימים רבים דיש לחוש שכשיעבור האהל. ישכחו שרק הקיפו היה טפח. ויחשבו שגם רוחב טפח המאהיל טהור. וכ"כ נקב שבתנור [לעיל סי' ס"ג] דרך לסתמו מיד. ואיכא למטעי. אבל חלון שבבית תמיד נשאר לפניו וא"א למטעי]:
סעיף סה
האמה שאמרו
מעביר ד"א בר"ה בשבת חייב [שבת צ"ו ב'] וכ"כ אמות מבוי ותחומין ואמות סוכה. ואמות כלאים. ואמות מדות שבבהמ"ק ואמות חצר של שותפין לשתהיה בת חלוקה [כפ"ק דב"ב]:
סעיף סו
באמה הבינונית
היא בת ו' טפחים. והקטנה היא בת ה' טפחים. ובזאת הקטנה היו מודדין המזבח הזהב. והקרן. והסובב והיסוד של מזבח החיצון וכדמסיק [במשנה י']. והגדולה היא של ב' מינים. א' בת ו' טפחים ואצבע. והשנית בת ו' טפחים וחצי אצבע. ושניהן היו מיוחדין לאומנין. וכדמסיק בסיפא דמתניתין [והא דלא נקט הכא ג"כ כדנקט לעיל לא גדולה ולא קטנה. נ"ל דלא נקט כהך לישנא רק בשתלוי גדלו וקנינו בטבע וצריך לשערו אם הוא בינוני. משא"כ בשידוע ומפורסם הבינוני ע"י הסכמת בני אדם]:
סעיף סז
וב' אמות היה בשושן הבירה
נ"ל דה"ק. אע"ג שאמרנו דכל אמה משערין בבינונית. אפ"ה אמות של כלי ביהמ"ק משערין בגדולה אלא שני מיני אמות גדולות היו מונחים בהחדר שהיה ממעל לשער המזרח של העזרה. והחדר ההוא היה נקרא שושן הבירה. מדהיה מצוייר על כותלו מבחוץ עיר שושן מושב מלך פרס שבנה המקדש. ולכבודו עשו כן:
סעיף סח
שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה
ר"ל על האמה שנחשבת לפי אורך ידו של משה. שהיתה בת ו' טפחים והיא היתה האמה הבינונית. שלפי מדתה היו רוב האמות של האהל מועד:
סעיף סט
ולמה אמרו
ר"ל ולמה הצריכו שיהיו ב' מיני אמות גדולות:
סעיף ע
ואחת קטנה
דהיינו בת ו' טפחים:
סעיף עא
כדי שלא יבואו לידי מעילה
נוטלין דקאמר היינו פוסקין. ור"ל דלהכי היו ב'. דהקטנה שבב' הגדולות. היתה לכלי כסף שהיו במקדש. והגדולה שבב' הגדולות היתה מיוחדת לבנין שעשוי שם. ובשני מיני בעלי מלאכה אלו מתנין עם האומנין שיעשו משלהן [עי' רמב"ם פ"ח ממעילה] באמה קטנה. דהיינו אמה בינונית בת ו' טפחים. כמצווה בתורה. שהיא קטנה יותר מהב' אמות שבשושן. רק שכשהחזירו היה חלוק בין כלים לבנין. דכשהחזירו כלי כסף וזהב. נתנו להן הגזברין שכרן לכל אמה כפי מה שפסקו. אבל רק כפי אמות גדולות שיש בהכלי שעשו. דהיינו חצי אצבע יתירה על אמה שפסקו עליה שהיא בת ו' טפחים. וסתמא כר"מ לקמן. דס"ל דגם אמת כלים היתה בת ו' טפחים. אבל בבנין דלא חשיב כולי האי חשבו עמם יתר על תנאם אצבע לכל אמה. ועשו כן. מדחששו מאד שלא יבואו לידי מעילה ושמא עשו קצת פחות מהמדה שהתנו עליה. ויחדו מקום לאותן ב' האמות בחדר ההוא. בקרן מזרחית דרומית הניחו האמה של בנין. ובקרן מזרחית צפונית הניחו האמה שהיתה מיוחדת לכלי כסף וזהב. וסימנך מצפון זהב יאתה:
סעיף עב
והקרן
קרנות המזבח:
סעיף עג
והיסוד
שהיו כולן בני אמה של ה' ה' טפחים. והיינו משום דהנך מעטינהו קרא:
סעיף עד
רבי יהודה אומר אמת הבנין
כגון חומת החצר. והמקדש והמזבח:
סעיף עה
ושל כלים
כגון ארון ושולחן ומזבח הזהב שהיו מנין אמות קצובות לכל א' מהן:
סעיף עו
ויש
ונקט כל הנך יש ויש עד סוף מי"ד הכא. אף שאין להם ענין לטומאה וטהרה דמכילתין. היינו רק איידי דנקט לעיל במ"ה דרימון שאמרו שהוא בבינוני נקט נמי בתר הכי כביצה שאמרו שהוא בבינוני. ונקט נמי בתר הכי כל אינך שכולן משתערין לא בגדולה ולא בקטנה רק בבינוני. ואיידי זה נקט נמי ויש שמשתערין בגדולה. ויש שמשתערין בקטנה:
סעיף עז
שאמרו במדה דקה
ר"ל יש שאמרו חכמים שיהיו נמדדין במדה קטנה:
סעיף עח
מדות הלח והיבש
שנצרכו במקדש למנחות ונסכים:
סעיף עט
שיעורן באיטלקי
ר"ל כל סאה והין ולוג שהיה במקדש. היו כפי אותן המדות שהיו בזמן המשנה בארץ איטאליען. ומשערין בהנך. מדהן ממש בשיעור אותן המדות שהיו במדבר בזמן שניתנה תורה לישראל: