אור ברסלב

יכין כלים· רבי ישראל ליפשיץ

פרק ח

פרק ז

סעיף א

התנור שחצצו בנסרים
הקדמת פ"ח: ג' דברים מצילין בטומאת מת. אהל. צמיד פתיל. בלוע מבע"ח. [ולהראב"ד פ"כ ה"ה מטומאת מת. גם בלוע מאבנים וכלים מציל] וג' דברים מצילין בטומאת שרץ. צמיד פתיל שעל כ"ח שמונח תוך כלי אחר. ופיהו של פנימי תחת שפת החיצון. בלוע. תוך תוכו. ב' מהנך ג' דהיינו בלוע. ותוך תוכו. מצילין בין על הטהרה מלק"ט. ובין על הטומאה מלצאת. ואינך ב'. דהיינו אהל וצמיד פתיל מצילין רק על טהרות שבתוך ותחת הצמ"פ. והאהל מציל מלהטמא ולא על הטומאה מלהוציא [כ"כ רב"א. ונ"ל דבאהל רק מן הצד אמ"צ מלהוציא. ומשום דסוף טומאה לצאת. אבל אהל שלא יבקע למעלה להטהרה שע"ג חוצץ] מיהו תוך תוכו אמ"צ רק בשאין פה הכלי הפנימי תוך חללו של חיצון. או אפי' בשפיהו הוא תוך חלול החיצון. אבל האוכלין והמשקין שבתוך הפנימי אינן כנגד אויר תוכו של חיצון. אבל בב' לריעותא. וכ"ש כשכל כלי הפנימי תוך חללו של חיצון. אז אין ניצל תוכו של פנימי רק ע"י צמיד פתיל:

דלפעמים התנור גדול מאד יותר מקומת אדם [כמקואות פ"ו מ"ו] ולכן יש שעושה מחיצת נסרים באמצעו בפנים. משוליו עד שפת פיו. כדי להקטין חללו. שעי"ז יתחמם יותר מהר:

סעיף ב

נמצא שרץ במקום אחד הכל טמא
דאע"ג דנסרים ויריעות לא נטמאו דהרי אפי' היו כלים שחצץ עמהן התנור. הרי אין כלי נטמא מאויר כ"ח וכלקמן. והרי כלי שהוא טהור חוצץ בפני הטומאה [כאהלות פ"ה מ"ה] וכ"ש יריעות ונסרים שהן עצמן אמק"ט כלל וחוצצין [כאהלות פט"ו מ"ד] י"ל התם דוקא במבטל להו. אבל כשחצץ עמהן אויר התנור. מסתמא לא מבטל להו התם וכליתנהו דמי ואינן חוצצין [ועמ"ש בס"ד פ"ח דאהלות בהלכתא גבירתא מ"א]. מיהו בשבטלן להשאר שם וכ"ש כשיש מחיצה קבוע ביניהן ודאי חוצץ [כלקמן בקרץ מ"ו ופ"ב מ"ז]:

סעיף ג

כוורת פחותה
שנפחתו שוליה ונתבטלה עי"ז מתורת כלי. ומשו"ה לא נחשב מה שבתוכה כתוך תוכה. ואינה מצלת וכדמסיק. משא"כ שלימה מצלת. כשפיה למעלה מהתנור. דאז אין אויר תוכה מעורב עם אויר הטמא שלמעלה מפיה [וכמשנה ב']. ומה"ט נמי נקט כורת לרבותא דסיפא. דאף דכורת שהיא מקנים שהן גדולי קרקע. הרי דינו ככלי עץ שאינו מציל בצמ"פ. אפ"ה מדעכ"פ אין שום כלי נטמא מאויר כ"ח [כשבת קל"ח ב']. לפיכך מה שבתוכו ניצל בתוך תוכו. דרק בתוכו כ' יטמא ולא בתוך תוכו. אבל במונחת כורת באהל המת. הדין הוא להיפך. דאם היא שלימה אינה מצלת על מה שבתוכה [אע"ג שמחזקת מ' סאה ואמק"ט. והיא סתומה בצמ"פ. אפ"ה אין כלי נעשה אהל לטהר]. ואם היא פחותה מצלת [רב"א]. ונקט הכא פחותה לרבותא דר"א. דאף שנתבטלה לגמרי מתורת כלי. אפ"ה לר"א מצלת. וכ"ש כשהיא רק נקובה בדופן [וכמשנה ב']:

סעיף ד

ופקוקה בקש
גם הא נקט לרבותא דאע"ג שפקק פחת השולים בקש שהיא מין כורת. אפ"ה לרבנן אמ"צ ולא מחשבה כשלימה:

סעיף ה

ומשולשלת לאויר התנור
נקט משולשלת ג"כ לרבותא. אף דאז אפשר שיהיה שפת הכורת למעלה משפה הפנימי של עובי פה התנור. אפ"ה לרבנן אמ"צ. [כך נ"ל דהאויר שבעובי פה התנור למעלה משפה פנימי של הפה לא מחשב אויר התנור וחילי מלקמן מ"ז]:

סעיף ו

אוכלין שבתוכה טמאין
אפי' נשתלשל הכורת עם האוכלין לשם לאחר שהוציא השרץ מהתנור:

סעיף ז

ור' אליעזר מטהר
ודוקא בששפת פה הכורת אינו למטה משפה הפנימית של עובי פה התנור. מטהר ר"א. מיהו מדלא נקט פלוגתייהו כברישא דהיינו שחצץ התנור בכורת כזה. ש"מ דבכה"ג גם ר"א מודה דאינו חוצץ. מדהטהרה מונח באויר התנור. אין מחיצת ארעי כזו חוצצת. ורק במונח הטהרה תוך הכלי פליגי אם חוצצין דפנות כורת:

סעיף ח

אמר ר"א אם הצילה במת החמור
דהרי אהל המת חמור שמטמא אדם וכלים. ואפ"ה מצלת בכה"ג [כלעיל סי' ג']:

סעיף ט

אל תציל בכלי חרס הקל
כשהיא פחותה:

סעיף י

שכן חולקים אהלים
שכן דרך בני אדם לעשות מחיצה באמצע אהל. ולפיכך מסתמא בטולי בטליה התם [וכאהלות פט"ו מ"ד]:

סעיף יא

שאין חולקים כלי חרס
אין דרך בנ"א לעשות מחיצה באמצע חלול כלי. ולפיכך זה שחצצו בטל דעתו אצל כל אדם. וכליתא דמי ולא דמי לקרץ לקמן משנה ו' דמחשב חציצה. דהתם הכי אורחא להניחו שם:

סעיף יב

היתה
הכורת:

סעיף יג

וכן הקופה
שהוא כלי שטף:

סעיף יד

וכן החמת
הוא כלי עור. וקמ"ל אף דכל כלי עור אפשר להפך פנימיותו לחוץ. אפ"ה מחשב פנימיותו תוך. וקרינן גם בו תוך תוכו. וכולן מיירי כברישא ששלשלן לאויר התנור ופיהן למעלה מחלול התנור. דרק אז נטהר מה שבתוכן משום תוך תוכו:

סעיף טו

התנור טהור
ואפי' בשפיהן שוה לאויר התנור מציל בתוך תוכו (כפ"י מ"ח) מיהו כשפיהן תוך חלול התנור אין א' ניצל מטומאה שבחבירו רק בשצמ"פ לפנימי:

סעיף טז

השרץ בתנור אוכלין שבתוכה טהורין
וכ"ש שהכלים עצמן שהאוכלין בתוכן טהורים. ואפי' כשהפנימי הוא כלי שטף שמטמאים מגבו. עכ"פ רק משקין נטמאו מאויר כ"ח ולא כלים. ואפי' כשהשרץ והכלי הם בשעה א' תוך אויר הכלי החיצון [וכלקמן מ"ד]. נמצא דמת ושרץ יש בכל א' קולא וחומרא. דפחותה מצלת באהל המת ולא בשרץ. ושלימה מצלת בשרץ ולא באהל המת:

סעיף יז

נקבו
ר"ל אם הכלים הנ"ל ששלשלן לתוך אויר התנור היו נקובים נקב המטהרן:

סעיף יח

העשוי לאוכלין שיעורן בזיתים
בשנתנקבה כמוציא זית. דאז נתבטלו כולם מתורת כלי ואינן חוצצין עוד:

סעיף יט

העשוי למשקין שיעורן במשקים
בשנתנקב בכונס משקה וכדמסיק. דהיינו שכשיעמיד הנקב שבהכלי סמוך למשקה שבחוץ. יכנסו המשקין להכלי. ונקב זה גדול ממוציא משקה:

סעיף כ

בכונס משקה
ולעיל רפ"ג משערין בכה"ג בזיתים. התם לבטל הטומאה מהכלי עצמו. אבל הכא היינו לבטל הצלתו מעל דברים שבתוכה. אזלינן התם והכא לחומרא:

סעיף כא

סרידה
הוא לוח חרס פשוט. ומעוקם קצת באמצע כדי ללוש עליו. ועקמימות זה לא מחשב ב"ק. כל שאין דפנותיו זקופין וכדמסיק. ולרמב"ם הוא עשוי כעין רשת שג"כ אמק"ט. ונ"ל דצ"ל שהרשת אינו מנוקב. דאל"כ הרי כל נקב שעשה בכונה אמ"צ [כלקמן סי' מ"ח] וא"כ אפי' יש לה גפיים וב"ק אמ"צ. ודוחק לומר דנקבי רשת מחשב ניקב ממילא מדלא ניקבו בידים:

סעיף כב

ושוקעת לתוכו
שלוח הזה שהוא עב תחוב לתוך פה התנור. והעומק שבעקמימותו תחוב לתוך חלול התנור. ומיירי בששפיות הלוח בולטים סביב למעלה משפה פנימית של פה שבגג התנור. דאם היו שפיות הלוח תוך אויר התנור. אז אפי' היתה הסרידה כלי אמ"צ [כלעיל סי' ה']:

סעיף כג

ואין לה גפיים
שאין לה דפנות זקופים סביב. דאף שעמוקה קצת באמצעיתה מכל הצדדים סביב. אפ"ה לא מחשבה עי"ז ככלי עם ב"ק. כל שאין לה דפנות זקופין [כלקמן פט"ו מ"ב]:

סעיף כד

השרץ בתוכה
בתוך הסרידה. שמתוך שתחתית הסרידה העמוקה בולטת לתוך התנור. לפיכך אפשר שיהיה מונח שרץ תוך העומק של הסרידה נגד אויר חלול התנור:

סעיף כה

התנור טמא
דמדאין הסרידה כלי אינו מציל בתוך תוכו וכדמסיק:

סעיף כו

חבית שהיא מלאה משקין טהורין
וכ"ש אוכלין. דאף אם יתטמאו לא יחזרו לטמא החביות. משא"כ משקה טמא מטמא כלי מגזירת משקה של זב וזבה שהן אה"ט כשלהי פ"ק דשבת:

סעיף כז

ונתונה למטה מנחושתו של תנור
למטה מקרקעית התנור:

סעיף כח

החבית והמשקין טהורין
אפי' בשפה החבית פתוח לתוך חלול התנור. וכגון שאין להתנור שולים. והשרץ דבוק בדפנות התנור ונמצא שאויר החביות מעורב עם אויר הטמא שבתנור. אפ"ה החביות ומשקה שבתוכה טהורין:

סעיף כט

היתה כפויה
על פה התנור למעלה:

סעיף ל

ופיה לאויר התנור
אף ששפת פה החביות שקוע ובולט לתוך חלול התנור:

סעיף לא

משקה טופח שבשולי החבית טהור
מיהו דוקא כשהמשקין למעלה מכנגד חלול התנור. דאז לא נטמאו המשקין מאויר התנור. וגם החבית לא נטמא מאויר התנור. דהרי התנור שהוא כ"ח לא נעשה אה"ט לעולם אפי' נגע במת. וכ"ש הכא שנטמא רק בשרץ. והחבית שהוא כלי אמק"ט רק מאה"ט [כפסחים ד"כ ע"ב] אבל בהיה שפת החבית בולט לתוך אויר התנור. והמשקה טופח בדפני החבית בתוכו נגד אויר התנור אז אין החבית מציל על משקין שבתוכו מטעם תוך תוכו. משום דאויר החבית מעורב עם אויר התנור הטמא. ונ"ל דנקט הך עניינה בכפוי' לרבותא. דאף שסוף משקה לירד למטה אפ"ה אינן כאילו הן למטה תוך התנור ומה"ט לא איצטריך לאשמעינן הכא דגם החבית טהור כברישא דזה פשיטא דמ"ש מרישא. אלא דכל עיקר דנקט הך בבא היינו רק משום משקין נקט לה. וכ"ש כשעומדת החבית תחת שולי התנור. ופיה בולט לאויר התנור כברישא. רק שהמשקין שבחבית הן למטה מכנגד אויר התנור ג"כ הכל טהור:

סעיף לב

קדירה שהיא נתונה בתנור
עומדת כולה תוך אויר התנור. וא"כ פה הקדירה תוך חלול התנור:

סעיף לג

היה בה
תוך הקדירה הנ"ל:

סעיף לד

משקה טופח
נ"ל דאפי' טופח שלא ע"מ להטפיח מק"ט ומטמא. וחילי מטהרות [ספ"ח] דאמרינן דאינו חיבור ש"מ וודאי דעכ"פ נטמא. וקמ"ל הכא דאפי' משקה מועט כזו מק"ט ומטמא. ולא אמרינן דבטל לגבי כלי [ועי' יבקש דעת סי' ע"ג]:

סעיף לה

נטמא וטמאה
ר"ל נטמא המשקין משום דפה הקדירה תוך חלול התנור. והמשקין שבקדירה הן נגד אויר התנור. ואין שם צמ"פ להציל עליהן. וחוזרין אח"כ אותן משקין ומטמאין הקדירה:

סעיף לו

הרי זה אומר
הקדירה להמשקין:

סעיף לז

ואתה טמאתני
ותמוה לכאורה להרמב"ם [פ"ז מאה"ט] דרק משקין שנטמאו מאה"ט מטמא כלי. והרי הכא המשקין נטמאו מתנור כלי חרס. וכ"ח א"א שיהיה אהט"ו [כעירובין ק"ד ב' ורמב"ם טו"מ פ"ה ה"ו] וא"כ איך פסק הרמב"ם עצמו [פי"ג ה"ג מכלים] כמשנתינו דהמשקין יטמא הקדירה. י"ל דאע"ג דאין כ"ח נעשה אה"ט לטמא אדם וכלים. עכ"פ לענין ראשון ושני נעשה שפיר אה"ט. דלא גרע מאוכלין דג"כ נעשין אב לענין ראשון ושני. ולא לענין לטמא אדם וכלים [כרש"י פסחים י"ז א' ד"ה רבינא] וכן משכב מצורע נעשה אב להא ולא להא [כרש"י פסחים ס"ז ב'] וא"כ מצי מיירי הכא בתנור שנטמא ממת. דלא גרע מכל אה"ט דרבנן דג"כ לרמב"ם מטמא למשקין שיטמאו כלי. ועי' מ"ש בבועז בפרקן סי' ט':

סעיף לח

ונפל לאויר התנור
והתרנגול חי:

סעיף לט

טהור
דבלוע תוך בע"ח מציל כצמ"פ. וה"ה כל עוף אפי' טמא שבלע שרץ. רק נקט תרנגול שגרונו רחב. ודרכו לבלוע שרצים [כב"ק ע"ט ב'] אבל בבהמה וחיה לא משכחת לה סיפא. דהרי כשימות יטמא להתנור משום נבילה אפי' לא בלע שרץ:

סעיף מ

ואם מת טמא
היינו בלא שהה השרץ מעל"ע במעיו בעוד התרנגול חי. דזהו שיעור עיכול לכל בהמה חיה ועוף ודגים. חוץ מכלב ששיעור עכולו ג' ימים:

סעיף מא

שהתנור תחלה
ולא אמרינן דמדמטמא שרץ לכ"ח באויר אף שלא נגע בו. ע"כ דהו"ל הכ"ח כמליא טומאה. וא"כ כשגם ככר מונח בהתנור הו"ל כאילו נגע השרץ בהככר. ויהיה ראשון קמ"ל:

סעיף מב

בית שאור
הוא כ"ח. דדוקא כ"ח שאמק"ט מגבו וכ"ש כלי שאמק"ט כלל ככלי אבנים וכו'. ניצל ומציל בצמ"פ. אבל כלי שטף שמקבל טומאה גם מגבו. א"א שיציל בצמ"פ. מדהוא עצמו נטמא:

סעיף מג

השאור והשרץ בתוכו
בתוך הבית שאור:

סעיף מד

והקרץ בינתים
דהיינו שיש להבית שאור ב' קיבולין. והמחיצה שמפסקת ביניהן נקראת קרץ. והיה מחיצה זו מגעת עד הכסוי שעל הבית שאור. ועי"ז השאור והשרץ כל א' מוקף צמ"פ לבד:

סעיף מה

התנור טמא
ולא ניצל התנור מצד תוך תוכו. כיון שפה הבית שאור תוך התנור. ואע"ג שסתום בצמ"פ. הרי כיון דצמ"פ מציל רק מלהכניס טומאה ולא מלהוציא טומאה. וא"כ כפתוח פיו דמי. וטומאה נכנסת ויוצאת דרך שם:

סעיף מו

והשאור טהור
אע"ג ששני החללים מחוברים אפ"ה לא נטמא השאור והבית שאור. דמדמגיע הקרץ עד הכסוי הו"ל כקערות שבטבלא בלי לזבז עודף [פ"ב מ"ז] ואפי' אם היה הבית שאור כלי שטף לא היה נטמא ב"ק א' כשנטמא חבירו [ועפכ"ה מ"ד] רק כשא' מהן עיקר וחבירו טפל לו. ואילו לא היה סגור בצמ"פ היה נטמא השאור מדמונח בחלול התנור הטמא. וכקדירה שבה משקין טמאין לעיל [מ"ד] רק דהכא אעפ"כ לא היה נטמא הב"ק ההוא מהאוכלין. מדאין אוכלין מטמאין כלי:

סעיף מז

והשאור טהור
דהרי מונח תחת צמ"פ:

סעיף מח

אם יש שם פותח טפח
שנתנקב הקרץ שבין ב' החללים מעצמו בגודל טפח על טפח. או שהיה חלול תחת הקרץ או למעלה משפתו העליונה או בצדדיו ובאופן שמפולש מחלק א' של בית שאור לחבירו ומפולש טע"ט. דרק אם הנקב נעשה בכונה אז אפי' נקב כ"ש שוב אמ"צ בצמ"פ. מדהו"ל הנקב כפתח הכלי [וכן משמע נמי לקמן פ"ט מ"ח וע"ש]:

סעיף מט

הכל טמא
דכל פותח טפח מביא הטומאה. מיהו זהו דוקא בטומאת מת. אבל בשרץ ברישא. אפי' ניקב המחיצה שביניהן בפותח טפח. אין עירוב אויר מטמא. כיון דעכ"פ יש צמיד פתיל נגד אויר התנור שנטמא. א"כ מה מזיק שהאויר שבין ב' חלקי השאור מעורבים. הרי אפי' הכי אין נכנס טומאה מזה לזה. דלא גרע מלקמן [מ"ז] כשנמצא שרץ בעין התנור. דג"כ החלול ההוא מעורב עם חלול התנור. ואפ"ה התנור טהור. והיינו משום דאין עירוב אויר מטמא רק במת בשיש פותח טפח. ולא בשרץ. ואע"ג דברישא באין הקרץ מגיע לכסוי השאור טמא. התם לאו משום עירוב אויר מטמאינן ליה. רק מדהו"ל שפה חיצון כלזבז עודף דמצרף כל מה שבתוכו [כפ"ב מ"ז ומה שהקשה כאן רתוי"ט בשם מהר"מ. עיין מ"ש בזה פרק ה' דאהלות בבועז סי' ב'](*ה):

סעיף נ

השרץ שנמצא בעין של תנור
הוא חור שבכותל התנור ליציאת העשן. ונקרא עין מדרגילין לסגרו ולפותחו כל רגע כעין:

סעיף נא

טהור
התנור טהור. דמדנסתם כשאופין בתוכו פת. ובשעה שנסתם נשאר החלול של העין חוץ מחלול התנור. להכי לא מחשב חללו כחלול של תנור. אלא כחלול בפ"ע דמי. ואין עירוב אויר מטמא בשרץ. וכלעיל [מ"ו] כשהקרץ מגיע עד הכסוי הו"ל כטבלא עם קערות ואין לזבז עודף [פ"ב מ"ז]:

סעיף נב

ואם היה באויר
ר"ל ואם לא עמד התנור תחת אהל רק תחת אויר השמים:

סעיף נג

אפילו כזית מן המת
היה מונח בעין התנור:

סעיף נד

טהור
ואין הטומאה נכנסת מהעין להתנור דרך החור. מדאין בחללו טפח על טפח. ואף דעכ"פ נטמא העין שהשרץ בתוכו. אפ"ה לא נטמא התנור שמחובר בו. דדינו כטבלא וקערות הנ"ל. וכדאמרן:

סעיף נה

ואם יש שם פותח טפח
שהחור של עין פתוח טפח על טפח להתנור:

סעיף נו

הכל טמא
דטפח על טפח מביא את הטומאה מחלול לחלול שבצדו. מיהו בשרץ ברישא אעפ"י שפתוחין זל"ז טפח על טפח. אפ"ה התנור טהור:

סעיף נז

נמצא
השרץ:

סעיף נח

מקום הנחת העצים
ר"ל בהחלול של פתח שבצד התנור. והוא בשפולי כותל התנור. שדרך שם מניחין עצים ואש לתוך התנור. וכשיש לו דוחק ברבוי פת. אז גם שם אופה ומבשל:

סעיף נט

רבי יהודה אומר מן השפה החיצונה ולפנים טמא
ר"ל נטמא התנור. משום דחלול עובי הפתח ההוא הוה כלפנים. דלא דמי לעין התנור לעיל. משום דהכא אופה ומבשל גם שם להכי כב"ק א' דמי [וכטירת התנור פ"ה מ"ג. ועי' מ"ש בבועז שם סימן ג' ועי' עוד מ"ש פ"ז בבועז סי' א']:

סעיף ס

וחכ"א משפה הפנימית ולחוץ טהור
דכיון דאין אופה שם רק מדוחק לא מחשב כב"ק א' עם התנור. דלא קיי"ל כריב"נ לעיל במוסיף התנור [פ"ה מ"ה]:

סעיף סא

מכנגד שפיתת הקדירה ולחוץ טהור
מקום השפיתה הוא תוך חלול הפתח. נמצא ר"י מיקל נגד שיעור של ר' יהודה ומחמיר נגד שיעור של חכמים. אמנם לא פי' לנו ר' יוסי מקום שפיתה עצמה אם דינה כלפנים או כלחוץ. אבל לפי כלל שבידינו שכל שדיוקא דרישא וסיפא סתרו אהדדי. אמרינן נעשה דיוקא דרישא כמפורש בסיפא [כקדושין ד"ה ב'] ולפיכך הכא מקום שפיתה עצמה דינה כלחוץ וטהור [ומהר"ש והר"ב לא משמע כן ולא ידענא מנ"ל לרבותינו כן]:

סעיף סב

נמצא מקום ישיבת הבלן
דהיינו במקום שיושב המסיק התנור שבמרחץ שלהזיע:

סעיף סג

מקום ישיבת הצבע
כשמבשל הצבע שביורה שעל התנור:

סעיף סד

מקום ישיבת של שולקי זיתים
שכשהזיתים קשין אין נכבשין בבית הבד אלא מבשלן להוציא שמנן. וכל תנור שעשוי לתשמישין הללו. הוא גדול מאד. ויש במזוזות פתח של תנור כזה מקום משוקע תוך עובי כותל התנור. כדי שישב שם הבלן. והצובע והשולק. ונמצא השרץ בחלול המשוקע ההוא [והיו מצויין בימיהם גם תנורים גדולים כאלה עד כדי שיכנס שם אדם. כמקואות פ"ו מ"ו]:

סעיף סה

אין טמא אלא מן הסתימה ולפנים
נ"ל דלא הוה סגי ליה למתני אין טמא אלא מהסתימה ולפנים. אלא משום דמסתמא שקוע הנ"ל שבכותל שהוא מקום ישיבת הבלן וחביריו. הוא מהסתימה ולחוץ. להכי קאמר ברישא שכשנמצא שרץ במקום ישיבה הנ"ל טהור התנור. ומסיים ואין טמא התנור רק כשמקום הישיבה הוא מהסתימה ולפנים [ולפ"ז בבא זו ד"ה היא. דלא דמי הכא להנך דלעיל. דהתם חלול הנחת העצים נמשך לתוך אויר התנור להדיא. אבל הכא החללים הנ"ל הם רק במזוזת פתח התנור ופתוחין רק לפתח התנור להכי לכ"ע לא מחשבו כחלול התנור בעצמו רק כשהן מסתימה ולפנים. וכן משמע מרמב"ם פי"ג מכלים ה"ח וט'. אולם דברי הר"ב לא זכיתי להבין כלל. שפי' אין טמא רק ממקום סתימת הקדירה ולפנים. לא ידענא מה ענין לבלן עם הקדירה. וכפי הנראה ס"ל להר"ב דכולה אסוקא מילתא דר' יוסי היא. א"כ ל"ל ישיבת הבלן. הרי בכל דוכתא משער במקום שפיתת הקדירה]. מיהו במגע מק"ט בכל מקומות הללו דלא גרע מחצר הכירה [לעיל פ"ז מ"ג] וכן נראה מתוספתא [פ"ו דב"ק במכילתן]:

סעיף סו

בור שיש בו בית שפיתה
שעשה בגובה כותל הבור מקום משוקע. לשפות שם הקדירה כשיסיק בהבור. ומיירי שטח הבור לפנים בטיט והטיח יכול לעמוד בפ"ע. דאז דין הבור כתנור שעשאו לאפיה ומק"ט [כפ"ה מ"י] ואע"ג דהכא לא עשאו לאפייה רק לתכלית אחר. עכ"פ כיון שעשה בו שפיתה לקדירה הו"ל ככירה ומק"ט. וי"ג כור והוא עשוי להתיך בתוכו מתכות:

סעיף סז

ושל עושי זכוכית
קמ"ל אף שהבור בעצמה לא נעשה לבישול. אפ"ה דינה ככירה:

סעיף סח

טמא
ר"ל הבית שפיתה לחוד מק"ט:

סעיף סט

כבשן של סיידין
ששורפין שם אבנים לסיד:

סעיף ע

ושל זגגין
בור של עושי זכוכית דלעיל. הוא הבור שנותן לתוכו חול אבני (קיזעל זאנד. וקאלי. ונאטרום). או מינין אחרים. והבור ההוא מוטח בטיט מבפנים ובתוך הבור ההוא אינו ניתך עדיין לזכוכית. רק שם יתנקו כל חלקי עפרורית שבהמינין הנ"ל ע"י אש מוקד בסמוך לו. ואחר שנתנקה יפה נקרא תערובות המינים הנ"ל. (פריטטא) בל"א. אבל בור של זגגין הכא היינו שאחר שנתנקה התערובות הנ"ל ישימוהו בבור אחרת להתיך התערובות הנ"ל שיתהפך שם לדייסא של זכוכית. שממנו עושין כלי זכוכית. וזה הבור נקרא תנור ההתכה (שמעלץ אפפען) בל"א. ומשום שבבור הזה כבר התערובות מזוקק. לכן נקרא בור של זגגין. ובור זה אינו מוטח בטיט:

סעיף עא

ושל יוצרים
להסיק שם כ"ח. וכל הנך דנקט הכא חפירות בקרקע הן ואינן מוטחים בטיט מבפנים:

סעיף עב

טהורה
אף שיש שם ג"כ בית שפיתה לקדירה. אפ"ה כיון דאינו מוטח בטיט לאו תנור הוא. א"נ נ"ל דכל הנהו אפי' טוחין בטיט מבפנים אמק"ט מדאין רגילין לבשל שם כלל מרוב החמימות שיש בתוכן. ואע"ג שזה עשה בתוכו בית שפיתה. בטלה דעתו אצל כל אדם. ולהכי לא הוה בכלל תנור דקרא. ומדמחובר לקרקע אמק"ט:

סעיף עג

פורנה
הוא תנור כעין שלנו שפתחו בצדו. ואופין בו פת שמושיבין על קרקעיתו של התנור. ולפיכך אמק"ט במחובר בקרקע. מדלא דמי לתנור דקרא שאופין בו הפת שמודבק בכותלי התנור בפנים. ואפי' הפורנא מטולטל. אפ"ה מדעשוי לשמש במחובר לקרקע אפי' בתלוש אמק"ט [כפי"א מ"ב]:

סעיף עד

אם יש לה ליזבז
שפה גבוה סביב לגגו או סביב לשוליו כעין (געזימס) או כעין מסגרת סביב למושבה ואז אינו עשוי לחברו בקרקע. וישאר תמיד מטולטל. ולהכי מק"ט. ככל כ"ח שיש לו ב"ק. מדיש לפורנא שולים:

סעיף עה

ר' יהודה אומר אם יש לה אסטגיות
בערוך פי' שהוא כעין כפה על גבה. וזה ג"כ סי' שאין דרכו לחברו בקרקע:

סעיף עו

אם יש לה שפיות
נ"ל דשפיות היינו לשון שפיתות קדירות. ור"ל שיש בגגה ג"כ מקום שפיתות קדירה. אז מק"ט. דגם בתנור רגילין לבשל [כמ"ח]. ואע"ג דמדרגילין לבשל בתוכו. לא מחשב עדיין כשאר תנור. דהבישול בתנור הוא רק טפל להאפיה שבתוכה. ובטל הטפל לגבי העיקר [כפכ"ב מ"ח] עכ"פ לא גרע מכירה. דג"כ מק"ט במחובר. א"נ מדיש בו שפיתה. אין דרך לחברה בקרקע. ומחשבה כשאר כ"ח עם ב"ק. והיינו דקאמר בתוספתא עלה. וכולן שם א' הן ופי' עלה הגאון רב"א. דר"ל עי"ז מחשבה ב"ק. וי"א דכונת התוספתא דהוא לזביז. הוא אסטגית. הוא שפה אלא כל חד אמר בלשון ששמע מרבו. מדחייב אדם לומר בלשון רבו [כעדיות פ"א מ"ג]:

סעיף עז

מגע טמא מת
ר"ל אדם שנגע בטמא מת דהנוגע זה נעשה ראשון. וה"ה באדם שנגע בשרץ או בשאר אה"ט:

סעיף עח

הכניס ראשו לאויר התנור טהור טמאוהו
ואע"ג דאיהו לא טימא להתנור. דכלי אמק"ט רק מאה"ט. עכ"פ משקין שבפיו מטמאין להתנור מאוירו מגזירת משקין של זב וזבה [כשבת די"ד]. ואף שהיה פיו סתום. נמצא שלא היה המשקין שבהפה תוך חלול התנור ממש רק בהפסק הלחיים. אפ"ה מטמאין המשקין להתנור. דבאדם לא מחשב בלוע. רק כשכבר באו למעיו. וא"כ לא בלוע איכא ולא צמ"פ איכא [משא"כ בשאר בע"ח כשהטומאה רק בפיהן מחשב בלוע. כתוספתא ב"ק דכלים פ"ו]. והא דלא סגי שיטמא התנור ע"י הרוק שבפה האדם הטמא. ה"ט. משום דרוק לא מחשב משקין וכדמסיק. מיהו אוכלין בכדי נסיב. דהרי אוכלין אמ"ט כלי רק נקט אוכלין ברישא איידי דסיפא. והרי התנור אומר להמשקין. מטמאיך לא טמאני ואתה טמאתני וכלעיל [מ"ד].

סעיף עט

והכניס ראשו לאויר התנור טמא נטמאו
האוכלין והמשקין מהתנור. דבפיו אינן כבלוע. וכדאמרן. מיהו האדם עצמו לא נטמא מהמשקין. דלא גזרו גביה כבכלים משום משקין זב וזבה שמטמאין אדם. משום דאדם טהור נשמר בעצמו מלהתטמא בזב וזבה. והו"ל מלתא דלא שכיחא שיתטמא בהן ולא גזרו ביה רבנן [כביצה י"ח א']. ורק אם היו רביעית. ואח"כ בלע אותן נטמא [כמעילה די"ז] וככל שותה משקין טמאין רביעית דטמא מד"ס [כשבת י"ד א']:

תוכן העניינים

יכין כלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה