יכין חולין· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ט
סעיף א
העור
שהופשט מבהמה והשאיר בהעור מחובר פחות מכביצה בשר שנטמא. שאינו מטמא אחרים. מדהוא פחות מכשיעור. אבל ע"י שמחובר בהעור ששומר הבשר שלא יופסד. מצטרף העור להבשר. דכששניהן יחד כשיעור מטמא לאחרים:
סעיף ב
והרוטב
מיירי שהרוטב קרוש שאינה נאכלת בפ"ע. לכן אמק"ט אוכלין בפ"ע. אבל מדעכ"פ נאכלת עם הבשר מצטרפת לו לכשיעור:
סעיף ג
והקיפה
תבלין שבקדירה ג"כ אין נאכלין בפ"ע רק עם הבשר:
סעיף ד
והאלל
הוא כעין גיד רחב לבן וקשה שעובר תחת מפרקת הבהמה. ונקרא האארץ. אי נמי בשר שנפלט מהסכין כשהפשיט הבהמה. ונשאר מרודד מחובר בהעור. ולא חשיב אוכל בפ"ע אפי' הוא כביצה. מדלא חישב רק שיאכל קצת מאותו בשר ולא פירש איזה קצת. ואפ"ה מצטרף לשאר אוכלין לשיעור כביצה:
סעיף ה
והעצמות
שיש בהן מוח שהעצם שומרו:
סעיף ו
והגידין
המותרין באכילה. אבל אינן נאכלין בפ"ע:
סעיף ז
והקרנים
סמוך לעיקרן. מקום שחותכן ויוצא מהן דם:
סעיף ח
מצטרפין לטמא טומאת אוכלים
דכל אוכל שנטמא אינו מטמא אחרים אם אין בו כביצה [ועי' יבקש דעת סי' נ"ב]. ולהכי כשיש בשר פחות מכביצה וחד מהנך דמתני' מחובר להבשר. והן יחד כביצה. מצטרף לטמא מאכלים אחרים. דאע"ג דכל הנך לאו אוכל נינהו באנפי נפשייהו. עכ"פ מדהו"ל שומר להאוכל. או מדנאכלין עמו. מצטרפי מדאורייתא עם האוכל לטמא אחרים:
סעיף ט
אבל לא טומאת נבלות
דאם מנבילה הן. אין מטמאין בפני עצמן. וגם אין מצטרפין להשלים שיעור כזית מנבילה. שמטמא לאדם הנוגע או הנושא אותו. וגם אם באותו שעה שנטמא בה נגע בכלים או בגדים. נטמאו. ]עי' יבקש דעת סי' י"ד]. משא"כ הנהו אין דינן. כנבילה [והא דקאמר הכא דעצם נבילה אמ"ט. מיירי באין בו מוח או בשר כזית. או ביש בו והוא סתום. דאל"כ בחד מהנך אף דאין שומר מצטרף לטומאה חמורה [כחולין קי"ז ב']. עכ"פ כל כזית בשר נבילה העצם שבו מטמא משום שומר. כלקמן מ"ה]:
סעיף י
השוחט בהמה טמאה לנכרי
ישראל ששחט בהמה טמאה לצורך נכרי:
סעיף יא
ומפרכסת
ר"ל ועודה מפרכסת:
סעיף יב
מטמאה טומאת אוכלין
דבנגע בה אז טומאה נטמאה. ואע"ג דאז אינה ראויה לאכילה. ואיך תהיה טמאה טומאת אוכלין. דהרי כל עוד שמפרכסת אסורה לנכרי. דהרי אפילו בהמה טהורה ששחטה. וחתך ממנה אבר בעודה מפרכסת. אז דוקא בנשחטה כהוגן מותרת לאכילת נכרי אחר שתמות. מדמותרת אז לישראל [ורק כל עוד שמפרכסת אסור הנחתך ממנו] אבל בלא נשחטה כהוגן. מדלא מהני שחיטתה לישראל. להכי בנחתך ממנה אז אבר בעודה מפרכסת אסורה גם לנכרי. גם אחר שתמות. [והרי להרמב"ם גם בטהורה שנשחטה כהוגן. ונחתך ממנה בשר בעודה מפרכסת אסור לנכרי אף אחר שתמות. ומכ"ש בטמאה אפילו נשחטה כהוגן ראוי שיאסר לנכרי מה שנחתך ממנה בעודה מפרכסת. אף אחר שתמות [כש"ך כ"ו סק"ב]. עכ"פ לענין טומאה אמרינן דמדנשחטה ע"י ישראל. מחשבתו משוי לה אוכל. ובנגע בה טומאה בעודה מפרכסת מקבלת טומאה. אבל בשחטה נכרי אין מחשבתו משוי לה אוכל. דמדלא נצטווה הנכרי בשחיטה. להכי רק מיתתה משוי לה אוכל:
סעיף יג
אבל לא טומאת נבלות
שאינה מטמאה כנבילה:
סעיף יד
או עד שיתיז את ראשה
דאז אפילו מפרכסת מטמאה כשאר נבילה:
סעיף טו
ריבה
ר"ל ריבתה תורה:
סעיף טז
לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבלות
דהרי כל הני דלעיל מטמאי טומאת אוכלין ולא טומאת נבילות:
סעיף יז
רבי יהודה אומר האלל המכונס
אלל דהכא מיירי רק בבשר שנפלט מעצמו מהסכין כשהפשיט ונשאר אדוק בעור. וכינס כל החתיכות הקטנות ההם עד כשיעור כזית יחד. והן מנבילה. אז אם וכו':
סעיף יח
חייב עליו
בנגע בהן ונכנס למקדש או אכל קודש חייב כרת [כך כתב רש"י ור"ב. ונל"פ דכ"ש בנשאן. ועי' לקמן סי' נ"ז]. ואע"ג דכל חד לחודא בעודו מחובר בעור. בטל לגבי עור ולא מחשב אוכל. עכ"פ מדכנסו בידים מחשבתו משוי ליה אוכל. [והא דלא נקט טמא. ה"ט דסד"א דרק מדרבנן טמא. מיהו ודאי גם לענין טומאת אוכלין. אף דאין חייבין עליו על ביאת מקדש. עכ"פ ס"ל לר"י דמדכנסו מטמאה טומאת אוכלין] מיהו באכלן אפי' לא כנסן חייב. דע"י אכילתו אחשביה אוכל:
סעיף יט
אלו שעורותיהן כבשרן
שיטמא עורן אפי' אחר שהופשט. ואפי' בלי צירוף אוכל ממש. ואפי' טומאת נבילות מטמא:
סעיף כ
ועור חזיר של ישוב
אבל עור חזיר הבר. עורו קשה ואינו נאכל:
סעיף כא
ועור חטוטרת
בוקקעל:
סעיף כב
של גמל הרכה
כל זמן שלא טען עדיין משא:
סעיף כג
ועור הראש של עגל הרך
שיונק עדיין:
סעיף כד
ועור הפרסות
כל עור עצם הארכובה הנמכרת עם הראש:
סעיף כה
ועור בית הבושת
שסמוך לבית הרחם של נקיבה:
סעיף כו
ועור השליל
עובר שנמצא במעי בהמה שנשחטה:
סעיף כז
ועור שתחת האליה
עור רך שבזנב לצד הגוף שאין שם שטר:
סעיף כח
ועור האנקה
איגעל :
סעיף כט
והכח
גאריל. והוא מין עקרב גדול מאד:
סעיף ל
והלטאה
איידעקסע:
סעיף לא
והחומט
שנעקקע . אבל שאר הד' מהח' שרצים אין עורן כבשר:
סעיף לב
רבי יהודה אומר הלטאה כחולדה
דעורה אינה כבשר. וה"ה שאר הד' דלא נקטינהו ברישא. רק הראשון מהח' שרצים נקט:
סעיף לג
וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה
ששטחן כדי להלוך בהן ולדרסן כשיעור זמן הילוך ד' מילין שאז מתעבדין קצת:
סעיף לד
טהורין
דאז הו"ל עור ולא מטמא תו כנבלה:
סעיף לה
חוץ מעור האדם
דבמעובד טמא מדרבנן. כדי שלא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין לפרוס על המטה לנוי וכדי לזוכרן כל שעה. והרי מת אסור בהנאה. ולפיכך לפי חיבתן טומאתן [כידים פ"ד ע"ו. כך נ"ל א). ועיין תוס']:
סעיף לו
רבי יוחנן בן נורי אומר שמנה שרצים
האמורים בפרשת שמיני:
סעיף לז
יש להן עורות
ר"ל אין עורותן כבשרן. ולא כת"ק דחשב ד' מהן שעורן כבשרן:
סעיף לח
בטהורה ובטמאה
ר"ל בין שהיא טהורה שחוטה. אבל המפשיט היה טמא. או שהיתה נבילה והמפשיט היה טהור. [כך כתב רש"י ור"ב. אבל הרמב"ם [פ"א מאה"ט ה"ו] משמע דטהורה וטמאה ממש קאמר. וכן משמע מתוספתא [פ"ח] שכ' המפשיט בבהמה ובחיה ובטמאה כו' ולא בהזכיר בטהורה. ודו"ק]:
סעיף לט
בדקה ובגסה
ר"ל או או:
סעיף מ
לשטיח
ר"ל אם הפשיט העור לעשותו שטיח ומצע על מטה ושולחן. שאז עושה מתחילה חתך לאורך הבהמה. מן הצואר לאורך הבטן עד נקב האחוריים. ואח"כ מפשיט הבהמה מב' הצדדים:
סעיף מא
כדי אחיזה
ר"ל עד שהפשיט כדי אחיזה. שהוא שיעור ב' טפחים. עד אז הוה העור יד לבשר. וחבור עדיין להנבילה. שתטמא הנבילה לאדם המפשיט. כשנגע רק בהעור. ואם הבשר טהור והמפשיט טמא. נכנס טומאה להבשר מהמפשיט. אבל בשנפשט כבר יותר מב' טפחים. אין העור עוד חיבור להבשר להכניס או להוציא ממנו טומאה. [ולרמב"ם פ"א מאה"ט ה"י] השיעור ב' טפחים הוא עד ולא עד בכלל. וכן מסתבר לע"ד. דהרי עד דסיפא. עד שיפשיט החזה. לכ"ע עד ולא עד בכלל ב)]:
סעיף מב
ולחמת
שלויך בלי תפירה. דכשמפשיט לעשות חמת. אינו עושה החתך בתחלה לאורך הבהמה. אלא מפשיט סביב בעיגול מהתחלת הצואר עד הזנב. כדי שיהיה העור סביב שלם:
סעיף מג
עד שיפשיט את החזה
עד אז הוה העור יד וחיבור להבשר. להכניס או להוציא טומאה. משום שהחזה קשה להפשיט בדרך זה יותר מכל האיברים. ולהכי לפעמים כשמגיע להפשיטה שם מניחה כך שעה א'. וכשבתוך כך צריך לטלטלה. אוחזה בהעור המופשט ומטלטלה. והוה העור המופשט יד. אבל משהפשיט החזה. השאר נפשט מהר. ואין דרך להניחה בלי גמר ההפשט:
סעיף מד
המרגיל
שג"כ מפשיט לחמת. אבל אינו מתחיל להפשיט מהצואר רק מהרגלים. ומפשיטן ג"כ סביב בעגול. ואח"כ מהזנב לצד הצואר:
סעיף מה
כולו חבור לטומאה
משום דהמרגיל מפשיט החזה לבסוף. לפיכך הוה חיבור עד שיפשיט כולו. [כך כ' רש"י ור"ב. ותמהני דא"כ מרגיל נמי שעורו בחזה. ולמה חלקינהו תנא לב' בבי. ול"מ נ"ל דהמרגיל שמוציא העור כולו דרך מרגלות הבהמה [כרכ"מ]. לפיכך אפילו כבר הפשיט החזה. עדיין קשה הפשיטו עד שהפשיט כולו והפריד העור מהבהמה. וכן משמע מרמב"ם שם]:
סעיף מו
ליטמא ולטמא
אכולהו קאי ור"ל כל השיעורים הנ"ל הם ליטמא ולטמא. והשתא פליגי ר' יוחנן ורבנן בפירוש מלת כולו:
סעיף מז
ר' יוחנן בן נורי אומר אינו חבור
דמעצמו נפשט. להכי אפילו לא הפשיט עדיין הצואר. תו אינו חבור:
סעיף מח
עור שיש עליו כזית בשר
כזית נבילה במקום אחד. [ונ"ל דהכא מיירי כשהכזית מכונס במקום אחד ואינו מרודד. דאל"כ היינו אלל דמשנה א' דאמ"ט כלל. אי נמי דהכא לא מיירי שנפלט הכזית מהסכין כשהפשיט. רק שנשך כלב הכזית בשר מהבהמה. וכשהפשיטה אח"כ נשאר הכזית מדולדל בהעור. ודו"ק]:
סעיף מט
הנוגע בציב היוצא ממנו
ר"ל אדם או כלי הנוגע בציב. וציב היינו כמין חוט ותלתול בשר היוצא מאותו בשר שמדובק בהעור. והציב אינו כזית בפ"ע. אבל מעורה להכזית:
סעיף נ
ובשערה שכנגדו
ר"ל או שנגע בשער שבהעור בחוץ כנגד אותו בשר:
סעיף נא
טמא
דציב וודאי כבשר. וגם שער עכ"פ הו"ל שומר לבשר. דעור חלחולי מחלחלה [כחולין קי"ט ב']:
סעיף נב
היו עליו
על העור:
סעיף נג
כשני חצאי זיתים מטמא במשא
דהרי נשא כזית:
סעיף נד
ולא במגע
דב' נגיעות אין מצטרפות:
סעיף נה
בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם
שפענכען:
סעיף נו
והסיטן
נענען. דהיינו משא:
סעיף נז
שהוא טמא
וה"ה באינן תחובין יחד. ונגע בהן דטמא. דס"ל ב' נגיעות מצטרפות. דאי"ל דס"ל דב' מגעות אמ"צ. רק בתחובים יחד בקיסום דא"כ במשא נמי לא לטמא. דכל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא [כמשנה ה']:
סעיף נח
מפני שהעור מבטלן
להכי בין במגע ובין במשא טהור:
סעיף נט
קולית המת
כל עצם חלול שיש בו מוח. קרוי קולית:
סעיף ס
וקולית המוקדשים
שהיה בו מוח של פגול או נותר. שגזרו בהן רבנן שיטמאו הידים משום גזירה שמא יותירו מהקרבן מחמת עצלות. או שמא יפגלוהו כדי לפסול הקרבן. כשישנאו את בעליו:
סעיף סא
טמא
דבמת לא מהני סתום. דהרי גם כשעורה מהעצם בלי מוח מטמא מדאו' במגע ובמשא. וכ"כ במוקדשין ג"כ העצמות אפי' בלי מוח מטמאים כששמשו לפיגול ונותר:
סעיף סב
קולית נבלה וקולית השרץ
שניהן נתמעטו בקרא שעצמותיהן לא יטמאו:
סעיף סג
סתומים טהורים
דאע"ג דעצם שומר לטומאה שבפנים. עכ"פ לא רבתה תורה שומר שיטמא רק בשאפשר שיגע בהטומאה גופה:
סעיף סד
מנין שאף במשא
שרץ בכל גוונא אינו מטמא במשא. רק אנבילה קבעי מניין וכו'. [אמנם תמוה לפע"ד דקולית נבלה נקובה למה לא יטמא במשא ומה מניין דקאמר. ונ"ל דעיקר הך מניין ארישא קאי. דקאמר דסתומין טהורין. ומקשה שפיר מניין דסתומין לא יטמא במשא. הרי עכ"פ נשא נבילה. אלא דנטר תנא עד דסיים לכולא מלתא. והדר מקשה מניין דאף במשא. ר"ל מניין דמשא שוה למגע בכל גוונא בין בנקובין בין בסתומין. וכן מוכח דאסתומין נמי קאי. מדסיים לא בא וכו'. והרי זהו בסתומין]:
סעיף סה
ביצת השרץ
בח' שרצים שמטמאין במותם כלעיל. יש בהם שלשה שמטילין ביצים. צב. לטאה. וחומט:
סעיף סו
המרוקמת
שנגע בה כשהיא שלימה. ואח"כ כששברה ראה שכבר יש בה שרטוטי תואר אברי שרץ:
סעיף סז
דבסתומה אי אפשר ליגע באפרוח שבפנים:
סעיף סח
עכבר שחציו בשר וחציו אדמה
מין עכבר שאינו פרה ורבה. רק גדל מהארץ:
סעיף סט
טמא
ואילה"ק מ"ש מאזוב מדברי שאינו בכלל סתם אזוב שכתבה תורה. [בחולין פ"ב ב'] ה"נ האי עכבר וודאי אינו בכלל עכבר סתם שכתבה תורה. י"ל שאני הכא דרביא קרא במלת בשרץ יתירה [כש"ס]:
סעיף ע
טמא
נ"ל דה"ק. לא מבעיי' בנגע בחציו אדמה דטמא. מדסופו להיות בשר. אלא אפילו נגע בהאדמה שכנגד הבשר. ר"ל סמוך להאדמה שסופו להתהפך לבשר. אפ"ה טמא. מדהוא עם השרץ גוש א' יסמוך לו. א"נ ה"ק. לא מבעייא בנגע בהאדמה שמשוקע תוך השרץ בין ב' דפנותיו דטמא אלא אפילו נגע בהאדמה שכנגד הבשר מבחוץ נמי טמא. מדעכ"פ סופו להיות בשר:
סעיף עא
האבר
אבר היינו ביש בו עצם בשר וגיד:
סעיף עב
והבשר
ר"ל או בשר:
סעיף עג
המדולדלין
תלויין:
סעיף עד
בבהמה
שנתלשו מבעל חי. ועדיין מעורין במקצת. באופן שא"א שיחזור להתדבק יחד ויתרפא. והרי אמה"ח מטמא אדם וכלום כנבילה. ובשר שנתלש מהחי טהור לגמרי:
סעיף עה
מטמאין טומאת אוכלין במקומן
ר"ל אף שעדיין מעורין במקומן בבעל חי. אפ"ה אם חישב להאכילן לאדם. מחשבו אוכל לק"ט כשנגעו בטומאה. וגם חוזרים ומטמאין מאכלים אחרים. אבל טומאת אמה"ח עצמו אין בהאבר עד שיתלש לגמרי:
סעיף עו
וצריכין הכשר
ר"ל אינן מקבלין טומאה עד אחר שהביא עליהם מים אחר שנדלדל. ככל מאכל שצריך הכשר:
סעיף עז
נשחטה בהמה
דאז אף שנשארו באיסור אכילה משום אמה"ח. עכ"פ נטהרו ע"י שחיטה מטומאת אמה"ח. דאין שחיטה עושה ניפול. והו"ל כמחוברין אז:
סעיף עח
הוכשרו בדמיה
דאפילו לא באו במים אחר שנדלדלו. מקבלים טומאה. ככל בהמה שהוכשר בשרה לקבל טומאה ע"י דם שיצא ממנה כשנשחטה:
סעיף עט
ורבי שמעון אומר לא הוכשרו
ר"מ ס"ל דם מכשיר. אבל ר"ש לטעמיה [פ"ב מ"ה]. דס"ל רק שחיטה מכשרת דמשויא ליה אוכל. והכא הרי אין השחיטה מכשירה לאכילה. [כך מסיק הש"ס הכא. ונ"ל דאע"ג דמודה דדם משקה הוא. וכיון שכן למה לא יכשיר. אבל ס"ל דזהו דוקא דם חלל אדם. דהוא לבד נקרא משקה וכמ"ש ודם חללים ישתה. והיקישא דעל הארץ תשפכנו כמים לא קבל מרבו: