יכין חגיגה· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ב
סעיף א
אין דורשין בעריות
ר"ל בעריות שאינן מפורשין בתורה, כבתו מאנוסתו שנזכר בפרקן דלעיל, ואם חמיו ואם חמותו [כסנהדרין ע"ה]. ונקט הך מתני' הכא, אגב דמתני' דלעיל. ונחטפה משנה זו בחזקת היד מפרקן דלעיל. אע"ג דשייכי טפי להתם. מדלא רצה תנא לסיים הפרק עם ראוי לו שלא בא לעולם. וכמו כן בסוף פרקן, גזייה תנא 'ממשנה ה' ואילך מפרק ג' וחברן לפרקן, אע"ג דשייכי טפי לפרק ג' דמיירי כולה מטהרות ומתרומה וקודש. מדלא רצה תנא לסיים פרקן במשנה ד' במילי דצדוקין]:
סעיף ב
בשלשה
ר"ל לשלשה וכ"ש ליותר מג' דלא. וטעמא משום דעריות נפש האדם מחמדתן, ולהכי חיישינן שכשישא ויתן הרב עם א' מהן, ביני ביני יקילו ב' האחרים לפלפל ביניהן. ולא ישמעו יפה מה שאמר הרב שאסור:
סעיף ג
ולא במעשה בראשית
הוא סודות הקבלה, איך בתחלת הבריאה השתלשלו העולמות זאח"ז, עד שנברא עולם הגשמי הזה:
סעיף ד
בשנים
אפי' רק לשנים לא:
סעיף ה
ולא במרכבה
הוא סוד יותר נעלם ונשגב שנקרא "קבלה אלהית". דהיינו להתבונן בספירות, שהן הכלים והכחות שבהן פועל הקב"ה בעולמו, ולכן הן כביכול מרכבה לאין סוף ב"ה. וע"י התבוננת זה מציץ האדם מרחוק בעצם אלהות ומכיר מי הוא אביו שבשמים. וי"א דר"ל הלימוד להרכיב שמות הקדושים, להוציא בכחם פעולות חדשות בעולם, והוא הנקרא "קבלה מעשית":
סעיף ו
ביחיד
ליחיד, וטעם הדבר לעוצם קדושת הלימודים הללו, וכבוד אלהים הסתר דבר:
סעיף ז
אלא אם כן היה
התלמיד:
סעיף ח
חכם
להבין מיד הרמז:
סעיף ט
ומבין מדעתו
שכשימסרו לו ראשי פרקים. יתבונן מעצמו השאר. כי כל הדברים יגעים לדבר בעולם הגשמי מעולם הרוחני. שאי אפשר לתארו יפה בדברים:
סעיף י
מה למעלה
מחלל העולם שיש לו סוף על כרחך:
סעיף יא
מה לפנים
קודם התהוות הזמן, שעל כרחך היה לו התחלה:
סעיף יב
ומה לאחור
שעל כרחך יהיה לו סוף, ככל נברא. ולהכי ראוי לו שלא נולד, מדאין האדם יוכל להשיג דברים אלו, ויבוא לידי טעות מינות. ונקטינהו הכא, דלמעלה ולמטה, דמו למעשה מרכבה. ולפנים ולאחור דמו למעב"ר:
סעיף יג
וכל שלא חס על כבוד קונו
דהיינו שחוטא בסתר, ומתבושש מאדם יותר מלפני הקב"ה. וכ"כ כשחושב בסתר תוהה בעניינים נעלמים הנ"ל, ולא חש על כבוד ה':
סעיף יד
יוסי בן יועזר
הוא הנזכר בסוף פרקן:
סעיף טו
אומר שלא לסמוך
השתא חוזר תנא לדיני קרבנות יו"ט. וקאמר שאין סומכין עליהן ביו"ט, דמדצריך לסמוך בכל כחו בב' ידיו, א"כ משתמש בבע"ח ביו"ט:
סעיף טז
הלל ומנחם לא נחלקו
וס"ל לסמוך:
סעיף יז
יצא מנחם
לעבודת המלך הורדס. שכשראה מנחם את הורדס כשעדיין היה ילד, ניבא עליו שימלך. וכשמלך לבסוף קראו לחצר המלך לעבודתו [יאזעפוס פלאביוס ספר ט"ו ספ"י] וי"א שיצא לתרבות רעה, והתחבר עם כת הבייתוסים שמכחישין בתשבע"פ, וחיו חיי התבודדות:
סעיף יח
נכנס שמאי
להיות אב"ד תחת מנחם:
סעיף יט
הראשונים
שנזכרו ראשון בכל זוגות הנ"ל:
סעיף כ
ושניים להם אב בית דין
ושמאי שנזכר ראשון אף שהיה אב"ד היינו מדאמר שלא לסמוך ככל הנשיאים שבג' זוגות הראשונים:
סעיף כא
בית שמאי אומרים מביאין שלמים
שלמי חגיגה ביו"ט, מדיש בהן צורך אכילת הדיוט:
סעיף כב
ואין סומכין עליהם
מדמשתמש בבע"ח. ואי"ל לדחי עשה לל"ת י"ל הרי אפשר לקיים שניהן לסמוך מעיו"ט:
סעיף כג
אבל לא עולות
אפי' עולת ראיי' לא יביא:
סעיף כד
ועולות
עולת ראיי':
סעיף כה
וסומכין עליהם
דס"ל תיכף לסמיכה שחיטה:
סעיף כו
בית שמאי אומרים יום טבוח
שחיטת עולת ראיי':
סעיף כז
אחר השבת
דעצרת יש לו תשלומין כל ז', ככל רגל שהוא ז' ימים:
סעיף כח
ובית הלל אומרים אין יום טבוח
ר"ל א"צ להקריבו אח"כ, דמותר להקריבו ביו"ט. ולטעמייהו במ"ג אזלו. רק קמ"ל סיפא רבותא לב"ש, אף דמפסיק יום א' אחר יו"ט ומשתה ביותר, אפ"ה לא יקריבנו ביו"ט. ולא חיישי' שמא יפשע ולא יקריבנו כלל. ורישא קמ"ל רבותא לב"ה, אף דלא משתהה:
סעיף כט
ומודים שאם חל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת
דאפי' לב"ה אין מקריב ראיי' וחגיגה בשבת. דלא דמי לפסח, דהתם זמנו קבוע, שא"א להקריבו למחר:
סעיף ל
ואין כהן גדול מתלבש בכליו
ח' בגדים שלובש לעבוד בהן. שלא היה רגיל לעבוד רק בשבת ויו"ט ויום כנופיא, אינו לובשן באותו יום טבוח לעבוד:
סעיף לא
ומותרין
בכל השני' ביום טבוח זה [כך כתב התוי"ט ור"ל דגזרינן כל השנים אטו בשחל ביום א'. ול"מ הי' נ"ל דה"ק תנא דאע"ג דבכל א"ח אסור בהספד ותענית, אפ"ה כשחל אס"ח ביום א' מותר בהספד ותענית כדי שלא לחזק ידי צדוקים]:
סעיף לב
בהספד ובתענית שלא לקיים דברי האומרין
בכללן צדוקים וקראיים:
סעיף לג
עצרת אחר השבת
דדרשי וספרתם לכם ממחרת השבת. היינו שבת ממש, ואנו קבלנו שהפסוק קרא ליו"ט ראשון של פסח שבת:
סעיף לד
נוטלין לידים לחולין ולמעשר
מעשר שני:
סעיף לה
ולתרומה
והא דתנן רפ"ב דבכורים דנט"י רק לתרומה. זה באכילת פירות, אבל באוכל לחם אפי' של חולין צריך נט"י:
סעיף לו
ולקודש מטבילין
דכשרוצה לאכול קודש, צריך להטביל ידיו במ' סאה מחוברין:
סעיף לז
ולחטאת
ברוצה ליגע במי פרה אדומה:
סעיף לח
אם נטמאו ידיו
ר"ל אפי' נגע ביד א' בספר, או באוכלין ובמשקין טמאין, דאז לשאר מילי נטמאו רק ידיו ולא הגוף [ועי' פ"ג סי' כ']:
סעיף לט
נטמא גופו
וצריך לטבול כל גופו. והנך כולן מעלות דרבנן נינהו. ונקט להו הכא איידי המעלות של רגל שיזכיר [בפ"ג מ"ו וז']:
סעיף מ
הטובל לחולין
לאכול חולין בטהרה:
סעיף מא
והוחזק לחולין
ר"ל אע"ג שהתכוון לטבול לאכילת טהרה בוודאי, אף דלחולין לא בעי כוונה:
סעיף מב
אסור למעשר
אסור לאכול מעשר שני:
סעיף מג
אסור לתרומה
ר"ל לאכול תרומה, אבל אינו פוסל תרומה במגע [דאלת"ה ק' מה מהני נטילה קודם מזיגת הכוס כרפ"ח דברכות, הרי אפי' כשיטול תחלה לחולין. ידיו יכולין לפסול תרומה, וא"כ יטמאו למשקין חולין להיות תחלה, דכך הדין דכל הפוסל תרומה מטמא למשקין להיות תחלה. כך כ' בבאר אברהם. ולפע"ד יש לדחות, דהתם מדנטל ידיו למשקין הו"ל כנטל ידיו לתרומה:
סעיף מד
אסור לחטאת
ליגע במי פרה:
סעיף מה
טבל ולא הוחזק
שלא התכוון לטבילה וודאית, רק לרחיצה, ושאם יצטרך יהיה לטבילה:
סעיף מו
כאילו לא טבל
ולא מהני, רק לחולין דלא בעי כוונה:
סעיף מז
בגדי עם הארץ מדרס
דינן כמדרס הזבה, שמטמאין אדם וכלים, דשמא ישבה עליהן אשתו נדה. אבל כשלובש בגדים שנותן לו החבר, אין עושה מדרס. אף שתחלה היה לבוש בגדיו. והרי מדרס ממש אף כשפירש הזב ממנו מטמא אדם וכלים והרי לעניין מעיינותיו הוא כזב. אפ"ה בגדיו רק מדרס דרבנן הוא, מספיקא, ולא גזרו חכמים גזירה שאין הצבור יכולין לעמוד בו [תוס' חולין דל"ה ב']:
סעיף מח
לפרושין
הן החברים שפורשין מע"ה כדי לאכול חולין בטהרת חולון:
סעיף מט
בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה
חסר כאן בבא א'. בגדי פרושים מדרס לאוכלי מעשר שני. ושל אוכלי מעשר שני מדרס לאוכלי תרומה:
סעיף נ
בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש
לאוכלי קודש:
סעיף נא
בגדי קודש מדרס לחטאת
למתעסקים במי פרה ובאפרה:
סעיף נב
והיתה מטפחתו
טוך שלו שמתקנח בו ידיו בסעודה:
סעיף נג
מדרס לקודש
קמ"ל דטעם המעלות לאו משום שיש בכל מעלה תחתונה הדיוטים שמזלזלים בה ויקילו גם במעלה שלמעלה מזו, להכי נקט הנך דאפילו חסידים היו מטפחתם מדרס:
סעיף נד
יוחנן בן גודגדא היה אוכל
חולין שלו:
סעיף נה
והיתה מטפחתו מדרס לחטאת
אבל לא לקודש עצמו, מדנשמר מכל טומאה שמטמא את הקודש, להכי כקודש דמי. מיהו קיי"ל דלאו כקודש דמי: