יכין זבחים· רבי ישראל ליפשיץ
פרק יב
סעיף א
טבול יום
היינו כל טמא טומאה דאורייתא שטבל ולא העריב שמשו עדיין, אף שהוא מהטמאים שא"צ קרבן [אבל בנטמא בטומאה דרבנן א"צ הערב שמש כרש"י ביצה י"ח א' ד"ה בוולד הטומאה]:
סעיף ב
ומחוסר כפורים
היינו זב וזבה. יולדת, מצורע, שלמחרת יום שטבלו והעריב שמשן. מביאין קרבן, וכל שלא הביא הקרבן עדיין נקרא מחוסר כפורים:
סעיף ג
אינן חולקים בקדשים לאכול לערב
ר"ל אף דבערב יהיו זה וזה וודאי מותרים לאכול קדשים דהטבול יום וודאי יערב שמשו אז, והמחוסר כפורים נמי, אז וודאי כבר יקריבו כפרתו [כפסחים ד"צ ע"ב], אפ"ה מדבשעת חלוקה אינן ראויין לאכילה, להכי אינן חולקין:
סעיף ד
אונן
כל היום של מיתת קרובו שחייב להתאבל עליו, אפי' לאחר קבורה נקרא אונן דאורייתא לענין קרבנות [ועש"ך י"ד שמ"א סק"ב]. ובלילה שלאחריו אפילו נקבר כבר או כל הימים האחרים כל זמן שלא נקבר. הו"ל אונן דרבנן [ועי' פ"ב סימן ב]:
סעיף ה
נוגע
בקדשים:
סעיף ו
ואינו מקריב
וכמו כן אסור לאכול קדשים עד שיטבל. אבל טבו"י ומחוסר כפורים א"צ לומר שאינו מקריב, דהרי פוסל קדשים בנגיעה [ועי' ביבקש דעת אות נ"ד]. ולרמב"ם [ספי"ב מאה"ט] מותר ליגע בקדשים. וכן מותר ליגע במקדש [כך כתב בפ"ב מכלי מקדש. ותמהו שם עליו נושאי כליו. ועי' רתוי"ט חגיגה פ"ג מ"ג ד"ה צריכין, ועי' בפירושינו שם סי' ל"א]:
סעיף ז
ואינו חולק לאכול לערב
מיהו מותר לאכול פסח, דכיון דאנינות לילה מדרבנן לא העמידו דבריהן במקום כרת דאכילת פסחים מעכבא [כפסחים דע"ח ב], ומדאכל פסח אז, מותר לאכול נמי אז שאר קדשים. אף שאין באכילתן רק עשה:
סעיף ח
אינו חולק בבשר
וכ"ש טהור בשעת זריקה וטמא בשעת הקטר, דאינו חולק רק עד שיהיה טהור משעת זריקה עד אחר הקטר:
סעיף ט
המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן
משמע דבזמן שתיהן יהיה ראוי להקרבה:
סעיף י
כל שלא זכה המזבח בבשרה
שנפסל הבשר קודם זריקה:
סעיף יא
עולת איש עולה שעלתה לאיש
מתני' מיירי בעשה כדינו, דלכתחילה אין להשהות הזריקה עד אחר הפשט, אבל בהופשט קודם זריקה אפי' נפסל קודם זריקה. העור דכהנים [כרמב"ם פי"ט מפסוהמ"ק]:
סעיף יב
עורה לכהנים
דהרי כשרה היא, ושעלתה לאיש דמרבה קרא אינו ר"ל שעלתה לשם חובה, רק ר"ל שעלתה למזבח שהקריב בעד איש. [ואילה"ק נדרוש לחומרא דדוקא בעלתה לשם חובה, די"ל מדאיכא רבויי, דהא עור העולה לרבות אפילו לא עלתה לשם חובה כדאמרינן בת"כ]:
סעיף יג
עורות קדשים קלים לבעלים
דבעינן דומיא דעולה שהוא ק"ק:
סעיף יד
אין מזבח יוכיח
ר"ל אין לומר מזבח יוכיח, שזכה בבשר עולה ולא בעורה, כ"כ הול"ל בק"ק דאף שזכו כהנים בבשרה לא יזכו בעורה:
סעיף טו
שאין לו עור מכל מקום
ואין אומרים יוכיח מדבר שאין לו ענין בהדבר שרוצין ללמוד. מיהו לא ילפינן קדשים קלים נמי בהאי ק"ו שיזכו כהנים בעורן, דהרי גם בקדשים קלים יש לכהנים עכ"פ חלק, די"ל מדאיכא מיעוטא דכתיב עולה, בעינן ק"ק דומיא דעולה:
סעיף טז
אין עורותיהם לכהנים
רק נשרפין עם עורן:
סעיף יז
לאחר הפשטן
אפילו קודם זריקה [כלעיל סי' י"א]:
סעיף יח
מימי לא ראיתי עור יצא לבית השריפה
אפילו כשפסולו הוא שנמצא טריפה לאחר שהופשט. ומזה הוכחתי דאף שפסול זה קודם הפשט היה, אפ"ה כיון שעכ"פ לא נודע עד אחר הפשט מותר העור בהנאה:
סעיף יט
אמר ר' עקיבא מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו
ר"ל שיהנו:
סעיף כ
הכהנים בעורו
אפי' בכור שנשחט על מומו במדינה, ונמצא טריפה, והרי אם היה מת היה נקבר עם עורו, אפ"ה זה שלא נודע טריפתו עד לאחר הפשט, התירה שחיטתו את עורו כזריקתו במקדש. [ונ"ל דלהכי נקט האי לישנא יאותו הכהנים, ולא קאמר עורו לכהנים, משום דלישנא דעורו לכהנים, לא שייך רק בקרבן תמים שאינו עדיין של כהן, רק הבעלים הביאוהו לעזרה. וכהנים מבי גזא דרחמנא קזכו לעורו. אבל הכא נקט לשון יאותו וכו' לגלויי דאפילו בבעל מום מיירי שכבר ניתן לכהן והוא שלו, ואין הספק רק אם מותר בהנאה, וקמ"ל דמותר בהנאה]:
סעיף כא
וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה
שמא לא אירע בימיך כך, או אולי נשרף ולא ראית:
סעיף כב
אלא יוצא לבית השריפה
מדהיה פסולו קודם הפשט. וקי"ל דאפילו נשחט ע"פ מומחה ונטרף, נקבר עם עורו [י"ד ש"ז], ולרמב"ם דוקא בנשחט שלא ע"פ מומחה יקבר עם עורו:
סעיף כג
פרים הנשרפים
פר המשיח, ופר העלם דבר של צבור, ופר יו"כ:
סעיף כד
ושעירים הנשרפים
שעיר יו"כ ושעיר ע"ז [ועי' לעיל פ"ה סי' י"ג וי"ד]:
סעיף כה
נשרפין בבית הדשן
חוץ לעיר, דהיינו חוץ לג' מחנות, דעזרה מחנה שכינה, והר הבית מחנה לויה, וירושלים מחנה ישראל:
סעיף כו
ומטמאין בגדים
דכל העוסקין בהן לשורפן, כל בגדים וכלים, וכ"ש אוכלין ומשקין, שנוגעין בהן בשעה שעוסקין בשריפתן, נטמאו:
סעיף כז
ואם אינן נשרפין כמצותן
דהיינו שנפסלו:
סעיף כח
נשרפין בבית הבירה
ר"ל בעזרה, מדלא יצאו עדיין:
סעיף כט
ואינם מטמאין בגדים
ואפי' נפסלו לאחר זריקה, כך דינן. מיהו בנפסלו לאחר יציאתן מעזרה. נשרפין בהר הבית:
סעיף ל
היו סובלין אותם במוטות
ר"ל אם נשרפין כמצותן. אז ד' בני אדם נושאין אותן על מוטות [שטאנגען], לחוץ לעיר לשרפו שם:
סעיף לא
והאחרונים לא יצאו
ר"ל כשהיה כך, שהב' שנושאין בראש הא', וגם גוף הפרים והשעירין, כבר היו כולן מבחוץ לעזרה, והב' שבראש השני עדיין היו בפנים [עי' בש"ס ק"ד ב']:
סעיף לב
עד שיצת האור ברובן
ברוב בשר של גוף הנשרף, אז מטמאים להמתעסק אז:
סעיף לג
ניתך הבשר
ר"ל אם נימק צורה החיצונה של הבשר ע"י האש. דנחרך כל פנים החיצוני של הבשר:
סעיף לד
אין השורף מטמא בגדים
אף שמסייע אז גם הוא לשרפן לאפר אפ"ה אינו מטמא. אבל מקמי הכי, המהפך בבשר או באש, או המשליך עצים להמדורה, והחותה בגחלים כדי שיבער, וכיוצא בעסקי ההבערה, מטמא בגדים. אבל המצית האור והמסדר המערכה קודם שיתנו שם הפרים, אינו מטמא בגדים: