יכין בכורות· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ד
סעיף א
עד כמה ישראל חייבים להיטפל בככור
להתעסק בטרחת גדולו קודם שיתנהו לכהן:
סעיף ב
ובגסה חמשים יום
דס"ל דגסה טרחת גידולה הוא טפי מטרחת גידול הדקה:
סעיף ג
רבי יוסי אומר בדקה שלשה חדשים
משום דעד אז טרחתה מרובה. דאינה יכולה לאכול עדיין. או משום שלא ימות בגעגוע כשיפרידוהו מאמו. וקיי"ל כת"ק [ש"ו ב']. וא"ת והרי ר' יוסי מדלא פליג בגסה ש"מ דבגסה מודה לת"ק דסגי בנ' וא"כ לת"ק לגסה צריך טפי מלדקה ולר"י ס"ל איפכא. ואיך יפלגו במציאות. דלת"ק לגסה צריך טרחא טפי מדקה. ולר"י לדקה צריך טפי טרחא מלגסה. י"ל דע"כ ר"י טעמא אחרינא אית ליה מדצריך שיתן לו דבר חשוב [כחולין פי"א מ"ב] ובגסה כשכבר היא בת נ' יום כבר יש בה כדי נתינה. אבל בדקה קטנה אין בה כדי נתינה עד שתהיה בת ג' חדשים:
סעיף ד
הרי זה לא יתנו לו
דמדהוא תם בזה"ז שלא יקריבוהו. למה מקדים הכהן לטלו. אלא וודאי מתכוון לפתהו בטרחתו זו כדי שיתנהו לו. והו"ל ככהן המסייע בגרנות לדוש ולזרות כדי שיתרצו ליתן לו התרומה. וזה אסור. מדגוזל עי"ז כהנים אחרים [שם]:
סעיף ה
הבכור נאכל שנה בשנה
ר"ל בתם מותר להשהותו שנת הלבנה מיום ליום לעולם מיום ח'. ובבעמ"ו משעה שנראה לאכילה דהיינו *) מיום ח' ללידתו כשאינו יודע שכלו לו חדשיו [שם ז' וח']:
סעיף ו
מותר לקיימו כל שנים עשר חדש
מיום שנראה לאכילה כלעיל:
סעיף ז
אלא עד שלשים יום
משעה שנפל בו מום:
סעיף ח
השוחט הבכור ומראה את מומו
אחר שחיטה:
סעיף ט
רבי מאיר אומר הואיל והוא נשחט שלא על פי מומחה אסור
במומין שבעין כ"ע מודו. דאסור. דהעין משתנה בצער מיתה. ומשתנה גם המום עמו. להכי אמרינן שהיה מום עובר ומתחזה השתא כמום קבוע. ורק במומי הגוף קמפלגי. דלר"י שרי. מדאין משתנין. ולר"מ גזרינן מומי הגוף אטו מומי עין. וקיי"ל כר"מ. מיהו בזה"ז דליכא מומחין שנסמכו מב"ד סמוכין בא"י. הבכור נשחט על פי ג' שהם קצת בני תורה. אבל רק במומין שנכרין לכל [כלקמן פ"ו]:
סעיף י
מי שאינו מומחה
אף דבעלמא מי שיצא טבעו בעולם שהוא בקי בתורה נקרא מומחה. אפ"ה לעניין ראיית בכורות שצריך זהירות יתירה. כדאשכחן בש"ס ברב שנשתהה י"ח חודש אצל הרועים כדי להתכונן יפה במומי הבהמות [כסנהדרין ד"ה ב']. [וט"ס ברא"ש שכ' זה ברב גידל. ובמח"כ כתוי"ט העתיק דברי הרא"ש עם הט"ס. ולא עיין במקור מקומו]. לכן החמירו שלא יקרא מומחה לראות מומי בכורות. עד שיטול רשות מהנשיא שבא"י או מב"ד סמוכין שבא"י. דאל"כ אסור להתיר בכורות ע"פ ראייתו:
סעיף יא
וראה את הבכור
ר"ל מומו:
סעיף יב
הרי זה יקבר וישלם מביתו
אבל משלם רק חצי דמיו. מדאיכא ספיקא. שמא היה בו מום שאילו ראהו חכם היה מותר לאכלו. ונמצא שזה הפסידו. או שמא לא היה בו מום ולא התהווה בו מום כל ימי חייו. ולא הפסידו כלל. ואפילו היה בו מום גמור. אפ"ה מאן יימר שהזדקק לו חכם לראותו. ואף דבכל דוכתא ממון שבספק הממע"ה [ח"מ ע"ה ט']. הכא חכמים קנסהו שלא יראה הדיוט בכורות. מיהו בבהמה דקה דאסור לגדלה בא"י במקום יישוב רק בחורשין [כב"ק פ"י מ"ז] ולפיכך טרחתו מרובה להוליכה ולהביאה משם. להכי מדהציל להבעלים מטרחא ההיא לפיכך לא ישלם המתיר לשוחטה. להבעלים רק רביע. ובח"ל. או בזה"ז אף בא"י שאין רוב שדות של ישראל שם. להכי אף בדקה ישלם החצי [י"ד ש"י ג']:
סעיף יג
מה שעשה עשוי
ר"ל אם מה שעשה עשוי. שא"א שיחזיר הדין. דבאפשר חוזר [ח"מ כ"ה ס"ב]:
סעיף יד
וישלם מביתו
ואף שלא עשה מעשה חייב לשלם. למאן דמחייב בדיני דגרמי. ולמאן דפוטר בגרמי. מיירי הכא שעשה המתיר מעשה. ובזיכה את החייב נמי משכחת לה מעשה. כגון שהיה לו להמלוה משכון. והדיין פטר הלוה ונטל המשכון מהמלוה והחזירו להלוה. ובטיהר הטמא. מיירי המעשה. שנטל הפירות שטיהר ועירבן עם שאר פירות טהורות. ובטמא הטהור נמי משכחת לה מעשה. שנגע בשרץ בהפירות שטימא. כדי להעמיד דבריו. ובלא עשה מעשה חוזר הדין. ובא"א לחזור פטור [ח"מ כ"ה ג']:
סעיף טו
ואם היה מומחה לבית דין
שנטל רשות מב"ד והחזיקוהו לבקי בדינים:
סעיף טז
פטור מלשלם
וה"ה בלא היה מומחה. אבל קבלוהו הבעלי דין לדון ביניהן [שם]:
סעיף יז
מעשה בפרה שנטלה האם שלה
הטרפשא שהולד מונח בו:
סעיף יח
והאכילה רבי טרפון לכלבים
שעל פי דיבורו האכילוה הבעלים לכלבים:
סעיף יט
בשביל שלא תלד
דאותן שבמצרים מעולים מאד ונמכרין ביוקר. ורצו שלא יתרבו במדינות אחרות. ואפ"ה נשארות בחיים. והכי קיי"ל דכשר [י"ד סי' מ"ה]:
סעיף כ
אמר רבי טרפון הלכה חמורך טרפון
אף שר' טרפון עשיר גדול היה. שחילק ר"ע ת"ר קנטרי כסף ממעותיו לעניים. [כויקרא רבה פל"ד]. הכא דרך בדיחותא אמר הריני מפסיד חמורי כאלו ברחה והלכה ממני. שהריני צריך למכרה לשלם להבעלים שהחמרתי שלא כדין:
סעיף כא
וכל המומחה לבית דין פטור מלשלם
חדא ועוד קאמר ליה. חדא מדטעית בדבר משנה פטור אתה [וה"ה לדידן בטעה בדבר המפורש בפוסקים מפורסמים להיפך מהוראתו]. דהרי בכה"ג קיי"ל דבאפשר חוזר הדין. ולהכי הרי אי הוה קיימי פרה הוי מצי למיהדר ביה ולמשריי' אשתכח שמה שאמר שאסורה לאו כלום הוא וזה שהאכילה לכלבים איהו דאפסיד אנפשיה ששמע בקולו. ותו אפילו היית טועה בדבר התלוי בשיקול הדעת [והיינו לדידן בטעה בדבר שיש בו פלוגתא בין הפוסקים ולא אתמר הלכתא כמאן]. דבכה"ג אילו היה הפרה כאן. לא היה יכול לחזור מהוראתו. מדאיכא חד דיעה כוותיה נמצא שהפסדתו בדבורך. אפ"ה פטור אתה. לפי שאתה מומחה [ח"מ כ"ה ג']: כ
סעיף כב
אין שוחטין על פיו
דדלמא משום אגרא משקר:
סעיף כג
כאילא ביבנה
שהיה חסיד גדול ובקי במומין:
סעיף כד
שהתירו לו חכמים להיות נוטל ארבעה איסרות
הן ב' פונדין והא דלא נקט ב' פונדיון ובסיפא ג' פונדין. היינו דמניין איסרות נוח להמעיט טפי. דכשלא היה לו טרחה מרובה. היה לוקח איסר א' פחותה:
סעיף כה
וששה בגסה
דבגסה נפיש טרחא דידה להשליכה לארץ ולכפותה. כדי לראות מומה יפה:
סעיף כו
בין תמים בין בעל מום
שלא יחשידוהו שמתירה משום שכרו. ואף דהשתא נמי יחשידוהו שאוסרה כדי שישובו להראותה לו ושיקבל שוב שכר. י"ל דבאמת לא יקבל שכר רק פעם א'. מיהו אינש אחרינא. אפילו בכה"ג חיישינן שישקר. כדי שלא יצטרך להטריח שנית ולראותה [שי"ב א']. ומה שנוהגין שהשוחט לוקח כרכשאות מבהמות שהכשיר. י"ל דמחשב דבר מועט וליכא חשדא [הט"ז י"ח סקי"ד]. [ונ"ל ראיה לדברי רבינו דבדבר מועט לא חיישינן לחשדא. דהרי קיי"ל [י"ד שי"ד ס"ב] דללגימא לא חיישינן. [ועי' לקמן פ"ה מ"ד]. או דוקא במומי בכור דהרבה פעמים תלוי בשקול דעת של המכשיר לדון אם המום קבוע או עובר. וכדומה להכי חיישינן לחשדא. אבל בשוחט. לא נחשידהו שיתיר דבר המפורש לאיסור [שפתי דעת י"ח ל"א]:
סעיף כז
הנוטל שכרו לדון
היינו רק שכר הוראתו ששניהן נותנין לו. כדי שיזדקק אליהן. אבל כשנותן לו רק א' שכר שישתדל לדונו יפה. אפילו לזכות את הזכאי היינו שוחד גמור:
סעיף כח
דיניו בטלים
שנאמר ראה למדתי אתכם כאשר צוני ה' אלהי. מה אני בחנם אף אתם בחנם ר"ל כמו שצוני אלהי ללמד אתכם בחנם. כך למדתי אתכם שתלמדו לאחרים בחנם [ר"ן נדרים דל"ז א']. וי"א דהכי פירושו. מה אני נצטוויתי מה' בחנם. שלא נתתי שכר בעד הלימוד. כך אתם למדתם ממני בחנם. ומדהזכיר זה לפניהם. ש"מ שכך ראוי גם לדורות [הרא"ש במכילתן. וסמ"ע בח"מ סי' ל"ד סקמ"ה]:
סעיף כט
להעיד עדותיו בטלין
נקט דין קודם לעדות. בדרך לא זו אף זו. דאפילו עדות שאינו תורה אסור בשכר. ונקט דיניו ועדותיו לשון רבים. דקמ"ל דכל דיניו ועדותיו מסתמא בטלין. עד שיבורר שלא קבל עליהן שכר:
סעיף ל
להזות
ממי חטאת שלו על טמא מת:
סעיף לא
ולקדש
לערב אפר הפרה שלו במים חיים. ונקט הזאה קודם קידוש. דלא זו אף זו קתני דאף דבקידוש איכא טרחא טפי מבהזאה. בהשתדלות האפר. ובזהירות בכמה דיני קידוש שרבים מדיני הזאה. אפ"ה אסור לטול שכר:
סעיף לב
מימיו מי מערה
ולא מים חיים כדינו. וזה קאי אנטל שכר בעד הזאת מימיו:
סעיף לג
ואפרו אפר מקלה
כלומר רק כאפר בעלמא. ולא אפר חטאת. וזה קאי אנטל שכר בעד אפרו לקדש בו. ובשניהן ר"ל שלא עשה כלום:
סעיף לד
אם היה כהן וטמאהו מתרומתו
ר"ל אם זה הרואה בכורות. או זה הדיין או המזה והמקדש. היה כהן. וע"י שעשה להבעלים דבר זה. הוכרח בדרך לכתו להטמא א"ע בנבילה ושרץ. והשתא יאסר מלאכול ולשתות ולסוך תרומה שהיא בזול יותר מחולין שיצטרך לקנות לאכילתו. אז זה הבעלים מאכילו וכו':
סעיף לה
ואם היה זקן
העושה פעולות הנ"ל:
סעיף לו
ונותן לו שכרו כפועל
לאו אזקן לחודא קאי. רק אכולהו. דאם העושה פעולות הנ"ל מתבטל עי"ז ממלאכתו. נותן לו שכרו כפועל. דהיינו אם מלאכת עצמו כבידה ומרויח בה הרבה. אומדין כמה יבחר ליקח מעט מזה להתעסק בפעולה קלה ממנה. כגון לדון ולהזות וכו'. וכסך זה מותר ליתן לו. מיהו לדון דין מותר ליקח אז מב' בעלי הדין שכר זה מבין שניהן בשוה [ח"מ ט']:
סעיף לז
החשוד על הבכורות
החשוד למכור בכור בחזקת חולין:
סעיף לח
אין לוקחין ממנו בשר צבאים
אע"ג דבצבי ליכא בכור. אסור. וכ"ש בשר עגל ממש דאסור. דבשר צבי אדום ודומה לבשר עגל. מדרגיל לשחוט הבכור בעודו רך דירא להשהותו. ולהכי שאר בהמה חוץ מעגלים מותר לקנות ממנו:
סעיף לט
ולא עורות שאינן עבודין
אבל עבודין מותר ליקח ממנו. דהחשוד ממהר למכרן קודם עבוד. עד שלא ישמעו ב"ד ויכריחוהו לקברו. ויפסיד גם כן טרחתו:
סעיף מ
רבי אליעזר אומר לוקחים ממנו עורות של נקבה
דניכרין הן. ולת"ק חיישינן שמא יחתוך זכרותו של עור בכור שיהיה דומה לנקיבה. ואף שיהיה ניכר בעור שנחתך שם בשפתו. יתנצל לומר שהעכברים אכלו שם. וכך הלכה [י"ד שי"א]:
סעיף מא
ואין לוקחים ממנו צמר מלובן וצואי
ה"ק. מלובן מצואה. ור"ל אע"ג שהוא מלובן לא אמרינן אי דבכור הוה היה ממהר למכרו קודם שילבינו. דליבון טרחא קלה היא. ובשעה מועטת נעשית. [ונ"ל דאפ"ה נקט וצואי. דקמ"ל דדוקא במלובן שיש בו עדיין קצת צואי ולכלוך. שלא נתלבן ביותר. דכך נעשה ע"י רחיצה בשעה מועטת. אבל במלובן מאד. שניכר שנתלבן בחמה או בצבע לבן. מותר לקנות ממנו. דלזה צריך שהוי רב]:
סעיף מב
אבל לוקחין ממנו טווי ובגדים
דאי מבכור הוה. לא הוה משהה ליה כל כך גביה [שם]. ובגדים דקתני היינו לבדין שעושין מצמר סרוק. פליש בל"א. [ואריג ל"ג הכא. דאי באריג ממש. הוה כ"ש מטווי. ואי באריג כלקמן סי' מ"ו. אינו מורגל לעשותו כך מצמר רק מפשתן]:
סעיף מג
החשוד על השביעית
לזרוע בשביעית. או לסחור בפירות שביעית וכדומה:
סעיף מד
אין לוקחין ממנו פשתן
דהרי זרע פשתן ראוי לאכילה וקדוש מה"ט בקדושת שביעית. וכ"ש שאר גדולי קרקע:
סעיף מה
ואפילו סרק
ר"ל דאפילו הפשתן כבר סרוק עכ"פ מדטרחתיה זוטא. לא קפיד:
סעיף מו
אבל לוקחין ממנו טווי ואריג
דאי משביעית הוה לא הוה משהה להו כל כך. והאי אריג לאו אריג ממש. דכ"ש הוא מטווי. רק היינו כעין שרשרות שעושין מפשתן מנופץ וסרוק. [ובגדים ל"ג הכא. דאי בגדים ממש הוה כ"ש מטווי. ואי כלעיל סי' מ"ב. אינו מורגל לעשות כך מפשתן רק מצמר]:
סעיף מז
אין לוקחין ממנו אפילו מים או מלח
משום קנסא. דמדמצוי טפי מבכור. קנסוהו טפי. א"נ דבמילי דמאכל המורגלים אלים יצריה טפי וגזרינן:
סעיף מח
רבי שמעון אומר כל שיש בו זיקת תרומות ומעשרות
ר"ל שייכות תרומה ומעשרות:
סעיף מט
אין לוקחין ממנו
ומלת כל לאתויי קרבי דגים שרגילין לערבן עם שמן זית. להכי מחשב נמי זיקת תרומה. ואסור:
סעיף נ
אינו חשוד על המעשרות
מעשר שני. דאסור לאכלו חוץ לירושלים. [ונ"ל דכ"ש דאינו חשוד על תרומה ומעשר ראשון ועני. מדיש בכולם ג"כ גזל שלא לחשד עליו. וכ"ש תרומה שהוא לזרים במיתה. ועי' בתוי"ט]. ולהכי מותר ליקח מהחשוד תבואה בשאר שני שבוע. ומעשרו דמאי. כקונה מכל ע"ה. ולא וודאי:
סעיף נא
אינו חשוד על השביעית
דכל א' יש בו חומר. דמעשר שני נאכל רק בירושלים. שביעית אין פדיון לאיסורו. להכי החשוד לזה אינו חשוד לזה:
סעיף נב
החשוד על זה ועל זה
או או:
סעיף נג
חשוד על הטהרות
דכשמוכר מיני מאכל ואומר שהן טהורים אינו נאמן. דאולי נטמא בטומאה דרבנן. ואם חשוד על הנך שהן מדאורייתא. כ"ש דחשוד אדרבנן:
סעיף נד
ואינו חשוד לא על זה ולא על זה
דהחשוד לבלי לזהר בטומאה דרבנן. (כ"ש) [ל"א] דחשוד בהנך שאסורין מדאורייתא. אבל בחשוד אטומאה דאורייתא. חשוד נמי אהנך. לפיכך אמר ויש וכו' כלומר יש קצת וכו':
סעיף נה
כל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו
ולא קיי"ל כן. אלא דעכ"פ נאמן בשל אחרים [י"ד קי"ט ש"ך סקי"ח. ועי' לקמן פ"ה מ"ד]: