אור ברסלב

יכין בבא קמא· רבי ישראל ליפשיץ

פרק א

סעיף א

ארבעה אבות נזיקים
ר"ל אלו ד' אופני נזק כתיבי בקרא בפירוש, ויש לכל א' תולדות:

סעיף ב

השור
זה הרגל, כשהבהמה מזקת ברגליה דרך הלוכה [ונ"ל דלהכי לא נקט "רגל". דאז הוה משמע שרק ע"י תנועת הרגל הזיקה, והיינו בעיטה, והרי זה תולדת קרן, להכי נקט שור, דמשמע שהזיקה ע"י תנועת כל גוף השור]. ותולדתו, כל שהבהמה מזקת דרך הלוכה, בגופה, בשערה, במשאוי שעליה, או בזוג שבצוארה:

סעיף ג

והבור
בור עמוק י' טפחים שפתח לר"ה, ונפלה שם בהמה ומתה או הוזקה, ובפחות מי"ט רק בהוזקה חייב, ותולדתו, רוק או ליחת החוטם או מים, ששפך בר"ה, וכן שאר דבר שהניח בר"ה והזיק [ח"מ סימן ת"י ותי"א]:

סעיף ד

והמבעה
זה השן של בהמה שאכלה בשדה חבירו [ונ"ל דלהכי לא נקט "שן". דכולל נמי נשיכה, או לעיסת דנר שאינו ראוי לה, ככסות וכלים, והרי אלו תולדות קרן הם ומשלמין בתחלה רק ח"נ, אבל מבעה הוא לשון גלוי, ר"ל שן הרעבה, שמבקשת ומגלה הצפונות להשקיט רעבונה, וזה כוונת רנ"י שהביא רתוי"ט]. ותולדתו, כל מה שהפסידה ע"י הנאתה, שנתחככה בכותל או נתגלגלה ע"ג כסות ופירות, והפסידתן [שצ"א]:

סעיף ה

וההבער
שעשה אש, אפילו ברשותו. והרוח הוליך הלהב לרשות אחר והדליק [ונ"ל דלהכי לא נקט אש. דסד"א שאינו חייב רק כשהזיק בשלהבת שמחובר לאשו, אבל בשפרחה מאשו גחלת לרשות חבירו והדליקה, פטור, דגחלת לאו אש הוא [כפסחים דע"ה ב'], קמ"ל. ומה"ט לא נקט נמי "מבעיר", לאשמעינן דאפילו לא ליבה הוא רק רוח מצויה הוליך הלהב, אפ"ה חייב]. ותולדתו דוגמתו, שהניח אבן או כלי ברשותו והרוח זרקן לרשות אחר והזיקו. [ונקט לכל האבות כסדר שכתובין בתורה, רק הקדים רגל לבור, אף שבתורה כתוב איפכא, ה"ט משום דשם שור כתוב קודם בור בפרשה, ואף דהיינו קרן מ"מ רגל נמי נכלל בשם שור, מיהו לא נקט תנא קרן. ה"ט דאלו ד' מועדין מתחלתן, משא"כ קרן בג"פ ראשונים משלם רק ח"נ]:

סעיף ו

לא הרי
פירש הנה איננו [כמו הריני, שפירושו הנני, וכ"כ הרי זה שהוא כמו הנה זה. משא"כ לא ראי זה כראי זה דאשכחן כ"פ הוא נגזר ממלת ראוי, או מלשון ראי מוצק [איוב ל"ז פי"ח] שהוא לשון חוזק, משא"כ הכא א"א לומר כן, דאי חיוב השור אינו חזק ואפ"ה חייבו רחמנא, מכ"ש מבעה]:

סעיף ז

כהרי המבעה
ר"ל אי כתב שור לא אתא מבעה מני', דרגל הזיקה מצוי להכי מסתבר שיהיה חייב, שהיה לו לשמרה יפה, משא"כ שן כשאינה רעיבה:

סעיף ח

ולא הרי המבעה כהרי השור
דאי כ' רק שן, הו"א דוקא שן חייב, שנהנה המזיק ע"י שהזיקה, וגם יצרה תקפה להנאתה, והו"ל לשמרה יפה, משא"כ רגל, להכי כתוב בתורה תרוויי' [והא דלא נקט להו כסדר דלעיל, לא הרי שור כהרי בור. משום דאז לא הוה מצי תו למתני, לא זה וזה שיש בהן רוח חיים, דבור אינו חי. והא דלא מפרש הכא הצריכות' בטעמא, כדמפרש בסיפא ולא זה וזה שיש וכו'. י"ל משום דהכא הוה הצריכות' חדא נגד חדא, ופשוט וקל למצוא החילוק שביניהן, משא"כ בסיפא דהוה הצריכותא דבין תרי לחדא, צריך תנא לפרש במאי שוו הנך תרתי]:

סעיף ט

ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים
ר"ל שהם בעלי רצון, ולהכי צריך לשמרן יפה:

סעיף י

כהרי האש שאין בו רוח חיים
להכי צריך למכתב גם אש [והוה מצי תנא תו למנקט, ולא הרי אש, שגם כח הרוח שולט עמו, להכי חייב שהו"ל לשמרו יפה, משא"כ ברגל ושן, ברצון בהמה לחוד תלי', והא דלא נקט תנא הכי, ה"ט מדהוא פשוט, מדהוא עדיפותא דחדא נגד חדא וכלעיל ח']:

סעיף יא

ולא זה וזה
שיש בו ושאין בו רוח חיים:

סעיף יב

שדרכן לילך ולהזיק
מש"ה צריך לשמרן יפה:

סעיף יג

כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק
להכי צריך לכתוב ג"כ בור, ואי כתב בור לחוד, הו"א משו"ה חייב מדתחלת עשייתו לנזק. מיהו מבור וחד מאינך, אתו כולהו בלימוד דצד השוה שבהן, ואפ"ה צריך כולהו, משום חילוק דינן, שן ורגל פטירי ברה"ר, בור פטור בו נזקי כלים ומיתת אדם, אש פטור בו טמון:

סעיף יד

ושמירתן עליך
ר"ל שנתחייבת לשמרן:

סעיף טו

וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק
ר"ל מה שחסר ע"י הנזק, שהניזק לוקח הדבר שניזק במה ששוה השתא, ומה שחסר משוויי' בתחלה, ישלם לו המזיק [ח"מ ת"ג]:

סעיף טז

במיטב הארץ
ממשובח שבקרקעותיו, כשאין לו מטלטלים, מיהו ביש לו מטלטלין, צריך לשלם מטלטלים כשירצה הניזק, אבל אז כל מטלטל מיטב הוא [סי' תי"ט]. אבל במלוה ביש ללוה מעות בעין, צריך ליתנם למלוה, מדלוה מעות בעין, ובאין לו, יסלקו במטלטלים כנ"ל, ואפילו בשטרות יכול לסלקו, ובלית לי' מטלטלים, ישלם קרקע בינונית שבנכסי לוה [ח"מ ק"א וק"ב]. אבל שכיר אפילו לית לי' לבעה"ב מעות, ימכור בעצמו מטלטליו וישלם מעות בעין [של"ו]:

סעיף יז

כל שחבתי בשמירתו
ר"ל כל דבר שהוא שלי שנתחייבתי לשמרו שלא יזיק והזיק:

סעיף יח

הכשרתי את נזקו
ר"ל בין שהזיק ע"י שהכשרתי והכנתי כל ניזקו דהיינו שלא שמרתיו כלל:

סעיף יט

הכשרתי במקצת נזקו
ר"ל ובין שהכנתי רק מקצת נזקו, כגון ששמרתיו אבל לא כראוי [כלקמן רפ"ו], או שהיה בר"ה בור עמוק ט' טפחים והעמקתי בה רק טפח האחרון, לעולם חבתי בתשלומין וכו':

סעיף כ

נכסים שאין בהן מעילה
ר"ל ודוקא בהיה הדבר הניזק נכסים שאין וכו', לאפוקי קדשי בדק הבית, או קדשי קדשים מחיים, או אימורי קדשים קלים לאחר זריקת דמן, אם הזיק אלו, פטור:

סעיף כא

נכסים של בני ברית
לאפוקי בהזיק נכסי עכו"ם:

סעיף כב

נכסים המיוחדים
לבעלים, ולאפוקי שור הפקר שנגח, ואח"כ זכה בו אחר, ולאפוקי בהפקירוהו בעלים אחר שהזיק:

סעיף כג

ובכל מקום
שהזיקו נכסיו שם, חייב לשלם:

סעיף כד

חוץ מרשות המיוחדת למזיק
רצה לומר בנכנס הניזק לרשות המזיק שלא מדעת ב"ב. והוזק בנכסי בע"ב, פטור. מיהו בהזיקו ב"ב במזיד, חייב לשלם [שע"ח]:

סעיף כה

ורשות הניזק והמזיק
ר"ל חוץ מחצר השותפים, שרשות שניהן להכניס שם בהמה ופירות, והוזק נכסי א' בשל חבירו, פטור בשן ורגל, דבעינן ובער בשדה אחר:

סעיף כו

וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ
אף דכבר נשנה כן במשנה א', קמ"ל הכא משנה יתירתה, דבכל נזק אפילו של קרן, צריך לשלם עדיות:

סעיף כז

שום כסף
ר"ל תשלומי נזק שאמרנו, לא יהיה רק בכסף, דהיינו כמה שוה הנזק, וקמ"ל דכשהזיקו זא"ז. לא אמרינן יעלה נזק בנזק:

סעיף כח

ושוה כסף
ר"ל אותו שום כסף שאמרנו פעמים אינו משתלם הנזק רק משוה כסף, דהיינו קרקעות, ולא ממטלטלים, דנחשבים ככסף עצמו, והיינו ביתומים, דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח:

סעיף כט

בפני בית דין
ר"ל פעמים אין הנזק משתלם רק בפני ב"ד סמוכין בא"י, והיינו בנזק דלא שכיח, כגון בהמה שחבלה בחברתה, או תשלומי קנס שאין משתלם בזה"ז מדליכא ב"ד סמוכין, אבל כייפינן למזיק דלפייסי' לניזק [ח"מ סי' א']:

סעיף ל

ועל פי עדים בני חורין
לאפוקי עדים עבדים אף דשייכי במצות:

סעיף לא

בני ברית
לאפוקי עכו"ם, אף דעדיף מעבד שיש לו יחוס. וקמ"ל בכולהו, דלא נימא מדאין מצוי ברפתות מקום הנזק, רק פסולי עדות כאלו, יהיו גם אלו נאמנים, קמ"ל:

סעיף לב

והנשים בכלל הנזק
בין שהוזקה או שהזיקה, דינה כאיש:

סעיף לג

והניזק והמזיק בתשלומין
ר"ל פעמים גם הניזק מסייע בתשלומי הנזק, דמה שפחתה הנבילה משעת מיתה עד שעת שעמד בדין, מפסיד הניזק לבד, בין בתם או במועד [ח"מ ת"ג ס"ב] אבל שבח שהשביחה הנבלה אחר שמתה חולקים [כפ"ג סי' ל"ט]:

סעיף לד

חמשה תמין
שאין רגילין להזיק, ולהכי משלמין בתחלה רק ח"נ:

סעיף לה

וחמשה מועדין
שרגילין להזיק, ולהכי משלמין מיד נ"ש:

סעיף לו

הבהמה אינה מועדת
מדתני סיפא שן ורגל דמועדין מיד, להכי נקט נמי הכא לישנא דאינה מועדת, לגלויי דרק אינה מועדת מיד, אבל אי הוה נקט הבהמה תמה, הוה משמע דתמיד תמה:

סעיף לז

לא ליגח
בקרן:

סעיף לח

ולא ליגוף
לדחוף בגוף:

סעיף לט

ולא לשוך
לנשך:

סעיף מ

ולא לרבוץ
להשכיב ולהפיל א"ע על דבר ולהזיקו:

סעיף מא

ולא לבעוט
[אויסשלאגען] ברגל, וכולהו תולדת קרן הן, דכוונתן להזיק. הרי ה' תמין:

סעיף מב

הרגל מועדת לשבור בדרך הלוכה
ושניהן רק ברשות הניזק. [אב"י יש לדקדק למה הכא אקדים תנא שן לרגל, ובמ"א אקדים רגל לשן. והשבתי לבני הרב המאה"ג שליט"א, דנ"ל דלעיל נקט להו כסדר שכתובים בתורה, כמ"ש תוס' שם, והרי תחלה כ' ושלח ואח"כ ובער בשדה אחר, משא"כ הכא דבא תנא להשמיענו בפירוש שהן מועדין מתחלתן, להכי נקט להו בדרך לא זו אף זו, דלא מבעייא שן ודאי מועד מתחלתו, מדמתהנה עי"ז להוטה אחריו, מצוי שפיר מה"ט טפי, אבל רגל אינו מצוי כל כך בסתם שור חכים שלא יעבור אף בדרך הלוכו על כלים שאין נוח להלוך עליהן, אלא יט וילך מהצד, קמ"ל דאפ"ה מחשב מצוי ומועד מתחלתו]:

סעיף מג

ושוד המועד
ליגח, ליגף, לישך, לרבץ, ולבעט, ג"פ:

סעיף מד

ושור המזיק ברשות הניזק
אז אפילו קרן תמה משלם נ"ש, ולא קיי"ל כן [שפ"ט]:

סעיף מה

והאדם
שחפר בור או הדליק אש, או הזיק בידים. הרי ה' מועדין:

סעיף מו

והנמר
טיגער:

סעיף מז

והברדלס
ב' מינין הן, הסמוך לחולדה הוא הנקרא [אילטיז] בל"א, והסמוך לארי, הוא הנקרא [לעאפארד] [כך כתבו תוס' סנהדרין ט"ו ב', ודלא כבאר הגולה בח"מ שפ"ט]:

סעיף מח

הרי אלו מועדין
והא דלא חשיב להו לעיל ולהוי י"א מועדין. ה"ט מדלא שכיח שיהיו להן בעלים שישלמו:

סעיף מט

רבי אליעזר אומר בזמן שהן בני תרבות
שנתגדלו בבית אדם:

סעיף נ

והנחש מועד לעולם
אף כשהיא בעלת תרבות:

סעיף נא

מה בין תם למועד אלא שהתם משלם חצי נזק מגופו
דבנאבד או מת. אין הבעלים משלמים:

סעיף נב

ומועד משלם נזק שלם מן העלייה
ממעולה שבנכסים, אפי' מת שור המזיק:

תוכן העניינים

יכין בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה