יכהן פאר על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי חנוך צבי הכהן לוין
פרק א · הלכה י
המקדיש בעלת מום למזבח אע"פ שלוקה הרי זו נתקדשה ותפדה בערך הכהן וכו'. ועי' בכ"מ דשיטת הרמב"ם ז"ל לרבי יוחנן דבעל מום מעיקרו העמדה לא בעי אבל הערכה בעי יעו"ש ובלח"מ ואינו מובן כ"כ, דכיון דבעל מום מעיקרו נתמעט מקרא דאותה. והרי קרא דאותה כתיב גבי הערכה והעריך אותה הכהן א"כ מנ"ל לומר דנהי דלא בעי העמדה ונפדה גם מת אבל מ"מ הערכה בעי.
ומצות עשה הוא לפדות קדשים שנולד בהם מום ויצאו לחולין ויאכלו שנאמר תזבח ואכלת בשר. ויש לעיין אי המצוה רק הפדייה או דגם האכילה בכלל המצוה דהרי גם פסולי המוקדשין יש בהן צד קדושה דאין נשחטין באטליז ואין נמכרין בלטרא ועיין בבכורות (דף ל"א) ובתוס' שם דמשמע דהיא מן התורה. גם יש לעיין אי מצוה זו רק בקדשים שנפל בהם מום או גם במקדיש בעל מום יש מצוה זו לפדותן ומלשון הרמב"ם ז"ל משמע קצת דזה רק בקדשים שנפל בהן מום. גם נסתפקתי אי כשנפדה צריך ליקח מהמעות ממש אותו הקרבן שהיה או דיכול ליקח גם קרבן אחר. וביותר יש להסתפק במקדיש בעל מום קבוע אי צריך ממש ליקח כאותו הקרבן שהקדיש או לא. ועיין לשון הגמ' בכורות (ט"ו) מתפיסן לשם אותו זבח אבל עם כל זה צ"ע בנידון דידן.