אור ברסלב

יהל אור· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

ו

ה

שם דע"ט ע"א, קיים בלבו קיים, וכתב הר"ן וז"ל, שאין צריך להוציא בשפתיו, וכו' ונראה בעיני דילפינן לה משתיקה דיום שמעו שהיא מקיימת, דטעמא מאי משום דכיון דעבר יום שמיעה ולא הפר גלי אדעתי' שהוא רוצה בקיומו של נדר, אלמא כל שבלבו לקיימו סגי וכו' ומינה דכל שקיים בלבו קיים לאלתר, דהו"ל כאלו עבר יום שמיעה, עכ"ל:

וכתב רעק"א ז"ל בגליון הש"ס שם וז"ל, קשה לי הא קיי"ל דאף דדברים שבלב לא הוו דברים מ"מ היכא דמוכח וגלוי לכל הוי דברים, כההיא דמברחת וכדומה, א"כ מאי ראי', דבשתק כל היום השמיעה דאנו דנין דמוכח שהוא רוצה בקיומו של נדר, וגלוי לנו כוונתו, משו"ה הוי קיום, אבל בקיים בלבו, שאינו גלוי לכל, הוי ככל דברים שבלב דלא מהני, וצע"ג, עכ"ל:

ולפע"ד לק"מ, לפי מה שכתבתי לעיל במנחת יהודה סי' י"א דלא אמרינן דברים שבלב אינם דברים, ולא מהני. אלא במה שבין אדם לחבירו, אבל במה בבין אדם למקום שפיר מהנו דברים שבלב. דקמי שמיא גליא, עי"ש וא"כ כאן ענין ההקמה וההפרה הוא במה שבין אדם למקום אם יכול ורשאי להפר לה אחר הקיום שבלב ושפיר מהני דברים שבלב לענין זה. דקמי שמיא גליא, וכנ"ל, אלא דהיא גופא צריך ראי', מנלן דקיום בלב הוי קיום כלל, דילמא צריך לזה מוצא שפתיו דוקא, וכמו עיקר השבועה, דאף דהיא בין אדם למקום, אעפ"כ גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, דביטוי שפתים דוקא בעינן, ודלמא גם ההיקם צריך שיהי' דוקא בביטוי שפתים, וזולת זה אינו היקם כלל, וא"כ הקמה בלב, מה בכך דקמי שמיא גליא מחשבתו, מ"מ לא הוי זה היקם כלל בלא ביטוי שפתיו, וע"ז מייתי הר"ן שפיר ראי' משתיקה ביום שמעו, דהוי היקם, אף דלא הוציא בשפתיו שום דבר כלל בזה, מ"מ מאחר דגלי אדעתי' בזה שהוא רוצה בקיומו של נדר חשבינן לי' להיקם ע"י מה שבלבו, אף דלא הוציא בשפתיו כלום, הרי חזינן מכאן דלא צריך ההיקם להיות דוקא במוציא שפתיו, אלא גם בלא מוציא שפתיו הוי היקם ע"י מחשבה שבלבו, וממילא ילפינן מזה, דה"ה היקם שבלב לבד, אפילו בלא הוכחה לשום אדם שכן הוא בלבו, מ"מ כיון דהוא במה שבינו למקום, וקמי שמיא גליא מה שבלבו, שפיר הוי היקם מעליא, ושוב אינו יכול ואינו רשאי להפר לה אחר היקם זה, וז"ב בעזה"י:

תוכן העניינים

יהל אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה