אור ברסלב

יהל אור על ספר הזהר· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה

כרך ב

כרך א

דף יא:

(אתר דחכמה עלאה וההוא נהר מתחברין כו'. א"ה בתיקונים נ"ב ע"א פי' הגר"א דהיינו דעת עי"ש בד"ה דנונא כו'):

דף יד:

(בעשרה מאמרות כו' תלת' אינון. פי' הגר"א בתיקונים מ"ב ע"א בד"ה קם ר"ש. דהיינו שכל הי"ס נכללין בג' קוין חח"נ בג"ה דתי"ם, ועיקרם חב"ד כמש"ו.

ועלמא בהו אתברי. ר"ל המלכות שנקראת עולם נכללת בג' קוין הנ"ל שהן כלל ע"ס.

עבד לאברהם כו'. ר"ל שחג"ת אתכלילו בחב"ד והן ג' טפין דמוחין. המסדר)

דף כד.

דהא כד אתברי אדם מעפרא דמקדשא כו' אר"ש ת"ח ארבע אינון קדמאי רזא כו' (דף כד ע"א) ת"ח אש רוח מים עפר אלין אינון קדמאי ושרשין דלעילא כו'. כה"מ ע"ס מבואר בבאוה"ג לקמן היכל ו' דפקודי (רנ"ד ב') ד"ה דאינון ד' יסודין כו'. עי"ש:

דף כה.

רעיא מהימנא. פקודא דא קדמאה כו'. ר"ל מצוה ראשונה שצוה משה רבינו ע"ה לישראל אע"ג שכמה מצות כתובים קודם לב"נ:

ראשיתא קדמאה כו'. ר"ל לכל ב"נ שהיא מצוה ראשונה "למנדע כו'":

וסופא דכלא בפרט כו'. ר"ל סוף של כל המצות אחר שיעסוק בכלם כמ"ש לקמן בסמוך ולבסוף מ' שנין דקא כו':

בפרט למינדע ליה כו'. ר"ל האיך אנהיג עלמא בכל מדה ומדה דיליה והן כל סתרי תורה והוא סוף כל הלימוד והמצות:

וכלל ופרט איהו כו'. ר"ל שכלל הוא עמודא דאמצעיתא שהוא ראשית להשגה ופרט הוא מלכות שהוא סופא דהשגה באצילות, וכן בכל העולמות. והן שבעת ימי הבנין שהם מנהיגים את העולמות. כידוע שג' הראשונות הם "הנסתרות", והן "הנגלות לנו כו'":

דכר ונוקבא כחדא. ר"ל על ידי עסק דכלל ופרט:

ואשתכח ב"נ כו'. ר"ל בפקודא דא הוא עוסק בכלל ופרט שהן דו"ן, כלל התורה והמצות כידוע:

ב"נ בהאי עלמא כו'. ר"ל האדם ואשתו שהוא כלל ואשתו פרט כי ביצירת הולד בטיפת הזרע נכללים כל האברים כידוע ובאשה נפרטין ונצטיירין כל האברים בפרט:

תקונא דהאי עלמא כו'. ר"ל בעוה"ז השמים וארץ הן כלל ופרט כי הכל תלוי במזל כל עשב ועשב וכל מה שבעוה"ז כולם כלולין בשמים ונפרטין בארץ והכל נגד דו"ן. וז"ש "בגין כך ראשיתא דכלא כו'":

ואלמלא פקודא דא כו'. כמ"ש "הגידו האותיות לאחור ונדעה כי אלהים אתם" (ישעיהו מא, כג). ולכן היו קודם למכות התראות לידע שהיו המכות מאתו י"ת. וזה ענין אותות ומופתים. שהאות הוא הודעת הדבר קודם למעשה כנ"ל "הגידו האותיות כו'", וזהו אות שע"י בא, ומופת הוא שינוי הטבע:

בין אינון דמתנהגי כו'. ר"ל בין מצות התלויות בארץ ובין שאינן תלויות בארץ:

דא בארח פרט. ר"ל שה' הוא כלל שם העצם מעיד על מציאותו ואלהים הוא דיין ומנהיג את העולם ובורא ומחיה כל דבר וכל הנהגות של העולמות. ולכן נאמר בששת ימי בראשית הכל שם 'אלהים'. וידיעת הפרט האיך עצם כבודו מנהיג העולם בכל מדה זהו "ה' הוא אלהים":

ודא וההוא דקדמיתא כו'. ר"ל שקדמיתא הוא אני ה' אלהיכם למנדע מציאותו והוא מנהיג אבל לא האיך במציאותו הנהגות העולמות, ולכן לא כתיב שם "הוא אלהים" כמו שכתוב כאן, וז"ש "דא בכלל כו'":

ואי תימא הא כו'. ר"ל כאן משמע שיראה קודם לדעת והאיך אמר שפקודא קדמאה הוא למינדע כו':

תירוצא. ר"ל אני אתרץ לך:

דא בארח פרט כו'. ר"ל שדעת הנאמר בפסוק זה הוא פרט שהוא סוף כל הפקודין כנ"ל:

למינדע מאן איהו כו'. ר"ל שדעת דהאי קרא קאי אלמעלה על יראת ה' שהיראת ה' הוא קודם לדעת היראה, וז"ש "אם אין תורה אין יראה, אם אין יראה אין תורה", שקודם משמע שתורה קודמת ליראה ואח"כ משמע שיראה קודמת, אלא שהתורה שאמר קודם הוא כלל ושאמר אח"כ הוא פרט:

מאן איהו יראת ה'. ר"ל מלכות שהיא נקראת יראת השם כידוע, והיא פרט כנ"ל:

ואע"ג דאית כו'. ר"ל אע"ג שצריך לירא מה' אע"פ שאינו יודע עדיין אותו בפרט איזה מדה הוא יראת ה' מכל מקום הוא חייב לידע אח"כ בפרט מאן איהו כו'. ור"ל ז"ש יראת ה' כו':

דהא איהו ראשיתא כו'. ר"ל יראת ה' מלכות הוא ראשית לידיעת פרט כידוע זה השער כו' ור"ל ז"ש יראת ה' ראשית דעת:

וכלא בכללא חדא ורזא חדא. ר"ל שהכלל והפרט נכלל הכל כאחד:

כיון דינדע כו'. ר"ל שרמ"ח מ"ע נגד איבריו של אדם מסטרא דז"א כלל, ושס"ה לא תעשה נגד ימי השנה מסטרא דמלכות כידוע. ואמר לעיל שקודם ידע בכלל ואח"כ ישתדל בפקודין ואח"כ ידע בפרט. וז"ש "כיון דינדע כו'":

וינדע כל יומי כו'. ר"ל שישתדל בכל ימי השנה בפרט:

עילא ותתא. ר"ל עילא במלכות, ותתא ימות השנה:

בזמנא דשייפין אוריקו כו'. ר"ל ז"א לנו"ק:

כדין כו'. ר"ל שהשפע יורד אליו מלמעלה וזהו שנסמך בשמנה עשרה רפאינו לברכת השנים ואמרו ריש פ"ב דמגילה מ"מ רפואה בשמינית כנגד מילה בשמינית, יסוד שהוא שמיני כידוע לראשית חכמה, וברכת השנים בתשיעית מלכות:

מרזא דאדם. ר"ל רמ"ח איברים. וז"ש "באלין פקודין כו'" שהן רמ"ח:

דף כה:

אנכי סלקא לרזין כו'. כמ"ש בז"ח ל"ד ע"ד אנכי הכא איהו רזא כלל ופרט כו' אנכי כללא כו' ה' אלהיך פרט כו' עי"ש. ור"ל שהכל נכלל באנכי בכלל וה' אלהיך הוא בפרט כמ"ש שם:

והכא איהו כו'. ר"ל על פי הסוד כמש"ש שאנכי הוא כלל כל הספירות וה' אלהיך הוא בפרט וכאן אמר לפי פשוטו שפי' המלות של 'אנכי' הוא כלל כמ"ש דאית אלהא כו' ה' אלהיך בפרט במדות דיליה כמש"ל:

[ליקוט]ולסוף מ' שנין. ז"ש בן מ' לבינה:

דא בכלל ודא בפרט. הוא כמ"ש בר"פ שמיני דשניהם נכללו בדו"ן לכן נאמר בשניהם ה' אלהינו:

ואי תימא כו' דא בארח פרט למנדע כו'. ר"ל דס"ד כפשטיה דקודם צריך ליראה ואח"כ לידע ואם כן הדעת דקרא דכתיב סתמא הוא בכללות ולמעלה אמרינן דקודם הכל פקודא קדמאה למנדע ליה כו'. ולזה משני דיראה דקרא לא במעשה אלא בלימוד ורק ראשית הדעת הוא לדעת מאן יראת ה' ואם כן ע"כ הוא דעת בפרט. וז"ש "אע"ג דאית ליה לב"נ וכו'" ר"ל אע"ג שקודם ידיעת הפרט צריך לירא אבל ענין הקרא אינו ליראה אלא למינדע היראה וז"ש "אבל הכא כתיב כו'":

אינון רמ"ח כו'. עיין מ"ש בריש תס"ט דזו"ן הן עולם ושנה שהוא אדם ושנה וע"ל בריש פרשת יתרו ומש"ש:

אנכי סלקא לרזין כו'. עיין בז"ח סוף פרשת יתרו דאנכי כללא דזו"ן וכן הוא ה' אלהיך והוא כלל ופרט וכנ"ל. ואנכי הוא בתיבה א' בכלל על כללא, ועי' פ' תרומה קס"א וקס"ב הה"ד אתה הראת כו'.
[עד כאן ליקוט]:

דף כז:

[זוהר]
אר"א בסטר ימינא עלאה כו'. הוא אור הראשון בכתר עליון ונקרא חסד עליון אור דאויר, ואח"כ נמשך בחו"ב דרך נקודה בסוד י' אור. וזהו היאורין, והן "י"ג גליפין גילופי דגליפין בחיזו דחויא אריך כו'" (בספרא דצניעותא פרק קמא) ולקמן (פרשת בא) אמר ט' שהן ט' למטה דסמכין עלוי רגלין וכאן י"ג:

ואמר מבועין כו' נהרין כו'. נגד אור י' יאור, ונתחלקו בחו"ב ה' אור הב"ל, ה' לב, ל"ב אלהים דה' נקודין חושבן אלהים (ה"פ א') [ה"פ] י' מאמרות נש"ב ו'י'א'מ'ר' (אמר המסדר, נ"ל שהוא אותיות אור ים שהן ה' אור וה"פ י' נ' שערי בינה):

וז"ש אלין סלקין ואלין כו' עיילין ונכללין באויר. ואמר חד אפיק כו הוא התפשטות חסד עליון בוצינא דקרדינותא. ואמר בתרין גופין חו"ב. ואמר חד גופא דנהרא הוא נהר היוצא מעדן, דעת, והוא הרקיע המבדיל בין כו':

וז"ש נטיל כו' ואפריש כו'. ובי' אלף אכסדראין ואלף יאורין כידוע והוא אלף רבתי "חמשה ואלף", אשריך ישראל:

וז"ש נפקין לד' סטרין. כמ"ש בפ' א"מ (דף ע"ט ע"א) ביעא דקושטא כו' אתבקע לד' סטרין והן ד' בתי דתפלין. וי"ג ואלף הן סוד חו"ג וגבורות הן בדעת ועיין באדרא רבא קל"ה א' (ח"ג קלה, א) "וימלוך באדום רזא חדא כו' תאנא כו' אלף אלפין כו'", ושם קל"ו ע"א (ח"ג קלו, א) "ותאנא בתלת כו' מחללא תליתאה". וז"ש מאינון נהרין כו' תליסר יאורין והוא בימינא. ואח"כ אמר תצ"ט ופלגא מסטרא שמאלא והן בחו"ג, ושם אשתאר כו' וי"ג הוא ר"ת ג"ח של ע"ב בימינא (ר"ל ר"ת של ו'הו א'ני ו'הו וא"ו עולה י"ג, וכדאיתא ברעיא מהימנא בכ"מ), ואלף הוא סוף ז"ח מ"ב [ר"ל סוף דשם מ"ב].
(אמר המסדר, היינו ז' אותיות אחרונות מז' חלקים דמ"ב שהן ץ' . ן'. ש'. ג'. ע'. ק. ת' שהן גי' אלף וי"ג). וי"ג כלילין (פי' דאלף כלול בוא"ו וא"ו כלול באלף. המסדר) כמ"ש למטה ושם בג' וכאן בז' ושם בראשי תיבות וכאן בסופי תיבות.
וחילוקן בשם דנצח והוד (ר"ל צבאות), דהן כרובים זהב והאלף נחלק לב', והן אֶלֶף. והנה ו' א' הן ימינא ושמאלא, כי הן אחד אלא שוא"ו כללא וא' פרטא כמ"ש בסתרי אותיות פרשת בראשית, והנה הן כלולין זה בזה ושמאלא נכלל בימינא, אל דאלהים. ותצ"ט ופלגא ב' פעמים עם י"ג דוא"ו תק"ו מכאן ומכאן, וכן הוא שם הראשון והאחרון [דמ"ב] אלא שבאחרון נתוסף ת' הנקבה, תולע ותולעת דמתבר טורין וסלעין דחויא, ות' הוא א' בא"ת ב"ש ונתחלף לת' תנין חויא דחיי:

וכן דשמאלא ת' תחי' כו' ואמר ת' בי יברא העולם כו' ת' בתי דינא דמצחא ונמתקין כו'. ועי' מ"ש בסוד ד'מ'ת' וכאן הוא ב' פלגא, ולכן ת' איש כו':

והנה בשם צבאות בוא"ו ופלגא נכלל ו' ופלגא חציו של וא"ו, ונעשה וא"ו שלים והוא י"ג. וזהו שם הראשון באותיותיו. וכן משלים לאחרון ות' ב' פלגי כנ"ל סופו של שם וא' בתחלתו. שם פנים הראשון וכאן אחור הראשון. ולכן לא נברא בו העולם וגם באלף שלא יכול כמ"ש השפעת עליהם כו' ונברא באות שני לראשון (נ"ב על הגליון. ומ"מ שניהם בסטרא דגבורה כי בו נברא העולם כי א' הוא כנ"ל אלא שאלף הראשון חסד אור הראשון כל יחודי בך וא' האחרון בגבורה אי"ה או"ה ובו נכלל הכל לאחד והכל חסד, זה חסד של גבורה התחלת שם הזה, וזה חסד חסדים אור הראשון. ע"כ). ושם הברכה ממותקות:

ואמר ע' שנין כו'. דהן ז"ק דידי' וז' דנוק' וז' נכלל בו' וז' נכלל בשביעי כידוע. והן ב' שמות הנ"ל. ות' שלימו דלהון. וז"ש באדרא רבא אלף ות' גבוראן כו'. וכמו שנכלל כאן וא"ו דחסד כן בוא"ו נכלל האלף באמצע כי אמצע של ע"ב השני הוא דגבורה לכן ב' ווין וא', וכן נקודין (פי' כי נקוד שם ע"ב סגול שבא סגול. והשבא הוא ניקוד גבורה באמצע. המסדר) בסוד אקי' שו"א בתוכם. והנה אלף חסר חד באלף ונשאר א' להשלים י"ג דוא"ו ובזאת א' דמשלים י"ג נכלל גם כן ב' פלגי דנעשין אחד ונכלל בחסד דשם חסד ונכלל א' בוא"ו ווא"ו באלף וא"ו בין ב' יודין והן כלל ופרט כנ"ל שהן חו"ב כידוע בסוד ויעבור וכמ"ש בריש תז"ח:

ואמר אלף יאורין כו'. משום דהוא סיומא דאלף וכולל כל האלף, ועמ"ש בסוד האותיות שהן תצ"ט ופלגא בדכורא ונוקבא ואלף משלמת להן כ"ח מעשיו והוא שער הנו"ן את ואת דמישרים נכללין בשניהם לאחד, וכן האלף לפי שהן שוות:

[ליקוט]
היאורין והתנין. ידוע שהן כולם בקדושה למעלה על כולם. והוא בשם צבאות וא' נחלק לשנים בזה נשתלם ת"ק, אבל אינו אלא ת"ק חסר פלגא ולכן לא בא עוד אלף שלם, ושלימותו הוא בתנין שמשלים ב' החצאין כמ"ש למטה "אשתאר פלגא כו'", והן ב' צבאות בנצח והוד (אמר המסדר, עיין בכללים שבהקדמת ע"ח), והן אלף יאורין והן חשבון אותיות התורה ומספרם בעיינין שהן עיניך ברכות בחשבון ששם תלוי החשבון ונעשים בריכות, ר"ל יאורים כמ"ש בפרשת פנחס והן נצח והוד כידוע:

ואמר בספר גנת אגוז שמספר כ"ב אותיות הם תצ"ו, ור"ל (נ"ב מא' עד ק' גי' תצ"ה) תשר"ק מספרם אלף והן א' שהוא אחד. וז"ש במדרש רבה פרשת ויקרא פ"ב וש"מ (בתד"א) שתצ"ו חיילות משבחים להקב"ה ועוד ה' כפולות ך מ ן ף ץ מספרם ג' אלפים וחצי הם ג' וחצי, עם תצ"ו הן תצ"ט ופלגא. והן היאורים כנ"ל ברכות בחשבון, ושני מיני אותיות הם א' כסדרן וא' תשר"ק בזו"ן כמ"ש בז"ח ש"ה והן אלף חסר חד:

וז"ש "תצ"ט יאורין ופלגא בסטרא דא כו'" ר"ל באותיות הזכר שעולים כמספר זה, "ותצ"ט ופלגא בסטרא דא בשמאלא כו'" ר"ל בנוקבא (ר"ל האותיות בדרך תשר"ק שהן בנוקבא הנקרא שמאל, וכן תשר"ק הולך משמאל לימין משא"כ מא' עד ת' הולך מימין לשמאל ועולים גם כן במספר תצ"ט ופלגא כנ"ל). וכן בנצח והוד כי איהו בנצח ואיהי בהוד, וידוע שסופן של כ"ז אותיות הוא א' במספר אלף, כי הץ' תת"ק, והוא אלף הגדול של בינה בסוד הדעת, אלף אדרין, ולזה זכה משה בסוד אלף חולקין דנטל והוא הדעת שזכה משה. וכן מה שאמרו רז"ל שזכה לבינה הוא כנ"ל, וכמ"ש אלף בינה. וכשחטא (נראה דצ"ל וכשחטאו, או דחטא הערב רב בעגל נחשב חטאו בשביל שקבלם כידוע. המסדר) א"ל לך רד מאלף הגדול לאלף הקטן של מלכות, א' ד"ויקרא", והן סוד מ"ט שערי בינה שנכללין הה' כפולות של זו"נ כאחד שהן מישרים כמ"ש בז"ח ש"ה. וזה האלף הגדול הוא התנין והוא סוד שנקרא משה התנין הגדול, לכן על ידו לקה פרעה. וז"ש "אם אין אתה גואלם כו'" (בשמות רבה) והוא כליל כל האלף יאורין ולכן נקרא אלף אָלֶף. וז"ש "אלף יאורין חסר חד אתמליין מיניה":

ואמר חד לשבעין כו'. ר"ל פעם הוא בדכורא שהן ע' שנה ז"ס. וכן בנוקבא גם כן ז' ספירות שלה ועיין באדרא רבא קל"ה א' (ח"ג קלה, א) וימלוך באדום רזא חדא הוא כו' דבגינה מתקטרין כו' והוא הדעת כידוע שם. וכנגדו בלעם בן בעור שהוא כנגד משה רבינו ע"ה ולכן הלך לקראת הנחשים. וז"ש כאן "רישא סומקא כו'". ועיין בפרשת תזריע מ"ח ב' (ח"ג מח, ב) "ותא חזי ברישא כו'". וענין י"ג יאורין הן י"ג טעמין וט' יאורין דפרשת בא הן ט' נקודות שאלו ג' הן כלל הכל. ועיין באדרא רבא קכ"ח ב' (ח"ג קכח, ב) בגולגלתא כו' ושם קל"ה ב' (ח"ג קלה, ב) בגולגלתא דא יתבין וכו', ושם הוא סוד היאורין והתנין כמ"ש בס"ד פ"א ושם הוא שם צבאות וג"פ קדוש בג' הויות שמסתלקין (צ"ל שמתחלקין. המסדר) לג' עיבר השערות והנימין וכ"א קדוש שער הנזיר והן שרש לי"ג תיקונים וט' תיקונין י"ג יודין וט' ווין (פי' דברכת כהנים. המסדר) ומהן יוצאין כ"ב אתוון אלף יאורין והן סוד התורה אש שחורה על גבי אש לבנה, ב' השערות הנ"ל, ומהן סוד העיינין כידוע. והן סוד בריכות שמשקות השערות וז"ש קניתי ברכות מים.]

עוד כ' במקום אחר שיש ג' אלפים והן אלף טורין ואלף יאורין ואלף עלמין דחתימין כו' והם ג' אלפים משל. וג' אלפין אלו הם שרשן בג' רישין אלף טורין בחיוורתי, אלף יאורין בנימין ששם היאורין לכן הם י"ג יאורין כידוע, ב' צבאות בהחלק האלף והן נצח והוד שהן אפיקי מים והן מעלה ומטה שכנגדן ב' צבאות צבא מעלה וצבא מטה כמ"ש יצאו כל צבאות ה', ואלף עלמין דחתימין כו' במ"ס שהוא עזקתא כו' והן בי"ג דדיקנא עש"ב (כ"ה הרמ"ש בחיבורו ברית עולם כת"י. וסיים שם ושפתים ישק משיב דברים נכוחים וכל יקר ראתה עינו אשרי עין ראתה כל אלה. ש"ל):

דף לה:

בגין לבערא רוח מסאבא. כי האזוב הוא בדרגא דח"י עלמין וכל אוח מסאבא הוא מצד המיתה, בין בצרעת בין בכ"ד. ולכן צותה התורה במצורע ב' צפרים נצח והוד כידוע, ארז ואזוב גוף וברית, שני תולעת גבורה, מים חיים חסד, כלי חרס מלכות. ולכלול הכל בימין והוא דם הצפור השחוטה שהוא הימנית כידוע בסוד ב' שעירים ובמים החיים:

דף לח.

ואמר ואתעביד דיוקנא חדא ופרצופא. ר"ל הגוף:

ואמר נפש איהו יסודא לעובדי גופא. ר"ל למעשים. דברוחא הוא דיבור. ועיין בז"ח פרשת יתרו:

ואמר דיוקנית ורשימין. דיוקין‏ הוא צורת המצח בעיגולא וכן בכ"ד. ורשימין הן הקוין ושרטוטין:

ואמר דחד חוטא ירוקא. שתוהו הוא קו ירוק ולכן עושה גם כן קוין שד' סטרין הן תוהו ובוהו וכו' ד' יסודין דגוף:

ואמר ואילן אתוון מתהפכן כו'. ר"ל שכל שרטוטין הוא אותיות מהופכות כחומר חותם לפי שהוא מסט' דבוצינא בסוד תשר"ק כידוע ותוהו הוא אחרון שלכן הוא בעובדין ושם הוא בהיפוכא ה' אחרונה נגילה ונשמחה בך לאתחברא אתוון בא"ת ב"ש וזהו החדוה לאתבסמא דא בדא:

דף לח:

אית ספר כו'. ר"ל חכמה עלאה ותתאה. וע"ל דף ר' א' (ח"ב ר, א) וכאן הוא תתאה:

הזכרון. דהוא כל זכורך דבי' הוא דכורא דכר:

ואקרי זה. עי' בתי' (לב):

ובגין דלא כו'. ר"ל דלכן לא כתיב "זה וספר":

דאינון חד. כמו באדם דלתתא דכתיב שם זכר ונקבה ברא אותם ויקרא שמם אדם שלים נקרא, כ"א פלג גופא, וכמ"ש כי אחד קראתיו, וכמ"ש בתי' תמ"ז:

דכל אינון נשמתין כו'. ר"ל דז"ש תולדות אדם דכל תולדות באין מ"זה ספר" וכמש"ו:

ודא איהו רזא דאדם. ר"ל ההוא שקיו כמ"ש בתי' (י"ג א') דהוא שמא מפרש שהוא אדם וכל הנשמתין באין מההוא שקיו וזהו תולדות אדם ושקיו הוא הדעת הנהר כו':

לבתר ביום ברוא כו'. ר"ל האדם אשר בארץ והוא דוגמת אדם הנהר. וז"ש "דהא תרין כו' חד כו'":

ואתה תחזה כו' דא ספר מאינון כו'. ר"ל ספר ממש דאדה"ר על דיוקנין כמש"ו:

ברזין דספרא דאדם קדמאה מתמן כו'. כצ"ל:

זה דתליא בי' כלא. כנ"ל שהוא כללא דכולא נשמתין וכן נקרא כל שכולל הכל:

ולא אחרא דגלי. ר"ל שהוא מגלה תולדין בעלמא שממנו יוצא התולדין:

מאי זה כמה כו'. ר"ל דלכן אמר זה זהו ולא אחרא כמ"ש בהחדש הזה כו':

הה"ד ואתה כו'. ר"ל כמ"ש בפרשת תצוה ואתה תצוה כו' א"ר חייא מ"ש הכא ובכל אתר דכתיב ואתה כו' אלא כלא ברזא כו':

אנת ולא אחרא כו'. ועיין בסוף תי' קל"ד ב' ומש"ש:

בשית סטרין כו' ואלין אינון כו'. עיין בז"ח ריש פרשת יתרו ומש"ש דאינון שית סטרין ד' תיקונין דשם הוי"ה אנשי חיל כו' כמש"ש ובתי' ת"ע. ושערא הוא אודנין שלכן נקרא אז"ן שכולל אמ"ש שערא ומצחא. ואפין וידין הן ב' אלפין אי"ה או"ה ועוד יש ד' תיקונין דאדנ"י כמ"ש בריש תיקון ע' ולכן חשיב בז"ח שם שמונה תיקונים ובתי' שם עשר תיקונים ובתיקונים שם חשיב שערו' במקום הברית שמוש ועוד יש תיקון ברגלים הילוך וצוואר הוא החמישי של אדני כמש"ש והן י"א תיקונין וכולן הוא ב"ואתה תחזה" ב' תיבות בכל תיקון. (נרמז בר"ת יראי אלהים אנשי. הד"ל). שם הקדוש י"א י"א כ"ב אתוון דאורייתא דכל תיקונין הוא מרוחא דבי' כ"ב אתוון כמ"ש לקמן ואמרו בשית סטרין כו' דהן דרישא דקרא ו"ה דסיפא דקרא וחסר כאן חוטמא ופומא:

דף מ:

רעיא מהימנא. דהא פקודא דא אתמסר להו לישראל. ר"ל במצרים קודם שיצאו כמש"ו דכתיב כו' ור"ל שנאסר להם חמץ כמ"ש בגמרא (פסחים כח, ב) (פסחים צו, ב) מנין לפסח מצרים שאינו נוהג אלא יום א' שנאמר לא יאכל חמץ היום:

והא אוקמוה חבריא. ר"ל על פסח מצרים:

ורזא אוקימנא כו'. ר"ל שיבער היצה"ר. ויאכל מצה יצ"ט, שבעת ימים שהם שבעים שנה:

דף מא.

דוכרנא לדרי כו'. כמ"ש דישראל נפקו כו':

ברזא דמהימנותא. ר"ל אמונת ישראל מלכותא קדישא:

חובתא על כלא. ר"ל לא כמו שאר הקרבנות שהן חובת צבור מתרומת הלשכה:

לאנהרא מעשרה יומין. שהלבנה בעשרה ימים בחודש מתחלת להאיר בנהורא שלימא עד ט"ו בחודש. והענין כי בעשירי מאירה מכתר ספירה העשירית ממטה למעלה שמתחלת להאיר מלמטה למעלה ואח"כ מלמעלה למטה עד ט"ו בחודש בת"ת יום ה' מחכמה ושם נשלמת כמש"ו:

ובארביסר דליהוי כו'. ר"ל בגבורה יום י"ד:

בשעתא כו'. בין הערבים:

לאעברא זוהמא כו'. שהפסח עניינו ע"ז של מצרים צאן, ומדרגתם בסט"א. ולכן שחטו אותו לאעברא זוהמת הע"ז כידוע:

ולאתהנאה בההוא כו'. ר"ל לקיטת הניצוצות משם כמו בסוד הקרבן ריח ניחוחי וסוד פטום הקטרת ולכן דווקא צלי אש ולא מבושל ולא נא כדי ליהנות בריח כמש"ו ולא מן האכילה רק מהריח, דבר שהנשמה נהנה ממנו:

וז"ש וע"ד לא אתיא אלא כו'. ר"ל שלא ליהנות מהאכילה:

וע"ד וכל כו'. ר"ל וע"ד שאמרנו לעיל לאעברא זוהמא כו' כמש"ו:

בפרקנא כו'. ר"ל של מצרים:

דוכרנא כו'. ר"ל זכר שחיטת יצה"ר:

בההוא פורקנא כו'. ר"ל של יציאת מצרים:

בהאי רשימו כו' ובהאי כו'. ר"ל בברית ובפסח שזה ברית וזה שבירת הערלה:

דף מא:

מצה כתיב. ר"ל השכינה:

ודא איהו בטולה כו'. שלכן ישראל אינו יכול לבטל ע"ז:

מסטרא דילהון. כמ"ש וסכסכתי מצרים כו':

ועם הארץ צריך כו'. ר"ל חד שיצא מרשעו להיות בינוני ושני להיות צדיק. והן שני פקודין פדיון פטר חמור וקדוש בכור. פדיון פטר חמור להיות בינוני כמ"ש בפקודא שאח"ז, וקדוש בכור בינוני להיות צדיק כמש"ו:

מתחות שולטנות' כו'. ברשע כנ"ל:

כגוונא דאמר יעקב כו'. ר"ל מסטרא דבינוני, ועל הרוב דיבר שהעום נדון אחר רובו:

בהאי עלמא. ר"ל ז"ש לפני עבדו:

אחי יהי לך כו'. כמ"ש שלי שלי שלך שלך מדה בינונית, שהיצ"ט ויצה"ר כ"א לעצמו במדה שקולה. וכשפעם זה מתגבר ופעם זה זהו עם הארץ, שלי שלך שלך שלי. ושהכל ליצה"ר רשע שלי שלי שלך שלי. ושהכל ליצ"ט שלי שלך שלך שלך חסיד:

רוחא תבר כו'. כידוע שחמור בסט"א מימינא ושור משמאלא. והשור הוא הכלבים צועקים גיהנם הב הב וחמור הוא יותר משור, ששור הוא אבי אבות נזיקין, וחמור הוא אבי אבות הטומאה כמ"ש בתז"ח. ולפיכך הרשע הוא בפדיון פטר חמור והבינוני הוא בבכור בהמה טהורה שהוא שור וצדיק הוא בכור אדם כמש"ו, וסליק לדרגא דאדם כו'. וזהו שלש משמרות הוי הלילה שהוא עוה"ז שנחלקין לג' כתות שכנגדן ג' ספרים נפתחים בראש השנה, וידוע שחצות לילה הראשונה שלטא סט"א, וחצות השני הוא לה', ולכך משמרה ראשונה חמור נוער שהוא רשע, ושניה כלבים צועקים שהוא הבינוני, שחצי משמורה שלטא הסט"א וחציה לה' כנ"ל, ושלישית תינוק יונק שהוא אדם כמש"ו והוא יונק משדי אמו שהיא התורה, וז"ש "וסליק למשמרת כו'":

למשמרת דשחר כו'. ר"ל וז"ש עד עלות השחר. ור"ל ויאבק איש עמו מסטרא דבינונים כמש"ו למטה. עד עלות השחר משמורה השלישית שהוא צדיק שאז ויאמר שלחני כי עלה השחר:

ואתהדר כו'. שאז יצ"ט שופטו:

ויהי לי שור וחמור. הן שני משמרות הנ"ל:

צאן ועבד ושפחה. הן תלת דרגין דסט"א כמ"ש בזוה"ק בדף הקודם יעו"ש:

וכד זכוון בינונים כו'. ר"ל ויאבק איש עמו היצה"ר והכל מסטרא דבני יעקב כמש"ו בכף יריכו יוצאי יריכו:

מסטרא דזכוון וירא כו'. ר"ל שראה שלא יכול לו מסטרא דזכיות ויגע בו מסטרא דחובות וזהו "הנשה" שהוא מדורא דיצר הרע כמש"ו ומסטר' אתנשי התורה מבן אדם, וז"ש "כי נשני אלהים את כל עמלי" שהוא התורה (כמ"ש בב"ר שם עי"ש):

וקודם דייתי כו'. עכשיו מפרש הפסוק על שני היצרים קודם בריאת העולם:

דא גבריאל. שהוא מסטרא דיצ"ט כמ"ש לקמן שהשני יצרים שניהם מצד גבורה כידוע, וז"ש איזהו גבור כו', ולכך נאמר "ויאבק איש" כמו שנאמר "והאיש גבריאל":

בההוא אבק כו'. ר"ל מגבורה דמלכות שהמלכות הוא עפר ואבק שלה מסטרא דגבורה. אלהינו גימטריא ק"ב. וכן גימ' ג' מילויים ע"ב ס"ג מ"ה‏, שמילוי הוא דין מלוי גי' אלהים. וא' דאבק הוא כולל היצ"ט וכן הוא אבק דיצה"ר:

ואשכח מיניה כו'. ר"ל זהו הנשה כנ"ל:

אי אית ליה זכות כו'. כמש"ו והוא מצד גילגולו הראשון:

גבריאל דאיהו יצ"ט. אע"ג דיצ"ט הוא כללא דד' מלאכין האלו מכל מקום עיקר יסודו הוא בסטרא דגבורה:

[מהדורא תניינא]
פקודא לקדש כו'. ע"ש המאמר. ושם ומסטרא דמיכאל אתקרי בכור דבי' צריך לקדש בכור בהמה דרגיה כסף כו' דאי יחכים בתורה יתוסף עליה יוד דאיהו קדש ישראל כו' וביה צריך לעשר כו' ואיהו ו' כו'. דבין בכור ובין מעשר הם הוולדות דהיינו הבכור הוא הראשון ומעשר העשירי וביניהם הוולדות כמו שהוולדות הוא באמצע עד"א:

דכל חיון כו' יתחזי לכל חד כו' אל מי תדמיוני. כי זהו כלל גדול שאסור להרהר במהותו רק מצד גבורותיו ומעשיו מה שאנו רואים כמו שאמר הכתוב "שאו מרום עיניהם" היינו שהשם מחי' לבריותיו וזהו שאו מרום עיניכם ואתם רואים נפלאותיו ולכולם שיער חיותו וכחו ויקרא בשם והשם ינהיג אותו כפי הצטרכו וכמש"ה אריה שאג כו' דימה הכתוב. דהא אם אנו היו אומרים על הש"י גבור אין מעלה לו דמ' שאנו יודעים גבורותיו ובאמת בלתי תכלית הוא, אך אנו רואים שברא את האריה שהוא גבור יותר מכל הבריות שבעולם ובזה אנו מכנים להש"י שזה אנו רואים בעינינו. ומה שאין אנו רואים אין לנו רשות להזכיר כי בב"ת הוא ובזכירתינו אנו עושים גבול אבל אם אנו מכנים על מה שאנו רואי םאין חסרון ח"ו בכבוד הש"י על מה שאנו מגבילים כי אנו מגבילים מה שאנו רואים והוי כאילו אנו אומרים שיותר אין לשכלינו להשיג בב"ת וזשה"כ יושב בשמים, הלא השמים אין יותר כלל להש"י אך הואיל ואין אנו רואים יותר לכך אין אנו מכנים אלא לשמים "ואתה תשמע השמים". אבל אם אנו מכנים יותר משמים אין אנו יודעים איך לומר כי ב"ת הוא שלא יהיה ח"ו חסרון בכבודו לעשות שיעור וגבול ח"ו. וזה "מה למעלה כו'" כלומר מהשמים מה שאין אנו רואים ומשיגים אסור לחקור דבחקירתינו יהיה ח"ו חסרון כנ"ל שנעשה ח"ו גבול כו'. ודוק ותבין:

וזה שאנו מברכים על הברכה לנוכח ונסתר, היינו לנוכח, היינו נגד הפרי שאנו רואים פליאותיו, ואח"כ נסתר נגד כבודו ב"ת הנסתר ממנו ואין שום אדם וברי' להשיגו כי הוא בב"ת. ותבין.]

דף מב.

דכל ב"נ כו'. ר"ל בכ"א הולכין דבכולם הד' יסודין יש בהם כמש"ו "ולית ב"נ כו'":

מסטרא דגופא מט"ט כו'. ר"ל מסטא דכלל הגוף נחית מט"ט שהוא כלל הד' מלאכים כידוע בסוד ארגמ"ן שהוא אוריאל והוא היצ"ט וזהו שכתבתי לעיל שא' הוא כלל היצ"ט:

דלא ע"ה חסיד. נותן טעם על מ"ש הוא טיפש האיך הוא בימינא ואמר דלא עם הארץ חסיד והוא אינו חסיד, לכך הוא עם הארץ. וכן בימינא. הוא חכם דהוא חסיד, דתליא הא בהא, אם אין יראה כו'. וז"ש הרוצה להכחים ידרים. והענין הוא כי חכמה בימינא כידוע וד' מדרגות הן נגד ד' אותיות השם, אבא ואמא זו"ן חבת"ם:

ונראה דצ"ל "וחכם ואשתדל באורייתא". וחשיב ד' מדריגות נגד ד' אנפין דימינא. וכן בהיפוכא גזלן טיפש ולית ביה חסד ולא עם הארץ חסיד. ר"ל שהוא ע"ה. וכן בסטרא דגבורה חשיב ד' מדרגות בכ"א:

בינוני ביצ"ט כו' וביצה"ר במדות בישין. ר"ל ביצ"ט הוא בינוני במדות טבין לאו רחמן סגי ולאו מדה"ד על רשיעיא סגי וכן ביצה"ר בינוני במדות רעים לאו גזלן סגי ולא גבור בעבירה סגי וכן בכולם:

ממולא מכל כו'. שאדם הוא ה', רביעית שבשם, מלכות שהוא כולל מכל הספירות, ונשר הוא ת"ת מכריע בין חו"ג כידוע:

ואי חובוי כו' ואי נפישי כו'. קאי על כל הד' מדרגות הנ"ל:

בההוא זמנא שליט כו'. ד' מלאכים הן מסט' דד' אותיות הוי"ה כנ"ל:

צבא השמים כו'. כי הד' מלאכים הנ"ל בין בימינא בין בשמאלא הן כללא דכל צבא השמים, וז"ש באחאב "וכל צבא השמים כו' מלמד שאחאב שקול הי'":

אלין מיימינים כו'. ר"ל שאלו יועצים אותו לטובה ואלו לרעה, וכן למעלה אלו סניגורים ואלו מקטרגים במדה שאדם מודד בה מודדין לו כידוע:

לעולם יראה כו'. שאלו הנ"ל הן כלל העולם:

ומסטרא דמיכאל כו'. ר"ל שחכמה נק' בכור וכן חסד כידוע וכן מיכאל:

כסף חוורו כו'. שכסף הוא בחסד כידוע והוא חוורו דרגא דחסד. ור"ל לכן נותנין פדיונו ה' כסף כמש"ו:

כחושבן ה' דאברהם. שאברהם הוא דרגא דחסד כידוע:

[ליקוט]
כחשבן ה' דאברהם כו'. דעתה הוא בסטרא דשמאלא עדיין ואי יחכים יהא בסטרא דימינא י' חכמה, והוא בהפוכא עתה בסוד פטר חמור בפדיון וכשיחכים יהא קדוש בסט' דבכור בהמה טהורה כמש"ו ומעשר הוא בסטרא דוא"ו וה"א אחרונה כלולה מכולם. [ע"כ ליקוט]:

דבי' צרי לקדש כו'. ר"ל דקדש הוא מסטרא דחכמה דהוא יו"ד של השם והוא קדש דבהמה דבבהמה כתיב קדש וקדש הוא חכמה כידוע וכן מעשר הולדות הוא ביו"ד כמש"ו. ור"ל דפדיון דבכור הוא בה"א וקידושו בתורה הוא ביו"ד. והוא נגד ב' בכורות פדיון פטר חמור וקידוש דבכור בהמה טהורה כנ"ל, כמ"ש בפקודא שאח"ז דפדיון פטר חמור הוא פדיון של עם הארץ מיצה"ר אבל קידוש דבכור בהמה הוא למהוי סליק ברזא דאדם תינוק יונק משדי אמו באורייתא:

דכל ולד כו'. ר"ל ולד הוא לשון בן שהוא בן י"ה כמש"ו י"ה הוא ב' בכורות הנ"ל:

ואיהו ו' דכל חיוון כו'. ר"ל דחיוון הוא בסטרא דאות ו' ובהמות וחיות הוא מסטרא חיות. וז"ש "דכל חיוון דאינון כו'":

ואפילו כל בריין כו'. ר"ל שהחיות הן באותיות של הויה וכן בהמות וחיות בדרגא דילהון כולם באותיות של הויה:

ו' דיוקנא דגופא. יו"ד דיוקנא דרישא:

דף מב:

ובגין דא לא כצורנו. ר"ל שכתיב כצורנו שהוא יוצרנו דיוקנינו:

האי תמונה חזינא כו'. ר"ל מלכות שעליה נאמר ותמונת ה' יביט כמ"ש וראית את אחורי כידוע שנקרא אחור:

ולא בכל תמונה כו'. ר"ל דשם כתיב כל תמונה והוא אין סוף דכל תמונה מיניה כמש"ו וביה עצמו אין תמונה וזהו לא ראיתם:

ואפילו האי תמונה כו'. ר"ל תמונות הספירות כידוע כמש"ו:

דיוקנא דמרכבה דאדם כו'. ר"ל ספי' שבכללם נק' אדם והן מרכבה לאין סוף:

מאן דישוה ליה כו'. ר"ל לאין סוף:

ולית לעילא מההוא מדה כד כו'. ר"ל למעלה מהמדה שמדמה בה כד אסתלק אל מדה ותמונה לגרמיה:

א"ס. ר"ל אפילו מה שאנו קוראין לו אין סוף גם זה מסטרא דכתר רק לפי שאין מדה גבוה מן הכתר לפיכך אנו מייחסין לו א"ס כמ"ש שדרך הכתובים להמשיל במדת הגבורה אריה שאג כו':

דף מג.

תוכן העניינים

יהל אור על ספר הזהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה