יד מלאכי חלק א· רבי מלאכי הכהן
כללי הקוף
תקלא
קרא אשכח ודרש. היכא דאיתיה לשון זה בגמרא נראה מתוך דברי הלחם משנה בפ"ד מה' תלמוד תורה דהכוונה היא כאילו יאמר לגרמיה הוא דעבד כלומר סברתו של ר' פלוני היא זאת ואנן לא ס"ל הכי דכבר חלקו עליו ולהכי לא פסק הרמב"ם כאותו פלוני וכ"כ הש"ך בי"ד סי' רמ"ו ס"ק ח' בשם אביו ואחריו נמשך הר"ב שער יוסף על הוריות בדף ק"ה רע"ב ולי אני המך לא נהירא דהא אשכחן בפ' החליל נ"ב ב' דקאמר קרא אשכחו ודרוש גבי התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה ופסק כן הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ה מה' סיכה והכי נמי אמרינן בסוף פ' המוכר את הבית ע"ב ב' קרא אשכחן ודרוש א"כ לכתוב קרא ואם את שדה מקנתו אשר לא אחוזתו וכו' גבי לוקח שדה מאביו והקדישה ואח"כ מת אביו מנין שתהא לפניו כשדה אחזה ופסקו הרמב"ם בסוף פ"ד מה' ערכין וחרמין יע"ש וכן בהמוכר את הספינה צ' א' גבי אין מוסיפין על המדות יותר משתות קאמר שמואל קרא אשכח ודרש ופסק כן הרמב"ם בפ"ח מה' גניבה ובלאו הכי הא תבריה לגזיזיה מטעמי אחריני הר"ב פרי חדש בפירושו לה' תלמוד תורה שם ואשכח פתרי לקושייתו אשר הקשה על הרמב"ם ע"ש שהאריך הרבה בזה:
תקלב
קולי ב"ש וחומרי ב"ה דקחשיב במסכת עדיות אינן רק כל אותן משניות שהם חלוקות בטעמם אבל אותן משניות דאית חד טעמא לכולהו קתני חדא והוא הדין לאינך קול הרמ"ז בפי' המשניות פ"ד דעדיות ופי"א דאהלות וכן נראה בשו"ת שי למורא ססי' ס"ו ובחידושי הלכות בפ"ק דביצה דף ט' ב' ע"ש:
תקלג
קולי ב"ש וחומרי ב"ה דקחשיב במסכת עדיות הם דברים דאית בהו נפקותא בדיעבד כגון איסור והיתר אבל מילי דליכא בהו שום נפקותא בדיעבד רק שלכתחלה אסירי אבל איסורא ליכא בדיעבד לא קא חשיב התם ר' בצלאל בש"מ לב"מ דף קט"ז ב' בשם תלמידי הרי"ף ובזה הוה ניחא לי מה דלא תני בעדיות מתני' דריש פ' האשה שנפלו דקתני נפלו לה משנתארס' בש"א תמכור ובה"א לא תמכור אע"ג דב"ש לקולא וב"ה לחומרא והיינו טעמא דלא נפקא לן מידי בדיעבד דהא קתני בתר הכי אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים אך ממאי דהוקשה לו לירושלמי דפאה פ"ו ושם בכתובות אמאי לא הני לה בעדיות ולא אשכח פירוקא אחרינא אלא משום דהוי קל מצד א' וחמור מצד אחר ובעדיות לא תני רק מה שהוא חמור משני צדדין משמע דלא ס"ל לירושלמי הך חילוקא דאל"כ הכי הוה ליה למפשט כיון שהוא תירוץ יותר מרווח ולא היה צריך לדחוקי בכמה משניות אחרות שהקשו מהן על ההוא תירוצא. איברא דמדברי הרי"ף ס"פ ה שנפלו מוכח דס"ל דהבנת זה הירוש' הוא ממש מ"ש ר' בצלאל שהזכרתי שכת' וז"ל פי' חמור מצד א' דתנן ב"ה אומרים לא תמכור וקל מצד א' דתנן אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים ע"כ ואני לא זכיתי לירד לעומק דבריו שאם כמו שפירש הוא ז"ל דחמור מצד א' מקרי מה שמחמירין בה דלכתחלה לא תמכור וקל מצד א' הוי מה שמודים ב"ה לב"ש דבדיעבד אם מכרה ונתנה קיים מאי זה דפריך עלה בירושלמי ממתני' דבש"א הפקר לעניים הפקר דהלא קל לעניים וחומרא לבע"ה ואפילו הכי תנינן לה בעדיות ומאי קושיא והלא בההי' מתני' לא מצינו שהודו ב"ה לב"ש כלל כי היכי דליתקרי חומר מצד אחד וקל מצד א' ותו דאם כדבריו לא יתיישב כלל מאי דהדר מקשה שם אוף הכא קל הוא לאשה ואינו חומר לבע"ה שעדיין לא זכה בה דהא לדעתו ז"ל אכתי עכ"ז הוי חומר מצד א' וקל מצד א' מצד ההודאה שהודו ב"ה לב"ש ולי אני המך הדבר צריך תלמוד כדי להתיישב היטב בדעת הרי"ף ז"ל כי פשט דברי הירושלמי כפי הנלע"ד הוא דקרי חומר מצד א' מצד האשה והבעל כי מה שהוא קולא לאשה לב"ש הוא חומרא לבעל ומה שהוא חומרא לאשה לב"ה הוא קולא לבעל והכי נקטו לה התוס' בפשיטות בריש האשה שנפלו ע"א א' ד"ה נפלו לה וז"ל י"ל לא תני אלא דבר שהוא חמור משני צדדין והכא קל לאשה וחומר לבעל וכו' ע"כ וכונתם מבוארת דהבינו הדברים כפשטן דחומר מצד א' וקל מצד א' דאמרו בירושלמי פירושו הוא מצד האשה והבעל וכדכתיבנא וכן תמצא עוד להריטב"א ולמהרי"ט בחידושיהם לכתובות ולהרמ"ע בתשובותיו ססי' ק' וססי' קכ"ז ולשדה יהושע שם לך נא ראה וכן מצאתי עוד להר"ב הון עשיר שבריש פרק האשה שנפלו הרבה גם הוא להקשות על סברת הרי"ף מדקדוק דברי הירושלמי הנ"ל והעלה כפי' התוספות יע"ש. ברם בהיותי נבוך בענין זה כי לא אאמין כי יסופר שיצאו דברים כאלה מפי קדוש כמוהו יגעתי ומצאתי דתלו בוקי סריקי בהרי"ף ז"ל ונהפוך הוא שהוא ז"ל דרך קסתו כאוהב לנתוש ולנתוץ זה הפירוש שהזכיר הוא ז"ל בסוף פרק האשה שנפלו וזה חזיתי ואספרה שבס' דרך תמים בהגהותיו על הרי"ף שם כת' וז"ל סוף הפרק חסר לשון וכצ"ל בפ' בית שמאי ע"כ לשון האכם המפרש ועיין בסוף הספר ותמצא מה שהקשה הרי"ף ז"ל על זה הפירוש ומה שפירש הוא ז"ל עכ"ד אלהים חיים וכאשר שמעתי כן ראיתי בס' תמים דעים סי' רי"ט כל אותה סוגיא שכת' הרי"ף בסתמא בסוף פ' האשה שנפלה הביאה שם הרי"ף גופיה בשם חכם א' וסתר כל דבריו הילך לשונו וההלכה השנית הוא האשה שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס לפי שראיתי אותה סתומה אצל החכמים וראיתי לאחד מהם פירוש כת' אותו בחבורו וז"ל ההיא מתניתא וגמרא דיליה חזינן בה וכו' עד ואיתא נמי בגמרא דפאה בפ' בית שמאי עכ"ל ועיינתי אותו וראיתי אותו פי' בלתי נכון ובלתי מתייש' ויש בו קושיות רבות אין תירוץ לאחד מהן ראשונה וכו' ומה שביאר עוד ז"ל במה שאמר הירושלמי בחומר מצד א' וקל מצד א' הוא ג"כ נמנע וזה שאם היה פי' קולא וחומרא כמו שזכר לא היה אפשר להוציאה מכלל קולי ב"ש וחומרי ב"ה הואיל וב"ש מתירין למכור לכתחלה וב"ה אינם מתירין למכור לכתחלה ואם הם שוים במי שעברה ומכרה שמכרה קיים זהו ענין שני שהסכימו עליו ולא יאמר קולא וחומרא אלא במה שנחלקו בו לא במה שהסכימו עליו אבל ראוי לפרש שדברי ב"ש הם קולא לאשה וחומרא לבעל ודברי ב"ה הם חומרא לאשה וקולא לבעל וכו' עד כאן תורף דברי הרי"ף ז"ל ועש"ב אתה הראת לדעת שנפל ט"ס בספרי הרי"ף ז"ל והשמיט עיקר דבריו דהוא ז"ל פליג על החכם שפירש כן ואחר עמל וטורח מצאתי עוד למהר"א דיל ויקייו בתיקוני הרי"ף שלו כ"י שכת' שם שנסחא משובשת היא ושבהרי"ף של דפוס קושטנטינה השמיטו כל אותה סוגיא ודי בזה להראות העמים והשרים שלא יצאו הדברים מפי הרי"ף ז"ל ואדרבא אפכא מסתברא ליה כאמור ומעתה נוראות נפלאתי מהר"ב שושנים לדוד ריש פ' האשה שנפלו שאחר שקרא ושנה דברי הראב"ד שאני המך הראיתי לו שנסחא משובשת הוא עודנו עומד על משמרתו ואמר דאין הנסחא משובשת אלא נכונה ואמיתית ופירש מה שפירש וכו' ע"ש ודין גרמא ליה שלא סר לראות בס' תמים דעים סי' רי"ט דאילו הוי חזי שם היה מקבל את האמת ממי שאמרו:
תקלד
קולי בית שמאי וחומרי ב"ה לא קחשי' בעדיות אלא דברים שלעולם הם. חומרא אבל דבר שלפעמים הוא חומרא ולפעמים הוא קולא לא תני לה שו"ת רדב"ז ח"ב בלשונותיו על הרמב"ם סי' כ"ב:
תקלה
קולי ב"ש וחומרי ב"ה דחשיב בעדיות היינו דוקא תלמידי ושמאי והלל דעלייהו אמרינן ב"ש במקום ב"ה אינה משנה אבל דשמאי והלל גופייהו לא קחשי' התי"ט בריש נדה וקול הרמ"ז בריש עדיות:
תקלו
קולי ב"ש וחומרי ב"ה דקחשי' בעדיות הם דברים דמודו בהו כ"ע דב"ש מקילין וב"ה מחמירין אבל אי איכא מאן דפליג בהא אי ב"ה מחמרי או לא לא קחשיב כ"מ פרק ה' מה' כלאים:
תקלז
קולי ב"ש וחומרי ב"ה דקחשיב בעדיות אפשר לומר דלא קחשיב אלא מאי דידעינן אנן בלי שום פירוש דב"ש לקולא וב"ה לחומרא אבל אי לא ידעינן דב"ש לקולא אלא משום דמפרשי תנאי מלתייהו דב"ש לא קחשי' כ"כ הר"ש אלגאזי בספרו יבין שטועה דף ק' א' ע"ש שנדחק בזה יען הוקשה לו אמאי לא קחשי' בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה מתני' דפ"ב דאהלות דקתני ובגלגלת ב"ש אומרים מלא מקדח וב"ה אומרים כדי שינטל מן החי וימות דהתם נמי ב"ש לקולא דאפילו לא נחסר אלא פחות מסלע אינו מטמא באהל ושיעורא דב"ש אפי' לחכמים ששיערו בגדול של לשכה הוי פינדיון שפחות מסלע כמ"ש שם ר"ע מברטנורה עכת"ד ולי אני המך הך כללא לא מיחוורא מכמה טעמי חדא כיון דקושטא הכי הוי דב"ש מקילין ע"פ פירוש התנאים כי רוח ה' נוססה בם לכוין אל האמת מה יתן לך ומה יוסיף שנדע הדבר מעצמינו או שנדעהו על פי התורה אשר יורונו התנאים ז"ל ותו דכפי הנראה לפק"ד אישתמיט מיניה תלמוד ערוך דבכורות ל"ח א' דבפירוש אמרינן שם דבהך מתני' דגלגלת הוו בית שמאי לחומרא וב"ה לקולא כדרכם בכל מקום דהא לעיל דף ל"ז ב' בתר דמייתי מתני' דאהלות קאמר דיתיב רב חסדא וקמבעיא ליה כמה הוא כדי שינטל מן החי דקאמרי ב"ה ואמר ליה רב תחליפא בר אבדימי הכי אמר שמואל כסלע והקשה לו רב חסדא מההיא דתנן בפי"ז דכלים מאור הנעשה בידי אדם שיעורו כמלא מקדח גדול של לשכה שהוא כפונדיון האיטלקי וכסלע הנידונית וכמלא נקב שבעול דמינה מוכח דמלא מקדח וסלע אידי ואידי חד שיעורא הוא וא"כ ב"ש וב"ה במאי פליגי ואישתיק רב תחליפא א"ל רב חסדא שמא מקדח וחיסומו שנינו פירוש כדי שיכנס ויצא המקדח בריוח דהוי יותר מכסלע כמ"ש שם רש"י וא"ל רב תחליפא לא תימא שמא אלא ודאי מקדח וחיסומו שנינו וכו' רב פפא אמר מקדח גדול שנינו מכלל דמקדח סתם זוטרא נמי מכסלע הניחא לר"מ אלא רבנן מאי איכא למימר דתנן באיזה מקדח אמרו בקטן של רופאים דברי ר"מ וחכמים אומרים בגדול של לשכה ולר"מ מי ניחא הוה ליה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ואנן דתנן תנן דלא תנן לא תנן א"ר נחמן סלע נירוני' שנינו במקדח גדול סלע סתם זוטרא ממקדח סתם ע"כ ופירש"י סלע נירונית שנינו דהוי כמקדח גדול אבל בסלע דקאמרי ב"ה זוטר אפילו ממקדח קטן של רופאים הילכך אפילו לר"מ שיעורא דב"ש נפיש עכ"ל הא קמן מבואר דלכולהו תירוצי שיעורייהו דב"ש נפיש משיעורייהו דב"ה דהיינו לחומרא שיטמא באהל עד שיחסר שיעורא רבא וכמבואר בדברי רש"י שהבאתי ולא מבעיא לפי המסקנא אלא אף לפום מאי דפרכי' לר"פ מבואר דע"כ לא פרכינן עליה דהוה ליה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה אלא אליבא דר"מ דמפרש לה בקטן של רופאים אבל לרבנן דס"ל בגדול של לשכה מעולם לא עלה על דעת לומר דשיעורייהו דב"ש זוטר מב"ה וכ"כ התי"ט שם וז"ל בקטן של רופאים וכסלע דב"ה זוטר ממנו והוי ב"ש לחומרא דהא לא תנן לה במסכת עדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה גמר' פ' ו' דבכורות דף ל"ח עכ"ל ומכאן אתה דן דלא צדק מוהרש"א במ"ש דאפילו לחכמים ששיערו בגדול של לשכה הוי פונדיון שהוא פחות מסלע דליתא אחרי המחילה רבה וגם הרע"ב לא אמר רק דמקדח גדול של לשכה שיערו שהוא נקב כפונדיון אבל שהוא פחות מסלע לא אמרה ולא עלתה על לבו רק הוא תולדה שהוליד מהר"ש אלגאזי ממה דאמרינן בדוכתי אחריני דפונדיון הוא א' ממ"ח בסלע ואחרי המחילה הראויה לא דק כי הרע"ב ז"ל לא נתכוין אל זה הפונדיון הקטן שהוא א' ממ"ח בסלע רק על פונדיון האיטלקי הנזכר בפי"ז דכלים משנה י"ב גבי מאור הנעשה בידי אדם כמ"ש שם התי"ט דשיעוריה כסלע הנידונית דמסקינן בבכורות שהבאתי דנפיש שיעוריה מסלע סתם דב"ה וכ"כ שם להדיא הרמב"ם והר"ש. ובר מן דין אף אי יהיבנא ליה שיטתיה דבהך מתני' דגלגולת הוו ב"ש לקולא וב"ה לחומרא אכתי לא ידענא מה זו קושיא דמקשה אמאי לא קחשיב לה בעדיות דהא לא בסתר דבר מוהריק"א ז"ל שם בכלליו בשם התו' דריש האשה שנפלו שכתבו בשם הירושלמי דלא תני גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה אלא דבר שהוא חמור משני צדדים וקל משני צדדים ועליה קאי מוהרש"א ואמר כתבו התו' פ' האשה שנפלו וכו' וא"ת אמאי לא חשיב וכו' והנה עלה דהך מתני' דשדרה וגלגולת דלענין טומאה נשנית אמרי' בריש אלו טריפות מ"ב ב' וכן לטרפיות כלומר כמחלוקת לענין טומאה כך מחלוקת לענין טריפות וכמו שמתבאר בפ"ק דעירובין דף ז' א' דקאמר תרי חומרי דסתרי אהדדי כגון שדרה וגלגולת והיינו בין בשדרה בין בגלגולת וכמ"ש להדיא ר' שמשון בפ"ב דאהלות ורש"י ז"ל בפ' אלו טריפות נ"ד ב' וכן מתבאר מדברי הרמב"ם בפ"י מה' שחיטה והסכימו לדבריו הרמב"ן והרשב"א והר"ן כמו שתמצא שם בכ"מ וכן פסק הרב"י ושאר פוסקים והשתא נמצא דמאי דהוי קולא לב"ש לענין טומאה דבפחות מסלע שחסר מן הגלגולת שוב לא יטמא באהל הוי חומרא לענין טרפיות דכיון שנחסרה פחות מסלע הוי טריפה והכי נמי לב"ה מאי דהוי חומרא לענין טומאה הוי קולא לענין טרפיו' ואמטיל הכי לא קחשיב לה בעדיות משום דהוו חומרי וקולי דמצד א' בלחוד אלא דאין אנו צריכין לזה דהא כבר הוכחנו מן הש"ס דקושטא קאי דבהך מתני' דגלגולת הוו ב"ש לחומרא וב"ה לקולא כדרכם בשאר דוכתי וכן מצאתי שוב להרמ"ע ז"ל בתשובותיו סי' ק' שכתב דאפי' לר"מ לא מצי חשיב להך מתני' דאהלות בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה מכח ההיא ירושלמי דהאשה שנפלו דלא חשבינן בעדיות אלא דבר שהוא קל משני צדדים לב"ש והכא לענין טריפה חומרא הוא לב"ש וכדכתיבנא ואע"ג דהוא תנא דמסייע לי מ"מ איכא למידק עליה דלא הוה ליה למנקט לעיקר טעמא ההוא דהאשה שנפלו כיון דלפום מסקנ' דבכורות לא מצי למתנייה בעדיות משום דהוו ב"ש לחומרא וכדאמרן גם לא אוכל להתעלם ממ"ש עוד שם בתחילת דבריו דכדי שינטל מן החי וימות מפורש בבכורות דהיינו כסלע ובש"א מלא מקדח גדול של לשכה כדרבנן התם והיינו נמי כסלע כדתנן בכלים פי"ז אלמא קים להו לרבנן שלא נחלקו ב"ש וב"ה בזה אלא דב"ה פרישו למילתייהו טעמא מאי אינה מטמא באהל בחסרון זה שאם ינטל כנגדו מן החי ימות אלו דבריו ז"ל והוא פלא דגם זה נראה שהוא הפך מסקנא דבכורות דהא לכולהו תירוצי דאיתמרו שם חלוקים הם ב"ש וב"ה וכמו שכתבתי למעלה ובשלמא אי הוה אמרי' דס"ל דהאי מסקנא ליתא אלא לפי הס"ד דמקשן דח"ל דהו"ל מקולי ב"ש וחומרי ב"ה ולפי שיטתו משני ליה לחלק בין סלע סתם לסלע הנירונית אבל לפי האמת לא קשיא דלא מייתי אלא מה שהוא קל משני צדדין וחמור משני צדדין ולא קשיא מידי ולפ"ז הוה קאי מסקנא דב"ש וב"ה אמרו ד"א ורב חסדא סבר דהו"ל מקולי ב"ש וחומרי ב"ה ובזה הוה מצי לתרוצי נמי למוהרש"א ניחא אבל כ"ז חסר מן הספר ותו דתירוץ מרווח שני ליה לחלק בין הסלעים כיון דהכא תני סלע סתם והתם תני סלע נירונית ולכן לי המך צ"ע:
תקלח
קולי ב"ש וחומרי ב"ה דקחשיב בעדיות הם משניות כולם שנויות במשנתינו ולהכי כדאשכחן מתני' דב"ה מחמירין וב"ש מקילין פרכינן ולתנייה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה כמו שתמצא בפ' אלו טריפות נ"ב ב' ומצאתי מחודש דאף כשמצינו בברייתא דב"ה לחומרא וב"ש לקולא פריך תלמודא א"כ הוה ליה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ולתנייה במסכת עדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה ומצאת כי תדרשנו בפ' יוה"כ פ' א' על ברייתא דמייתי שם כמה ישתה ויהא חייב וכו' ע"ש וכן מצאתי עוד בפ"ד דזבחים ל"ח ב' ובפ"ד דבכורות ל' ב' ובפ"ח דערכין ז"ך ב' יע"ש והכי נמי פריך בירושלמי דיומא שם על ההיא ברייתא דאייתינא הן אמת דלכאורה כמו זר נחשב למפרך על ברייתא שנשנית אחר המשנה דלתנייה רבי בעדיות דהא כל אינון דמייתי התם הם משניות ששנאם רבינו הקדוש כל אחד ואחד במקום הראוי לה כידוע ומכיון שרבי לא שנאה במשנה רבי חייא מנין לו עד שנפרוך דליתנינהו גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה ולפק"ד נראה לתרץ דאף שר' חייא ור' אושעיא הם הם שחברו הברייתות עכ"ז לא חברום מדעת עצמם אלא ע"פ רבינו הקדוש רבם היו כותבים מה שהוסיף רבי על המשניות כמ"ש התוספות בפ' הגוזל קמא צ"ד ב' ד"ה בימי רבי וז"ל אבל ברייתות היה שונה ר' חייא מה שהיה מוסיף ר' על המשניות ע"כ וע' תו' סנהדרין ג' א' סד"ה שלא וכ"כ הריטב"א הובאו דבריו ביבין שמועה כלל רס"ב ורס"ג שהברייתא נשנית אחר המשנה שהם תלמידי רבי ולפיכך אע"פ דאיכא סתם במתני' שמא רבי שנה להם בברייתא לבסוף וע"ע שם ביבין שמועה דף ד' א' שכתב דלפעמים רבי כתב דבר אחד במשנה ולא פירש הטעם ואמר לו לר' חייא ושנה אותו בברייתא וכו' יע"ש הא קמן מבואר שעל פי רבי ועצתו נכתבו הברייתות וכ"כ רש"י בפ"ב דתענית כ"א א' וכן מצאתי בתשובת ר' שרירא גאון שהביא בס' יוחסין שכתב וז"ל וכי ר' לא שנאה ר' חייא מנין לו דר' חייא תלמיד ר' הוה ומאי דאגמריה ר' הוה אמר ולית ליה לר' חייא אלא מאי דאית ליה לרבי וכו' יע"ש ומכאן תשובה למה שעלה בדעת מוהר"י חאגיז בהקדמתו לעץ החיים לומר שהתוספתות הם שסידר ר' חייא לפני רבי וברייתות הם משניות שנאמרו שלא מדעת ר' וחוץ למדרשו דליתא ומצאתי להתו' דפ"ק דב"מ ו' א' ד"ה דתני דלפעמים הוה תני ר' מתני' ע"י ר' חייא ע"ש ויש לדקדק עוד כן ממ"ש הרא"ש בפ' ארבעה נדרים כ"ח א' תנא מתני' נדר להודיעך כחן דב"ש ואע"ג דכח היתירא עדיף אברייתא קא סמיך דאשמועי' בה כח דהיתירא ע"כ וכ"כ עוד רש"י פ"ק דחולין ט"ו ב' ד"ה ור' חייא מכשיר ואשמועי' מתני' דעד כאן לא מכשיר ר' חייא וכו' ודברי ר' חייא דמכשיר הם בברייתא לפי דעת רש"י שם וקאמר דר' במשנה פירש דברי ר' חייא שבברייתא ואיתא תו בפסחים מ"ח א' שתק ליה בברייתא ומהדר ליה במתני' דלכאורה קשה אכולהו דכיון שהמשנה נשנית קודם הברייתא כידוע וכמ"ש הרא"ש בהדיא פ' אלו מומין איך שייך לומר דשתיק ליה בברייתא ומהדר ליה במתני' ואיך כתב רש"י בההיא דחולין והרא"ש בההיא דנדרים דר' סמיך אבריית' ואשמועי' במתני' פירושא דברייתא אבל במה שכתבתי דר' הוה ידע הברייתות ור' חייא ור' אושעיא היו כותבים מה שהיה אומר להם ר' ניחא הכל ועיין גופי הלכות כלל רס"ו וע"ע בתו' פ"ט דנדה ס"ב ב' ד"ה ר' חייא ובמוהרי"ק שורש קע"ז שכתבו שכל הברייתות צריך שתהיינה רמוזות במשנה ואי לא אז פרכינן אי רבי לא שנאה ר' חייא מנין לו וע"ע שיטה מקובצת על ביצה דף כ"ד ב' וברש"י שם ו' ב' ד"ה וכי תימא ובר מן דין הא אשכחנא לרש"י ז"ל סוף מס' קינין שכתב דההיא דתנינן תמן זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין וכו' היא ברייתא ושכן בס"פ עשרה יוחסין מייתי ברייתא אחר וסס המשנה ע"ש ואחר הדברים והאמת האלה מיתרצא שפיר קושייתן דלעיל דכיון דהש"ס מייתי ההיא ברייתא לסיעתא או מותיב מינה תיובתא ודאי דמתרצא היא והסכים רבי עליה ועל פיו כתבוה ר' חייא ור' אושעיא תלמידיו ומאחר שכן שייך שפיר לאקשויי דהו"ל לר' גופיה למתנייה בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה כיון דס"ל כוותה ואין להקשות דא"כ לכולהו שאר ברייתות דמתניין בי ר' חייא ור' אושעיא נמי תקשי דליתנינהו רבי במתני' משום דס"ל הכי דשאני הכא דכיון דר' נחית למניינא וקחשיב בעדיות כל הדברים דב"ש מקילין וב"ה מחמירין הוי כאלו פירש דדוקא הני ותו לא וע"ז שייך למפרך כיון דר' סבר כאותה ברייתא דקולי ב"ש וחומרי ב"ה הו"ל למתנייה בהדי אינך כי היכי דלא תיקשי דידיה אדידיה מה דלא שייך הכי בשאר ברייתות אחר זמן הגיע לידי ס' שמות בארץ וראיתי אליו ז"ל שנתעורר גם הוא בקושייתין דלעיל ולא העלה לה ארוכה ואני הנלע"ד כתבתי ואחרי שובי נחמתי מכל זה האריכות שהרי בפ"ה דעדיות סוף משנה א' קתני ר"י גבי ו' דברים מקולי ב"ש וחומרי ב"ה החמת בש"א וכו' והוא מתוספתא דכלים כמ"ש שם הר"ש ע"ש וא"כ שייך שפיר להקשות גבי ברייתא נמי וליתנייה במס' עדיות ועמ"ש פ"ח משנה ו' שהיא ברייתא במגילה י"א ושאר דוכתי מייתי לה בלשון תניא ותו לא מידי:
תקלט
קולי ב"ש וחומרי ב"ה דקחשיב בעדיות. היינו מילי דאיפליגו בהו ב"ש וב"ה בלחוד אבל לא במאי דאפליגו בהו תנאי אחריני נמי בית דוד על המשניות פ"ב ממעשר שני משנה ט' ונדחק בזה משום דקשיא ליה אמאי לא תני בעדות ההיא דהפורט סלע של מעשר שני דבש"א בכל הסלע מעות ובה"א בשקל כסף בשקל מעות ע"ש ולדידי ליתא להאי כללא דהא קתני ר"י בפ"ה דעדיות גבי ו' דברים מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ההיא דהחמת בש"א צרורה עומדת וכו' שהיא תוספתא דכלים כמ"ש שם הר"ש אע"ג דאיפליגו בהא מילתא גופא תנאי אחריני בפכ"ו דכלים משנה ו' ע"ש ואישתמיט מיניה נמי דלעיקר קושיתו כבר העלה לה ארוכה ר' בצלאל בשיטתו המקובצת על ב"מ דף קס"ז ב' ואמר בשם תלמיד הרי"ף דלא תני התם אלא מידי דאית ליה נפהוהא בדיעבד כגון איסור והיתר אבל מידי דבדיעבד ליכא איסורא לא קחשיב הבאתי דבריו אחת למעלה עוד תירוץ הריטב"א דכיון דההיא דהפורט לאו מילתא דאיסורא והיתרא ממש הוא אלא תרנתא היכי עדיף טפי לפרוט ליכא למחשביה התם בקולי וחומרי וע"ע בספר הון עשיר על המשניות שם ובספר יקר תפארת להרדב"ז ספ"ה מה' מעשר שני ונטע רבעי:
תקם
קושיא לפעמים מקשה לאמורא מבריי' והוה מצי לדחויי דהאמורא מיירי בהכי ולא קאמר משום שהאמוראים שהקשו לו מאותה בריי' היו יודעים דבכל גוונא קאמר אבל הבריי' שקדמה להם הרבה מצו לפרושי כן וכן ברכת אברהם חלק ד' סימן קכ"א:
תקמא
קושיא אורחא דתלמודא הוא דאע"ג דכבר הקשה קושיא חדא לאמורא או תנא וסליק מיניה כי הדר מקשה עליה קושיא אחרינא הדר ואמר ולפלוני מאי שנא או מנא ליה וגדולה מזו מצינו בפ' אלו מציאות גבי ומצאתה דקאמר ואידך אע"ג דסליק מיניה הרשב"א בחדושיו פ"ז דיבמות דף ק"ך סע"ד:
תקמב
קושיא כשמקשה התלמוד שתי קושיות הדרך הוא לאקשויי הקו' הפשוטה ברישא ושוב הקושיא החלושה דאי מקשה מתחלה הקושיא החלושה הוה דחינן לה בגילא דחיטתא אבל כי פרכינן עלה מעיקרא מקושיות חזקות ופשוטות והוצרך לדחוק בהם שוב פרכינן עליה קו' כל דהו לומר דבהכי נמי תצטרך לידחק וכי מצרפת ליה בהדי אינך דוחקי הרי היא נמי קושיא חזקה כ"כ ר' בצלאל בשיטה מקובצת על כתובות פי"ב דף כ"ט ד' אמנם בשיטתו על ב"מ פ"ק דף ה' ג' כתב בשם רבו דאורחיה דתלמודא דפריך הקל הקל ברישא והדר פריך וכו' שהיא קו' יותר חזקה וכזה ראה וחדש בס' שארית יוסף בנתיב הקו' כלל ל"ז מדברי הרא"ש והתוס':
תקמג
קדימה לפעמים מקדים הש"ס סברת האמורא שהוא בתרא לסברת מי שהוא קדמון ממנו לפי שסברתו איתמרת בגמ' דילן וסברת הקדמון נאמר' במערבא מעדני מלך בחולין דף קצ"ב ב' ולזמנין מקדים התנא ההוא דלא חכים ולא חשיב כולי האי משום דמיוחס טפי או לפי שהוא נשוי הריטב"א בחידושי כתובות פי"ג דף ס"ג ג' וע"ש וכ"כ התוס' שם דף ק"ה א' ד"ה דחשיב ולפעמים מקדים האחרון לפי שמתחלה היו שונים דברי האחרון בלחוד ואח"כ נודע להם שגם הקדמון היה אומר כך שיטה מקובצת לכתובות בפ"ק דף נ"ט א' ובזה ניחא דבריש ברכות ו' ב' מקדים דברי ר"א ורבי אבא בר כהנא שהם אמוראים לדברי ן' עזאי ואמרי לה ן' זומא התנאים שהוא דבר זר ולפעמים מקדימו משום דבעי לפלפל אח"כ על דברי הקדמון עיין ס' שמות בארץ ביום תרועה דף י"ג א' וע"ע הליכות אלי כלל תר"ד ותר"ה ובהליכות עולם ש"ב פ"ב ושארית יוסף בנתיב המשנה כלל כ"ד ובסוף נתיב הפירוש:
תקמד
קדימה מצינו לשון זה אע"פ שאין אחריו מאוחר כדאמרי' בפ"ק דחולין חידודא קודם לליבונא וכדפירשתי התם הריטב"א בחידושי יבמות כ"י פ' הבא על יבמתו ובחידושיו על חולין שבידינו בקשתיו ולא מצאתיו:
תקמה
קראי דייקי כוותיה דפלוני. לא אמרינן כן מסברא דנפשין כל עוד דלא איתמר הכי בגמ' בהדיא כ"כ הנימוקי יוסף ריש פ' השואל בשם האחרונים שחלקו בזה על ר"ח:
תקמו
קרא אסמכתא בעלמא. מצינו לפעמים דקאמר במילתא דאסירא מדאו' משום דעיקר קרא לאו להכי הוא דאתא אלא דאסמכוה עליה וכמו דאמרינן בעלמא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא ה"נ אמרינן מדאו' וקרא אסמכתא בעלמא הוא וזה כלל מחודש שו"ת ריח שדה סי' י"ב ובליקוטיו שם דף ע' א' ע"ש:
תקמז
קרי ביה כך וכך. כתבו התו' ז"ל בפ"ק דכריתות ז' א' ד"ה קרי ביה לא יסיך דאפילו מאן דלית ליה מסורת בעלמא הכא שאני שאינו מוסיף על התיבה אלא מסרס התיבה להטיל יו"ד בין סמ"ך לכ"ף ע"כ משמע מדבריהם דאי הוה מוסיף על התיבה אפילו אות אחת תו לא הוה שייך למימר קרי ביה אך מדברי רש"י דפ' התכלת מ"ג ב' לכאורה משמע דלא ס"ל הכי דהא עלה דתניא שם חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך כ' הוא ז"ל מה ה' אלהיך קרי ביה מאה הרי דיליף לה מקרי ביה אע"ג דאי קרינן מאה צריך להוסיף אות האלף אבל לפי האמת אי אפשר לומר דרש"י ז"ל פליג בזה דהא קושטא דמילתא הכי הוי דאכל קרי ביה וכו' הנמצאים בש"ס לא מוספינן שום אות כלל רק מחליפינן אותם מרישא לסיפא או דבמשמעות ההיא תיבה גופה משתמע ההוא קרי ביה דאיתמר עליה כגון קרי ביה זבח זבחיי דפ' תמיד נשחט ס"ד א' דמדכתיב זבחי זבחי תרי זמנין שקלינן אות יו"ד דחד מינייהו ושדינן לה אאידך וקרינן ביה זבח דהיינו פסח וקרינן נמי זבחיי לשאר הזבחים וכן נמי קרי ביה עמך וקרי ביה מעמך דפ"ק דר"ה ו' ב' ושם כ"ד א' קרי ביה אתם גבי אשר תקראו אותם במועדם וכן בכמה וכמה דוכתי אחריני דבגמ' אחר הדקדוק בהם קא חזינא דהכי הוי והשתא על כרחנו לומר דלאו דוקא נקט רש"י קרי ביה מאה אלא רצונו אל תקרי מה אלא מאה וכ"כ התו' שם בקונטרס פירש אל תקרי מה אלא מאה והכי נקט לה בפשיטות גם הערוך בערך מאה ואי נמי נימא דדוקא הוא אכתי אפשר לומר שכיון שאית מ' ושל מה היא קמוצה מובלעת בה האל"ף בכח כאילו יאמר מאה כמו במצינו באלף הנחות וקאם שאון וכן ראש עושה כף רמיה וכדומה ואין זה מקרי תוס' אות:
תקמח
קסבר משמעותו הוא דאיהו לגרמיה קסבר כך ולית הלכתא כוותיה וביתר שאת היכא דיהיב טעמא לשתי ברייתות ובחדא מינייהו נקט בסתם מ"ט דכתיב וכו' ובאידך נקט מ"ט קסבר וכו' כ"כ הר"ב שער יוסף על הוריות דף ק"ה ובריש ע"ב כ' דדקדוק זה דומה קצת לר"פ קרא אשכח ודרש דלית הלכתא הכי ע"ש ואני המך כבר כתבתי למעלה דהך כללא דקרא אשכח ודרש לאו בר סמכא הוא ע"ש ולדידי טפי הוה ליה למדמייה לאמר לך ר' פלוני דכתיבנא באות האלף משמיה דמרן ושמות בארץ דהכוונה היא דאמורא הוא דמתרץ לנפשיה הכי אבל הע"ש לא ס"ל הכי ע"ש ומה גם דאיהו גופיה בדף מ' סע"ג קיימו וקבלו ולא בטלו להדין דיוקא מסברא דנפשיה אלא דלפי האמת לא הא ולא הא צריכי דהא אשכחנא סעד לדבריו מהתוס' ז"ל בפ' כיצד צולין פ"א א' שכתבו בהדיא קסבר ר' יוסי מכאן ולהבא היא מטמאה פירוש ואנן סבירא לן כרבנן דלמפרע מטמאה וכ"כ רש"י שם והגם דההיא לא הוי מצד דקדוק הלשון אלא מצד הענין הוא דהוכרחו לפרש כן כמו שיתבאר למעיין שם מ"מ נקיט מיהא דאף אנן בדידן מצינן לדיוקי אבל אנן לא סבירא לן הכי וכן יש לדייק עוד ממ"ש מרן בכ"מ ספ"א מה' תרומות בשם הסמ"ג שכ' לדעת הרמב"ם דמדמתרץ הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן ואינו אומר קסבר משמע שסובר שכך הלכה ע"כ מבואר שפיר דאי הוה אמר קסבר לית הלכתא הכי וכדברי הרב הנ"ל וכעין זה מצאתי להמרדכי ז"ל בסוף עירובין דף רכ"ו ב' שכ' דמדקאמר רב לא הני פתוחות משמע איהו לא תני אבל אנן תנינן ע"כ ועיין בס' שושנים לדוד פ"ז דסנהדרין משנה ד' ועוד ע"ש ריש שבועות שדייק גם הוא כהר"ב שער יוסף:
תקמט
קתני הך מילתא דומיא דאידך. רגיל תלמודא למימר בתרי מילי דסמיכי אהדדי במתניתין או בבריי' לא שנא שהמלמד יהיה שנוי ברישא ותהיה סיפא דומיא דרישא לא שנא שיהיה המלמד שנוי בסיפא ותהיה רישא דומיא דסיפא בכולהו גווני מצינו שהש"ס מדמי להו אהדדי והנה הצד הראשון דסיפא דומיא דרישא תמצאנו בפ' כיצד מברכין ל"ח ב' דקאמר קתני ירקות דומיא דפת וכו' והפת שהוא המלמד הוזכר ברישא וכן בפסחים פ"ב ב' ובקמא ל"ד ב' ובכמה דוכתי אחריני והצד השני דרישא דומיא דסיפא תמצאנו בפ' חבית קמ"ז א' דעלה דתנינן שם הרוחץ במי מערה ובמי טבריא קאמר תלמודא קתני מי מערה דומיא דמי טבריא הרי שהמלמד שהוא מי טבריא הוזכר לבסוף ואפ"ה מי מערה הקודם יליף מיניה וכיוצא בזה תמצא עוד בעירובין פ"ד א' וצ"ב ב' ובפסחים מ"א ב' ובריש חגיגה ב' ב' וי"ט א' וסוכה ל"א א' וב' ובקמא י"ד א' וכ"ו א' ול"ה א' וכאלה רבות עמדי נלאיתי לכותבם ועיין תוס' פ' הזהב נ"ט סע"א וגדולה מזו מצינו בפ' הערל פ' ב' דעלה דתנינן הסריס לא חולץ ולא מייבם וכן איילונית וכו' אמרינן שם בגמ' קתני סריס דומיא דאיילונית וכו' וכן בפ"ק דחולין י"ג ב' על מאי דתנינן שם השוחט בלילה וכן הסומא אמרינן שם בגמ' דקתני לילה דומיא דסומא הרי דאע"ג דמילת וכן מתפרש בכל מקום בלא זו אף זו כדמוכח בפ' חזקת הבתים נ"ב ב' וכמ"ש שם רשב"ם בהדיא וגם לשון זה מורה באצבע שבא להשוות הסיפא לרישא לגמרי כמו שכתבתי באות הוי"ו אפ"ה מפכינן ואמרינן דקתני רישא דומיא דסיפא וכ"ש היכא דליכא מילת וכן דמדמינן ומקשינן הני מילי דסמיכי אהדדי בין שקדם המלמד בין שקדם הלמד ולא סוף דבר במשנה ובריי' הוא דליכא קפידא לדמויי רישא לסיפא אלא אף בהיקשא דקרא אמרי' כן כדאשכחן בריש לולב הגזול ל' א' גבי פסוק והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה דקאמר גזול דומיא דפסח וכו' וכן תמצא עוד שם מ' א' לכם לאכלה לכם דומיא דלאכלה וכן בפ"ק דקידושין י"ד ב' מקיש עברי לעבריה ושם ל"ו א' ומלק והקטיר איתקש מליקה להקטרה וכן דוכתי טובא זיל גמור אלא דלפ"ז יש לדקדק על מ"ש התוס' בפ"ק דסנהדרין י"ד ב' ד"ה אימא וז"ל וי"ל דהתם בהמה כתיב בתריה לאקשויי בהמה לאיש אבל הכא כתיב שור ברישא והדר בעלי' לאקשויי בעלים לשור ולא שור לבעלים וכו' ע"כ מדבריהם מוכח דבהיקשא דקרא יש לנו להקיש השני לראשון לא הראשון לב' וזה תימ' דהוי הפך הני דוכתי דאייתינא דמקשינן ראשון לשני וצ"ע עוד ראיתי למוהר"ש אלגאזי בהליכות אלי כלל תרכ"ב דעל מאי דפרכינן בפ' כל הצלמים מ"ז ב' גבי ג' אבנים הן והא דומיא דבית תנן וכו' הקשה הוא ז"ל וז"ל אבל קשה דסוף סוף מאי חזית למימר דאבן יהיה דומיא דבית ואימא איפכא בית דומיא דאבן וכו' וי"ל דבשלמא סיפא דאבן שיהא דומיא דבית פרכינן אבל רישא דבית שיהא דומיא דסיפא לא פרכינן והביא ראיה לזה מהא דפרכינן בפ' כל התדיר צ"א ב' רישא משום סיפא מי תני ומשני אין במערבא תנא רישא משום סיפא דמשמע דדוקא במערבא אמרי הכי אבל על הסתם רישא עדיף ע"כ ודבריו אלו אינם מתישבים על הלב דכיון דחזינן בגמ' בכל הלין דוכתי דאייתינא דקאמר בפשיטות גמור רישא דומיא דסיפא שפיר שייך נמי להקשות ואימא איפכא בית דומיא דאבן ותיהוי רישא דומיא דסיפא וכדאשכחן בפ' מי שהחשיך קנ"ה ב' דרותיב תיובתא לר' יהודה מההיא דמחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים וקאמר מאי לאו דלועין דומיא דנבלה וכו' אף דהוי רישא דומיא דסיפא ואע"ג דטרח תלמודא לשנויי אמר לך ר' יהודה לא נבלה דומיא דדלועין וכו' מ"מ שינויא דחיקא הוא וכלומר דאיהו לגרמיה יתרץ כן אבל הגמ' לא ס"ל הכי וכמו שכתבתי באות האלף יע"ש והכי נמי מצינו עוד בס"פ כיצד מעברין ס"א ב' דפריך תלמודא באדמויי רישא לסיפא ע"ש הפך מ"ש הוא ז"ל דל"ש למפרך שתהא רישא דומיא דסיפא דליתא אחרי המחילה רבה. גם הלום ראיתי מה שהביא ראיה לדבריו דהרישא היא העיקר מההיא דפ' כל התדיר צ"א ב' דאמרי במערבא תנא רישא אגב סיפא וראיה זו איני מכיר דהתם לא מיירי אלא בריש' דכדי נסבה ולא הו"ל למתנייה כלל אלא דאגב סיפא דאצטריך למתנייה תנא נמי הכי ברישא ללא צורך וכדמתבאר מדברי רש"י שם אבל ההיא דפ' כל הצלמים ודכוותה אנן קיימין ברישא וסיפא דצריך למתני תרווייהו אלא דמטעם היקש וסמיכות אנו באים לדמויינהו ולאקשינהו אהדדי באיזה פרט ובכגון דא הרי כבר הוכחתי בראיות ברורות דכל כך חשיב ליה לתלמודא לאקושי סיפא לרישא כמו רישא לסיפא ואין שום עדיפות לחד מן חבריה ולא כלום ודלא כמו שכ' הוא ז"ל דסיפא דומיא דרישא עדיף למימר טפי מלמימר רישא דומיא דסיפא דעדיפות זה מנין מאחר דחזינן בגמ' דשקולי' הם ויבאו שניהם ואין יתרון לזה מלזה כלל דזמנין נקט סיפא דומיא דרישא וזמנין נקט רישא דומיא דסיפא ומה שסיים עוד ואמר דדוקא במערבא אמרי הכי אני בעניותי שותיה דמר לא גמירנ' דמשמע מדבריו דגמ' דילן לא ס"ל הכי וזה אינו דמדמייתי לה הש"ס ואסכים עלה ואמר אין אמרי במערבא וכו' אין לך הוכחה גדולה מזו דקאי הכי אף לפום גמרין וצא ולמד מהא דאיתא בפ' החובל צ"א א' אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר אבין זאת אומרת ביישו בדברים פטור מכלום ופסקיה להלכה הרמב"ם בפ"ג מה' חובל ומזיק ומרן מוהריק"א בשלחנו הערוך ח"מ סי' ת"ך סעיף ל"ח וע"ע בפ"ב דחולין ל"ב א' אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר' חנינא כדי שיגביהנה וכו' ושם בפרק אלו טרפות נ"ה א' גבי כוליא ובפ' כל התדיר צ' ב' ואתה תחזה דכולהו הלכתא נינהו ולדידי טעמא הוי כדכתיבנא ואוף הכא נמי דכוותא וכל זה הוא לפי דרכו אשר דרך בה שהביא ראיה מההיא דפ' כל התדיר דלעיל אבל אנו כבר כתבנו שרב המרחק ביניהם ולא שוו בשיעוריהם:
תקן
קנסא מקנסא לא ילפינן כן נראה ממאי דאיפליגו רב ושמואל בפ' הניזקין נ"ב ב' עלה דתנינן המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב דלרב הוי מנסך ממש ולשמואל הוי פי' שמערב יין נסך ביין כשר של חבירו ואסרו בהנאה ופרכינן ולמאן דאמר מנסך מאי טעמא לא אמר מערב אמר לך מערב היינו מדמע ואידך קנסא הוא ומקנסא לא ילפינן הרי דלשמואל דהלכתא כותי' בדיני וכמו שפסק הריטב"א בחי' גיטין שם קנסא מקנסא לא ילפינן ולפיכך אי לא היה תני מערב לא הוה אתיא ממדמע דהיכא דקנסו בפירוש דוקא מחייב ולא גמרינן מיניה וכן פסק רב האי גאון במשפטי שבועות דף י"ט ב' וכן הוא דעת הרי"ף ס"פ החובל גבי מעשה באחד שקדם וכסה וחייבו ר"ג ליתן י' זהובים וכן נראה ג"כ דעת הרא"ש שם וכן פסק הרמב"ן בדינא דגרמי שלו דף קי"ב א' וקי"ג א' אך לפי מ"ש הש"ך ח"מ סי' שפ"ה ובמשנה למלך פ"ז מה' חובל ומזיק שדעת הרמב"ם ז"ל לפסוק כרב ליתא לכללין לדידיה אלא דיש לתמוה דכיון שדרכו ז"ל למיזל בתר שיטתיה דהרי"ף איך פליג עליה בהא:
תקנא
קנסא מקנסא. בקנסות דאורייתא ילפינן זו מזו כן נראה בהדיא בפ"ק דמכות ד' א' דעלה דתנינן שם מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין וכו' דברי ר"מ וחכ"א כל המשלם אינו לוקה אמרי' בגמרא בשלמא לרבנן כדי רשעתו כתיב משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות אלא ר"מ מאי טעמא אמר עולא גמר ממוציא שם רע לוקה ומשלם מה למוציא שם רע שכן קנס סבר לה כר"ע עדים זוממים קנסא הוא ע"כ הרי מבואר דילפי' קנסא מקנסא מדניחא ליה להש"ס במאי דמשני דסבר כר"ע דעדים זוממין קנסא הוא פי' ושפיר מצי למילף ממוציא שם רע כיון דתרווייהו קנסא נינהו הן אמת דלכאורה יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר דכל זה הוא אליבא דר"מ דלית הלכתא כוותיה אבל לרבנן דכוותייהו פסקינן אין הכי נמי דלא ילפינן קנסא מקנסא אמנם אחרי התבוננות בדברי התוס' שם ד"ה סבר לה כר"ע דאמר עדים זוממין קנסא הוא יתבאר לנו דגם אליבא דרבנן ילפי' קנסא מקנסא שכתבו וז"ל סבר לה כר"ע דאמר עדים זוממין קנסא הוא פי' ולהכי יליף ממוציא שם רע ורבנן סברי ממונא הוא ולהכי לא ילפי' ליה ממוציא שם רע וכו' ע"כ לענינינו אמור מעתה דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"מ אלא משום דסבירא להו דעדים זוממין ממונא הוא וממונא מקנסא לא ילפי' כמבואר בכמה דוכתי בגמרא אבל אי הוה סבירא להו דהוו קנס שפיר הוו ילפי מהדדי וכמו שמתבאר יותר באר היטב בדברי התוספות עצמם שם וזה פשוט באופן דנמצינו למדין דלכ"ע יתחדש לנו שפיר זה הכלל דקנסא מקנסא ילפינן שלא ראיתיו עד הנה לשום א' מבעלי הכללים ומעתה אחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת צ"ע לכאורה בדברי הרמב"ן ז"ל בהשגותיו לס' המצות בדף ל"ו סע"ב שעל מה שכתב הרמב"ם שלא תצא כצאת העבדים אינה אזהרה רק שלילה כדי שלא יעלה על דעתינו לומר אם עבד כנעני יוצא בראשי איברים כ"ש אמה העבריה האריך הוא ז"ל להוכיח שלא יעלה כן במחשבה לדון אמה העבריה מן עבד כנעני לפי שיציאת עבד כנעני בראשי איברים קנס הוא ואין למדין מן הקנסות כידוע מכמה דוכתי בגמרא דקאמר ממונא מקנסא לא ילפי' וכו' יע"ש והנה בכאן גברא קחזינן ותיובתא לא קחזינן כי מי לא ידע בכל אלה דממונא מקנסא לא ילפי' דזה ודאי בא מפורש בכמה דוכתי אבל במה דאנן קיימין שהוא לדון וללמוד קנס לאמה העבריה מקנס האמור בעבד כנעני הוה ליה קנסא מקנסא ובדין היה עולה בדעתינו דנליף זה מזה כמבואר בההיא דמכות שהבאתי דילפי' קנסא מקנס' וכבר ראיתי למוהר"י די ליאון שם במגילת אסתר שהטריח עצמו להוכיח מההיא דמכות דקנסא מקנסא ילפי' כאלו נסתרה דרכו מהרמב"ן ז"ל הבקי בחדרי התלמוד ועמל הוא בעיני שהרי הרמב"ן עצמו הביא הך סוגיא דמכות וז"ל ואמרו בגמרא דמכות מה למוציא שם רע שכן קנס והיא פירכא שלא נלמוד ממנו דין שאין קנס בו וכ"ש שלא נאמר כיון שקנסה תורה במקום פלוני שהקנוס במקום אחר ע"כ הרי דלא נעלם ממנו ז"ל דקנסא מקנסא ילפי' ומאחר שכן תקשי ביתר שאת וביתר עז להרמב"ן קושייתן דלעיל והנה אחר התבוננות היטב הדק בדברי מהר"י די ליאון אף שקצר במקום שאמרו להאריך אפשר לומר שרצונו להוכיח מתוך סוגיא דמכות דהא דילפי' קנסא מקנסא היינו כששתי הקנסות כתובות בפי' דרך כלל ובאנו ללמוד מזו לזו איזה חידוש או פרט שיש בא' משתי המקומות וליתיה באחרת כי ההיא דעדים זוממין דאית בהו קנס או מלקות או תשלומין אי איכא תרי סהדי דמזמי להו ובעינן למילף מקנס' אחריתי דהיינו ממוציא שם רע דכי היכי דמוציא שם רע לקי ומשלם אף עדים זוממין קנסינן להו בתרתי במלקות ובתשלומין ובזה גם הרמב"ן מודה דילפי' קנסא מקנסא מאחר שהוא מוכרח מן הש"ס אלא דבנדון זה של אמה העבריה שאין בה קנס כלל ובאנו ללמוד עיקר דין הקנס מעבד כנעני ס"ל ז"ל דכגון דא ודאי לא ילפי' והכי דייקי דברי הרמב"ן במ"ס וכ"ש שלא נאמר כיון שקנסה תורה במקום פלוני כ"ש שתקנוס במקום אחר ע"כ דבא לומר בצחות לשונו שאין לנו לתת קנס במקום שלא קנסה תורה מחמת שום ילפותא אמנם מהר"י די ליאון ז"ל ס"ל דגם באמה העבריה איכא קנס וא"כ היה עולה בדעת שפיר ללמוד מעבד כנעני אי לאו קרא דלא תצא כצאת העבדים כיון דהוי דומיא דההיא דמכות וכל זה דקדקתי ממה שסיים בלשונו מהר"י די ליאון באלה הדברים ומעתה היינו יכולים ללמוד אמה העבריה מעבד כנעני אי לאו קרא דלא תצא שגם אמה ועבד עברי שיצאו בשש או ביובל או בסימנים או במיתת האדון לפי דעתי קנס הוא על אשר קנה בני ישראל לו לעבדים וכו' ע"כ הא קמן מבואר כוונתו הרצויה דדוקא כשהקנס מפורש בשתי המקומות דומיא דעדים זוממין ומוציא שם רע הוא דמצי למילף איזה פרט או חידוש זה מזה אך לא כשהקנס כתוב בנושא א' ובאנו ללמוד עיקר דין הקנס בנושא אחר שאין בו קנס כלל וכדכתיבנא כן נלע"ד אמיתות כוונת דבריו אף כי לא פירש כל הצורך וכן מצאתיו יותר מפורש בס' לב שמח דף ע"ד יע"ש אמנם הרב המובהק כמוהר"ר חנניה קאזיז זצ"ל בס' קנאת סופרים הבין דברי מוהר"י די ליאון כפשטן וכתב עליו דאין זו תשובה כלל לטענת הרמב"ן דההיא דמכות שאני דתרווייהו קנסות נינהו דאז שפיר מצי יליף איזה דין או פרט חד מחבריה אבל אם באחד מהם לא נתברר שהוא קנס ומכח ילפותא נרצה לחדש בו קנס ודאי לא ילפי' כמו שדקדק הרמב"ן בלשונו במ"ש שלא נאמר הואיל וקנסה תורה בענין זה וכו' ע"כ ופנה לו דרך אחרת להליץ בעד הרמב"ם אין בו מן הצורך לענייננו ואני בעניי הנלפק"ד כתבתי אלא שמ"ש מהר"י די ליאון להליץ בעד הרמב"ם שגם דין האמה העבריה ועבד עברי שיצאו בשש או ביובל וכו' הוא מטעם קנס לא ידעתי מנין לו וגם הרא"ה ז"ל בס' החינוך לא בחר בזה הטעם ונתן טעם לשבח שהוא כדי שנהיה רחמנים וגומלי חסדים עם אחינו בית ישראל לכן הנראה יותר נכון הוא כמו שכתב בעל לב שמה בעד הרמב"ם ז"ל דדוקא כשהנושאים חלוקים הוא דאמרינן שלא ללמוד קנס מנושא לנושא אבל כאן היה נראה דשתי המקומות בענין א' ונושא א' שהרי כולם עבדים אלא שזה כנעני וזה עברי והוי כאילו הא' נכלל באחר ואין זה מקרי לימוד ולא חידוש ממקום למקום לכך הוצרכה שלילת לא תצא כצאת העבדים ע"כ היוצא מן הכלל דקנסא מקנסא ילפי' אליבא דכ"ע היכא ששתי הקנסות מפורשות אלא שחדא מינייהו בעיא למילף מחברתה איזה פרט או חידוש ובשאין הקנס מפורש רק בא' מן הנושאין ובאנו ללמוד עיקר דין הקנס לנושא האחר אם הנושאים חלוקים זה מזה אליבא דכ"ע לא ילפינן אך כשהנושאים שוים בענין כגון עבד ועבד וכיוצא בזה חלוקים הרמב"ם והרמב"ן דלהרמב"ם ז"ל אפשר לומר דילפינן משום דלא מיקרי לימוד ממקום למקום כיון דעניינים שוים הם ולהרמב"ן בכל גוונא לא ילפינן:
סליקו כללי הקוף בס"ד