יד יצחק - ב· רבי יצחק צבי הכהן ארונובסקי
שבועות
דף ד.
בגמרא הביאו הא דתנן שבועה שלא אוכל ככר זה כו' זו היא דחייבין על זדונה מכות אבל אוכל ולא אכל לא לקי וכתבו [תוס' ד"ה אבל אוכל] וז"ל וא"ת והיכי דייק מהכא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דלמא טעמא משום דהוי התראת ספק ויש לומר דמשמע ליה דף טור אפי' נשבע על הככר וזרקו לים והתרו בו בשעת זריקה ומיהו הא נמי חשיב התראת ספק למ"ד ביטלו ולא ביטלו [דחשיב התראת ספק אפילו שיבר כנפיה] בפרק בתרא דמכות כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל לא זכיתי להבין דהתם שעת העבירה הלקיחה ובשעה ששיבר כנפיה אינה העבירה אלא דמבטל בזה תיקון העשה ויתחייב המלקות למפרע בשעה שלקח בזה לא שייך ההתראה על שעת שיבור כנפיה דעתה אינו עושה העבירה וכשלקח היה התראת ספק שמא לא ישבר כנפיה אבל הכא דהעבירה אינו על שעת שבועה אלא על שעה שעובר על השבועה דקם בלאו דלא יחל וכיון דאנן דנין לחייבו בהטלתו לים ודינו כלאו שיש בו מעשה שעתה הוא יעשה עבירה דבהטלתו לים עובר על שבועתו שאינו אוכלו א"כ ההתראה הוא עתה כשמטילו לים ולא הוי התראת ספק וצע"ג עכ"ל הנה יסוד דברי מרן הובא בתוס' שבת (ד' א') ד"ה קודם בשם הריב"א עי"ש אך אולי נאמר בדעת התוס' ז"ל דבתלמודין חולין (קמ"א א') אמר ליה רבי אבא בריה דרב יוסף בר רבא לרב כהנא אלא טעמא דכתב רחמנא תשלח (יתירא דאף לדבר מצוה כגון לטהר את המצורע מ"מ מחוייב לשלח) הא לאו הכי ה"א לדבר מצוה לא אמאי הא עשה ול"ת הוא (תשלח ולא תקח) ואין עשה (דולקח למיטהר) דוחה את ל"ת ועשה ומשני לא צריכא דעבר ושקלה לאם דלאו עבריה ורק עשה הוא דאיכא וה"א ליתי עשה ולידחי עשה קמ"ל: ופריך הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו (כבר עבר ללאו משלקחה ולא שלחה) אלא למאן דתני ביטלו ולא ביטלו הא כמה דלא שחטיה לא עבריה ללאו (וא"כ אכתי לאו ועשה הוא ולא בעי קרא כלל לדבר מצוה ואנא ידענא דאין עשה דוחה את ל"ת ועשה) ע"כ בגמ' ופירש"י וא"כ הרי מפורש שם דלמאן דתני ביטלו ולא ביטלו לדידיה בשעה שמשבר כנפיה עובר הוא על הלאו עם העשה וא"כ דמיא ממש כנשבע על הככר שיאכלנו ואח"כ זורקו לים דאז נעשית עיקר העבירה והתוס' ז"ל גם המה כתבו למאן דתני ביטלו ולא ביטלו ועי':
דף ו:
ת"ר מניין שאין הכתוב (דקרבן עולה ויורד) מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו כו' ואימא תרומה שהזהיר וענש ומשני לא אשכחן עון מיתה דחייב עליה קרבן ופריך אימא הני מילי קרבן קבוע אבל עולה ויורד מיתי מידי דהוי אשמיעת קול וביטוי שפתים ומשני אמר קרא בה בה למעוטי תרומה ופריך אימא בה למעוטי מקדש דלא סני ליה בקרבן עולה ויורד עד דמייתי קרבן קבוע כו'. וכתבו [תוס' ד"ה לא אשכחן] עין מיתה דמיחייב עליה קרבן וז"ל תימא ה"ג לא אשכחן עון כרת דמיחייב עליה קרבן עולה ויורד [ויש לומר דההוא טעמא עדיף ליה טפי] עכ"ל וכתב מרן וז"ל וקשה לי דמ"מ אחרי דאמרינן מידי דהוי אשמיעת קול ולגבי תרומה ליכא כלל סברת מצינו מיתה דחייב קרבן דמידי דהוי אשמיעת קולי ונשאר ממילא הסברא לאוקמי בתרומה ולא במקדש מכח הסברא דלא מצינו עון כרת דלסגי בעולה ויורד א"כ מאי פירכא אימא בה למעוטי מקדש הא לזה לא צריך קרא דמסברא מוקמינן בתרומה ולא במקדש ומוכח דבה למעט תרומה וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר דהתוס' ז"ל מדמי עון מיתה לעון כרת כמו שאמרו גם בשבת (כ"ה א') בתלמודין עי"ש וא"כ כמו שנאמר לא אשכחן עון כרת דליסגי בעולה ויורד כ"כ נאמר לא אשכחן עון מיתה דליסגי בעולה ויורד ומידי דהוי אשמיעת קול לא שייך כאן דהן אמת דגם עון דלית בה מיתה שייך בקרבן עולה ויורד אבל דיכופר עון מיתה בקרבן עולה ויורד לא אשכחן ובזה שוים המה כרת ומיתה ורק דעל מה דמשני תלמודין בתחלה דלא אשכחן עון מיתה דחייב עליה קרבן שפיר הקשו התוס' דה"נ לא אשכחן עון כרת דמיחייב עליה קרבן עולה ויורד ותירצו דההוא טעמא עדיף ליה טפי אבל כשתירץ ליה מידי דהוי אשמיעת קול ואביטוי שפתים דאף דהמה קלים ממיתה ומ"מ חייב עליהם קרבן עולה ויורד וא"כ גם תרומה כן ולכן בעינן בה למעוטי תרומה ע"ז שפיר שאלו בגמ' דאימא בה למעוטי מקדש דלא סגי ליה בקרבן עילה ויורד דכמו שלא מצינו בכרת שיכופר בקרבן עולה ויורד כ"כ לא מצינו עון מיתה דיכופר בקרבן עולה ויורד וכיון שבא מיעוט למעוטי נוכל למעט זה כזה וגם בלא הראיה משבת יש מקום לומר כן לדעת התוס' ועי':
דף ח:
על מה דתנן בריש מכילתין דעל יש בה ידיעה בתחלה (בהטומאה) ואין בה ידיעה בסוף שעיר הפנימי תולה ועל אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף שעיר החיצון מכפר פריך בגמרא מכדי איתקושי איתקש להדדי וניכפר פנימי אדידיה (היינו יש בה ואין בה) ואדחיצון (היינו אין בה ויש בה) ונ"מ להיכא דלא עביד חצון. ומשני אמר קרא אחת כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות ופריך וניכפר חצון אדידיה ואמאי דעביד פנימי נפקא מינה לטומאה דאירעה בין זה לזה וכתבו [תוס' ד"ה לטומאה] שאירעה בין זה לזה וז"ל הכא לא קאמר ונ"מ להיכא דלא עביד פנימי כדקאמר לעיל משום דף נימי קרב קודם חיצון [ואי ליכא אלא חד יעשו פנימי ולא חיצון] עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה דא"א לעשות פנימי בלא הגרלה אח"כ ראיתי בספר מעין החכמה לבעל עצי אלמוגים שעמד בזה עכ"ל הנה ספר מעה"ח אין אתי אך אולי נאמר בזה דר' יהודה הוא האומר במתניתין דריש מכילתין דזה מכפר על יש בה ואין בה וזה על אין בה ויש בה ואיהו הא סבר ביומא (ל"ט ב') דדברים הנעשים בבגדי לבן מבחוץ לא מעכבי ואמרו שם בתלמודין בלישנא קמא דלר' יהודה מודים ר' ינאי ורבי יוחנן דלא מעכבי הגרלה כלל לא עליית גורל מתוך קלפי ולא הנחה וא"כ מקום למה שכתבו התוס' ז"ל וע':
דף כ.
איזהו איסר האמור בתורה האומר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו כיום שמת בו פלוני כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם כיום שראה ירושלים בחורבנה אסור ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום ושם (ע"ב) אמרו כיום שמת בו אביו פשיטא (הרי נדור ובא עליו) ומשני כיום שנהרג בו גדליה בן אחיהם איצטריכא ליה סד"א כיון דכי לא נדר נמי אסור כי נדר נמי לא הויא עליה איסור והאי לאו מיתפיס בנדר הוא קמ"ל. וכתבו [תוס' ד"ה דכי] לא נדר וז"ל פי' בקונטרס דלא גרסינן כיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עליה איסור בל יחל דהא אי נמי הוי דאורייתא הא אמרינן לקמן דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות מיהו נראה לר"י דגרסינן ליה כו' דהא דנדרים חלים על דבר מצוה בביטול מצוה איירי כו' אבל אם נדר לקיים מצות כגון שאמר קונם שלא אוכל ביוה"כ או שלא אוכל נבילות וטריפות לא חייל דאין איסור חל על איסור ולהכי איצטריך טעמא דמדרבנן. [ומיהו לר"י בן בתירא] דאית ליה לקמן בפרקין דנשבע לקיים את המצוה חייב כל שכן נדרים שחלים לבטל. בודאי שיחולו לקיים עכ"ל וכתב מרן וז"ל מבואר דס"ל דלר"י בן בתירא בנשבע שלא לאכול נבילות חייב וכן משמע מלשון רש"י לעיל (ד' א') ד"ה אינו חייב כו' ותנן לקמן נשבע כו' משמע דבמתני' זו דנשבע לקיים המצוה נכלל גם לקיים מצות ל"ת אבל התוס' לקמן (כ"ז א') ד"ה לקיים הביאו דמפורש ירושלמי דריב"ב מיירי רק בנשבע לקיים מצות עשה ישיבת סוכה וכדומה אבל בנשבע לקיים ל"ת שלא לאכול נבילות מודה ריב"ב דף טור וצ"ע ונראה דהכי מוכח ג"כ מסוגייא דמכות דף כ"ב) דף רכינן ולחשוב נמי שבועה שלא אחרוש ומשני מושבע ועומד מהר סיני ואם איתא דמתניתין דנשבע לקיים מיירי גם בקיום ל"ת וכיון דרבנן פליגי עליה רק מטעם דליתא בלאו והן. הא זהו רק לענין קרבן אבל לעניין מלקות ל"צ שיהיה איתא בלאו והן כדאיתא במסכתין (כ"ה ב') והא במכות מיירי לענין מלקות אלא ע"כ דמתניתין מיירי רק לקיים מאות עשה ובזה באמת לרבנן בנשבע לישב בסוכה ועבר דחייב מלקות אבל לקיים. מל"ת אינו נוגע כלל לפלוגתת דריב"ב ורבנן אלא דהוי כמו בכל התורה דאמרינן אין איסור חל על איסור עכ"ל ואולי נאמר בזה דלא לסתרי דברי התוס' להדדי ולא יהיה דבריהם נגד הירושלמי דהתם בתוס' ובירושלמי איירו באיסור שבועה ובאמת לא חל איסור שבועה על שום איסור שקדמתו הן עשה והן ל"ת דבזה דאין איסור חל על איסור דמיא איסור עשה לאיסור ל"ת וכמו שמפורש בתוס' (כ"ג ב') ד"ה דמוקי לה עי"ש שהביאו ראיה מתלמודין רק דריב"ב מוציא מונשבעתי ואקיימה דחייל אקיום מצוה וכמפורש בתוס' כם (כ"ז א') ד"ה לקיים ולכן אין לך בו אלא חידושו דדוקא לקיים המצוה בעשייה כמו נשבעתי ואקיימה אבל אם לא מקיים בעשיה אז הוי בכלל מה דקי"ל אין איסור חל על איסורי ולכן מודה ריב"ב דבנשבע שלא אוכל נבילות ואכל דף טור משא"כ הכא בנדרים שחלין גם בביטול מצוה מדכתיב כי ידור נדר לה' אפי' בדבר של שם חייל עליה. וא"כ כיון דמצינו לריב"ב דקל לדידיה ליחול בקיום מצוה יותר מביטול מצוה בשבועות דהא לבטל לית ליה לדידיה בשבועות כלל ומ"מ לקיים אית ליה כגון בנשבע לישב בסוכה. א"כ בנדרים דחלים לבטל כל שכן דחלים ג"כ לקיים אף בנשבע שלא לאכול נבילות. ולפחות שוים המה וזהו כוונת התוס' במה שכתבו ומיהו לריב"ב דאית ליה לקמן בפרקין דנשבע לקיים את המצוה חייב ר"ל בקיום מצוה כגון לישב בסוכה אף דלבטל לא חל כלל וא"כ לדידיה חמיר לבטל דלא חל בשום אופן אף דלקיים חל באיזו אופן כל שכן נדרים שחלים לבטל שיחולו לקיים ר"ל בכל גווני משא"כ לרבנן נאמר דלבטל קל יותר מלקיים ואף דלבטל חל מ"מ אפשר דלקיים לא חל כלל ועי':
שם [תד"ה כל וכו'] כתבו בתה"ד וז"ל אבל קשה דלמ"ד מנחות (מ"ג א') ציצית מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות תשתרו נשים בכלאים דכל שאינו בגדילים אינו בבל תלבש שעטנז כו' וכ"ת ה"נ א"כ בספ"ק דביצה גבי משלחין כלים בין תפורין בין שאינן תפורין ופריך כלאים למאי חזו לימא מתניתין כמ"ד נשים פטורות מן הציצית וחזי לנשים עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי דלמאי הוצרכו להוכחה זו דאפשר לדחות (דהתם בביצה) רוצה לאסוקי דמתניתין ככ"ע הא יש להוכיח זה מסוגיא דברכות (י"ט ב') אר"י אמר רב המוצא כלאים בבגדו כו' ועי' בתוס' שם ד"ה שב ואל תעשה כו' מה לכהן דאינו שוה בכל א"כ מוכח דרב ס"ל דנשים אסורות בכלאים דאל"כ גם כלאים הוי אינו שוה בכל והרי רב ס"ל בברכות (י"ד ב') לא יתחיל ואם התחיל גומר הרי דס"ל דציצית אינו נוהג בלילה וא"כ נשים פטורות מציצית ואסורות בכלאים עכ"ל ואולי נאמר בזה דבמס' נזיר (נ"ח ב') אמרו בגמ' מה לנזיר שכן ישנו בשאלה מה לכהן שכן אינו שוה בכל ומוכרח להדיא מזה דנזיר מקרי שוה בכלי ורש"י ז"ל ביבמות (ה' א') ד"ה ת"ל ראשו כ' דנזיר הוי לאו שאינו שוה בכל וכתבו הרש"ל ובעל פורת יוסף ליישב דמקרי שוה בכל רק נגד לאו דכהנים אבל נגד שאר לאוין מקרי אינו שוה בכלי ולכן אינו מוכרח להתוס' ז"ל מהא דרב דדילמא באמת נשים אינן אסורות בכלאים ומ"מ מכהן לא מצינו ללמוד דנגד לאו דכהנים מקרי שוה בכל ואף להרש"א ז"ל דלא נראה לו דברי הרש"ל לחלק בזה עי"ש היינו רק התם משום דאיך נקרא לנזיר אינו שוה בכל הלא בין אנשים ובין נשים יוכלו לקבל עליהן נזירות אבל לחלק בין היכא דאינו שוה בכל ונוהג רק בכהנים ובין היכא דאינו שוה בנשים ונוהג בכל על זה לא יחלוק הרש"א ז"ל דף שוט בסברא לחלק בזה ומצינו כעין זה גם בתוס' ביבמות שם ד"ה ואכתי איצטריך (על מה שמוכרח שם דעשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל ובביאת כה"ג באלמנה אמרו בכמה דוכתין דמן הנשואין כ"ע לא פליגי דלא אתי עשה ודחי ל"ת אף דאינו שוה בכל) שכתבו וז"ל ואור"י דלא דמי דלאו ועשה דגילוח הוה טפי אין שוה בכל שאין שוה בכל נשים אבל גבי אלמנה לכה"ג האשה עושה, איסורא כמו כהן הבא עליה כו' ולא מדחי ליה פשה דיבום אע"ג דאינו שוה אלא בכהנים עכ"ל וא"כ גם הכא נאמר דאין ללמוד איסור כלאים דנוהג בכל ואינו שוה רק בנשים מטומאת כהן דנוהג רק בכהנים ואינו שוה לא בנשים מדכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן וגם לא בישראלים ולוים דהוו רובא דרובא דעלמא וע"כ הביאו ראיה מהא דביצה שם דמדף ריך בסתימות כ"כ כלאים למאי חזו ולא הזכירו כלל דתקשה למ"ד נשים חייבות בציצית משמע דלכ"ע אסירי בכלאים ועי':
דף כג.
אלא אמר רב אחא בר יעקב מהכא (גמרינן דשתייה בכלל אכילה הוי לכל דבר) כתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשיך בבקר ובצאן ביין ובשכר מכדי יין חמרא הוא וכתיב ואכלת ופריך ודילמא ה"נ ע"י אניגרון ומשני שכר כתיב מידי דמשכר ופריך ודילמא דבילה קעילית דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש ועבד חייב אלא גמר שכר שכר מנזיר. וכתבו [תוס' ד"ה גמר] ז"ל וא"ת לר' יהודה דמחייב באכל דבילה קעילית ונכנס למקדש ולא גמר שכר שכר מנזיר מנ"ל דשתייה בכלל אכילה כו' ועוי"ל דר' יהודה יליף דשתייה בכלל אכילה כדיליף בירושלמי מדכתיב וכל דם לא תאכלו ואי בשקרש [והתניא דם שקרש] אינו לא אוכל ולא משקה אלא ודאי כמות שהוא והתורה קראה אותו אכילה עכ"ל: וכתב מרן וז"ל עי' חולין (ק"כ א') ומנחות (כ"א א') דהקפה דם ואכלו חייב וצע"ג. אח"כ ראיתי דבירושלמי פריך עלה כן והתניא הקפה את הדם ואכלו אם יש בו כזית חייב מה עביד ליה רבי יונה (היינו בההיא ברייתא שהביא שאינו לא אוכל ולא משקה) אינו אוכל לטמא טומאת אוכלין לא משקה לטמא טומאת משקין (וא"כ אינו ראיה דשתייה בכלל אכילה) חזר ר' יונה ופתר מהכא ונתת בכל אשר תאוה נפשך כו' הרי דהירושלמי עצמו חזר מזה הראיה דבאמת יש לאוקמי בקרש וצריך עיון גדול עכ"ל ואולי נאמר בדעת התוס' ז"ל דלא יסתרו דבריהם מהירושלמי עצמו שהביאו דהא דמחלק הירושלמי בין לקבל טומאת אוכלין ומשקין ובין לחייב אאיסור דם בקרש. נוטה קצת למה שאמרו בתלמודין יבמות (ק"ג ב') איסור מטומאה לא ילפינן דאם חלצה בסנדל המוחלט אמר שה רב פפי משמיה דרבא לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה פסולה ופרש"י דלשריפה קאי ואין שיעורא בעינן חופה את רוב רגלו והאי כתותי מכתת שיעוריה ופריך שם דמצינו דלענין טומאה לא אמרי דמכתית דמי ומשני איסורא מטומאה לא ילפינן וכן נחית הירושלמי הכא לחלק בין איסור לטומאה אבל לפי מאי דמסקינן התם ביבמות אמר רבא אחד סנדל המיסגר ואחד סנדל המוחלט ואחד סנדל של עובדי כוכבים לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה והטעם כדף רש"י התם מוחלט כדאמרן שאפילו בשעת שריפה קרוי בגד ולאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא הוא אם כן גם הכא אינו רק גילוי מילתא בעלמא מה נקרא דם אם גם קרוש או דוקא לאו קרוש ולא נחלוק בזה בין איסור לטומאה ולכן שפיר כתבו התוס' דלר' יהודה גמר כדיליף בירושלמי מדכתיב וכל דם לא תאכלו ואי בשקרש והתניא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה כו'. ור"ל דודאי דמיא להדדי איסור וטומאה וברייתא המובא בחולין פליג באיסורא דחייב וכ"כ בטומאה ואולי דהירושלמי דדחי שם אזיל בשיטת רב פפי דיבמות דלא גמר איסור מטומאה אף בגילוי מילתא. והא דבאמת מצינו במקומות רבות בש"ס דילפינן איסור מטומאה כבר העיר ע"ז הגאון מהר"י ז"ל בספרו קהלת יעקב בתוס' דרבנן אות א' ועי':
דף לג:
במתניתין משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאני כהן כו' שאיש פלוני כהן כאיש פלוני לוי כו' הרי אלו פטורין ופריך בתלמודין טעמא דאיש פלוני כהן דאיש פלוני לוי הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין הא קתני סיפא עד שישמעו מפי התובע אמר שמואל בבא בהרשאה והאמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי ומשני ה"מ היכא דלא כפריה אבל היכא דכפריה כתבינן וכתבו [תוספות ד"ה היכא] דלא כפריה כתבינן וז"ל ולמ"ד במרובה אפילו לא כפר ליה לא כתבינן כו' איכא לאוקמי במקרקעי דודאי כתבינן ליה דקרקע אינה נגזלת וכמ"ד לקמן פרק שבועת הפקדון (ל"ז ב') [המשביע עדי קרקע חייב] עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמיהני הא מדמבואר דלמ"ד אין קרקע נגזלת דדריש כללי ופרטי ס"ל בודאי דהמשביע עידי קרקע פטור וצע"ג עכ"ל. והוא דהתם פליגי ר' יוחנן ור"א במשביע עדי קרקע חד אמר חייב וחד אמר פטור ואמרינן שם לימא בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן פליגי דתנן הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר חייב להעמיד לו שדה דברי ר"א (דדריש רבויי ומיעוטי בקרא דוכחש בעמיתו ורבי כל מילי וממעט שטרות) וחכ"א אומר לו הרי שלך לפניך (דדרשי כללי ופרטי ולכן בעינן כעין הפרט שיהא דבר המטלטל וגופו ממון וממעט עבדים ושטרות וקרקעות) מאן דמחייב ס"ל כר"א (דכי היכי דמרבה להו לענין השבה מרבה להו נמי לכל האמור בענין וקרבן בההוא ענינא כתיב) ומאן דף טר ס"ל כרבנן ודחי לא מאן דמחייב כר"א ומאן דף טר אמר לך בהא אפילו ר"א מודה דרחמנא אמר מכל ולא הכל וזהו שהקשה מרן דכיון שכתבו התוס' דאיכא לאוקמי בקרקע דקרקע אינה נגזלת וא"כ סובר כמאן דדריש כללי ופרטי ע"כ ס"ל בודאי דמשביע עידי קרקע פטור דכמו דמעטינן קרקע מהשבה מכלל ופרט כן נמעט ג"כ מקרבן שבועה אך אולי נאמר בדעת התוספות דהנה מצינו לר"ע במכלתין (כ"ו א') דדריש כל התורה כולה בריבוי ומיעוט כרבו נחום איש גם זו דדריש ריבויי ומיעוטי ועכ"ז מצינו לדידיה במציעא (ד' ב') לחד גירסא דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. וכבר הקשו שם התוספות ד"ה אין נשבעין דכיון דדריש ריבויי ומיעוטי א"כ לא נתמעט רק שטרות ולא עבדים וקרקעות ותירצו שם וז"ל וי"ל שיש לו שום מיעוט למעט קרקעות וכן צ"ל לקמן בפ' השואל אליבא דר' מאיר דאית ליה נשבעין אעבדים ולא אקרקעות ואף ע"ג דעבדים הוקשו לקרקעות לכ"ע כו' אלא דר"מ דריש רבויי ומיעוטי הוציא שטרות ויש לו שום מיעוט למעט קרקעות ובאותו מיעוט אין למעט עבדים כו' עכ"ל וא"כ נאמר להתוס' ז"ל דכמו כן גם המ"ד דאפי' אם לא כפר ליה לא כתבינן יסבור כר"ע ור"מ דדרשינן בריבויי ומיעוטי ולכן גבי קרבן דשבועת העדות דאיירי ג"כ בההיא ענינא כמש"ל חייב גם בעדות קרקע כיון דמריבוי ומיעוטי לא נתמעטו רק שטרות לבדם ומהמיעוט דאית לן למעט קרקעות לא ממעטינן רק מהשבה לחודיה ולא מקרבן שבועת העדות דהריבוי ומיעוט וריבוי אהני לן לחייב קרבן שבועה בעדי קרקע באם אינו ענין להשבה משום דנמעטו מהמיעוט דאית לן. תנהו ענין לקרבן שבועת העדות דמדה היא בתורה ועי': שם ת"ר מניין שאין הכתוב מדבר אלא בתביעת ממון (ואז חייבים העדים קרבן שבועה) ר"א אומר נאמר כאן אואין ונאמר להנן אואין בשבועת הפקדון מה להלן אינו מדבר רק בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון ופריך אואין דרוצח יוכיחו שהן אואין ומדברים שלא בתביעת ממון עד דמסיק שדנין אואין שיש עמהן שבועה ואין עמהן כהן מאואין שיש עמהם שבועה ואין עמהן כהן (והיינו אואין דף קדון) ואל יוכיחו אואין דרוצח שאין עמהן שבועה כו' ר"ש אומר דנין החטא החטא לג"ש נאמר כאן החטא ונאמר להלן בשבועת הפקדון החטא מה ההם בתביעת ממון אף כאן בתביעת ממון ושם (ל"ד א') מתקיף לה רבה בר עולא לר"א או או ביטוי יוכיחו שהן אואין ויש עמהן שבועה ואין עמהן כהן ומדברים שלא בתביעת ממון ומשני מסתברא מפקדון הו"ל למילף שכן החטא מהחטא וכתב רש"י ד"ה שכן החטא] מהחטא בשניהם כתיב [החטא לג"ש] עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא קאי על ר"א דלא יליף מהחטא החטא וגם אי הוי ג"ש איך אמרינן עלה דאדרבה מביטוי הו"ל למילף שכן חטאת מחשאת וגם מה צריך ר"א ללימודא דאואין כיון דיליף מג"ש דתחטא תחטא ולזה היה נראה בפשוטו דמה דאמרינן שכן תחטא תחטא היינו דדומה יותר לפקדון כיון דבשניהם כתיב החטא וכדאמרינן עלה אדרבה מביטוי שכן חטאת מחטאת היינו דלענין זה דומה יותר לביטוי. ודברי רש"י ז"ל צלע"ג עכ"ל ואולי נאמר בזה דהנמ"י ריש פרק החובל דף ל"ב ע"א כתב וז"ל ויש מן התימה על רב אשי דגמר דהחובל יתן ממון מדרשא וג"ש דתחת תחת הלא כולהו תנאי לא ילפי מהאי קרא ואין אדם דן ג"ש אא"כ קיבלה מרבו ותי' ע"ז וז"ל ובירושלמי אמרו כל מילתא דלא מיתורא מייתינן מאתרין סגיאין ופירשו המפרשים ז"ל דהכי פירושו כל דבר שיודעין בו שכן הוא האמת אבל לא נתברר לו מן הכתוב הרשות ביד כל אדם לדונה ולהביאה ואע"פ שאין אדם דן ג"ש מעצמו אלא א"כ קיבלה מרבו היינו לדון לגמרי עכ"ל וא"כ נאמר גם בכונת רש"י ז"ל דכתב שכן החטא מהחטא בשניהן כתיב החטא לגז"ש דבזה אדם דן מעצמו ואף דר"א לא דן ג"ז זו היינו דלא תפסה לג"ש ממש משום דלא קיבלה מסיני אבל לדחות הקושיא מאו ביטוי בזה נוכל לדון ג"ש זו ועי':
דף לו.
אמר ר' יוסי בר חנינא אמן בו שבועה בו קבלת דברים וכ' [רש"י ד"ה בו קבלת דברים] האומר לחבירו ע"מ שתתקיים לי תנאי כך וכך ואמר אמן קיבל דבריו [וחייב לקיים תנאו] עכ"ל וכתב מרן וז"ל לא ידעת הא ליכא חיוב לעשות התנאי אלא דאם לא יקיים התנאי בטל המעשה דמכר ומתנה ומחילה וכדומה ובזה למאי צריך לאמן שיהיה קבלה למה צורך לקבלתו הא הנותן לא נתן רק ע"מ כן ואם לא יקיים התנאי ממילא בטל הנתינה וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר דרש"י ז"ל איירי אם התנה בענין דהמעשה קיים והתנאי בטל כגון שלא כפל דבריו או שלא אמר הן קודם ללאו או דאי אפשר לעשות ע"י שליח שליח וכדומה וא"כ ממילא המעשה קיים אף דלא קיים התנאי אבל מ"מ מחוייב לקיים מחמת שאמר אמן וקיבל דבריו ועי':
דף לז:
קסבר רבה הכופר בממון שיש עליו עדים פטור ופריך (כם ע"ב) ת"ש בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון ונשבע והודה ובאו עדים אה עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם אם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ואשם והרי להדיא דאף דיש עדים מ"מ כפירה היא ומתחייב) ומשני [הכא נמי כדרבינא] (שהיו עדים קרובים בנשותיהן בשעת שבועה לפיכך חייב קרבן דכמאן דליתנהו דמי) וכתב מרן וז"ל מבואר אף דהכפל בא על שעת הכפירה ובאותה שעה היו העדים קרובים בנשותיהן מ"מ לא מקרי תחלתו בפסול דמ"מ עתה שנתרחקו מעידים על החפץ שהוא פקדון וממילא חייב כפל ע"י העדים אחרים ששמעו אז שנשבע דמעידים עתה שנשבע בשקר ותמוה לי דא"כ גם לענין התרו בו לחייב מלקות (דאמר רבה הכופר בממון שיש עליו עדים פטור) משכחת לה בכה"ג דהעדים שהתרו בו לא ידעו שהוא פקדון (דמ"מ מיקרו התראה כיון דידוע להמותרה כמו שכתבו התוספות) והיו עדים קרובים בנשותיהן שידעו שהוא פקדון ואח"כ נתרחקו ונאמנים להעיד עתה שזה פקדון וממילא חייב מלקות על העדים שהתרו שמעידים שכפר ונשבע ואין מקום לחלק בין קרבן למלקות ולומר דהוי התראת ספק דהמותרה מסופק שמא לא ימותו הנשים ולא יהיו העדים כשרים להעיד עליו דנראה כיון דהעבירה ודאי והספק רק אם הב"ד יענשו עליו לא מיקרי התראת ספק ועי' יבמות (דף פ' א') בתוספות ד"ה נעשה ומכ"ש בזה וצ"ע עכ"ל והוא דהתם ביבמות איתמר אכל חלב מבן שתים עשרה שנה ויום אחד עד בן שמונה עשרה ונולדו בו סימני סריס כו' רב אמר נעשה סריס למפרע. וכתבו התוס' ד"ה נעשה סריס ולמפרע וז"ל ולקי על חלב שאכל ולא הוי התראת ספק אף ע"ג דבשעת התראה היה ספק שמא יביא שערות קודם י"ח השתא מיהא איגלאי למפרע שהיה גדול בשעת התראה כו' עכ"ל וא"כ ומה התם דרובן לאו סריסים המה מ"מ לא מיקרי התראת ספק כ"ש הכא דרוב גוססין למיתה וכמ"ש בתלמודין דהכא אך אולי עדיין נחלוק ביניהם במ"ש התוס' במכות (ט"ו ב') ד"ה במאי קמיפלגי דכל מקום דאם ישאר הכי כמות שהוא עכשיו יעבור לא מיקרי התראת ספק וכן כתבו עוד בד"ה ועבר היום עי"ש. וא"כ עדיין לא דמי להדדי דהתם אם ישאר כמו שהוא אף שלא יוולדו ביה סימני סריס מ"מ כשיגיע לרוב שנים ולא יביא שתי שערות הא נאמר ג"כ איגלאי מילתא למפרע לרב לכן לא מקרי התראת ספק משא"כ הכא אם לא ימותו נשותיהן ויהיו כמות שהן עתה קיימין לא תהא עדותן כלום ועי':
דף מא:
ההוא דא"ל לחבריה כי פרעת לי פרעין לי באפי בי הרי דתנו הילכתא אזל פרעיה בין דיליה לדיליה איתניסו הנך זוזי אתא לקמיה דרב נחמן א"ל אין קבולי קבילתינהו מיניה דרך פקדון ואמינא ליהוי גבאי פקדון עד דמתרמי בי תרי דתנו הילכתא ומקיים תנאיה א"ל כיון דקא מודית דודאי שקלתינהו מיניה פרעון מעליא הוי וכתב [רש"י ד"ה כיון דקא מודית] דקבלתינהו וזה לא בתורת פקדון מסרם לך הוי פרעון [ודברים שהיו בלבך] אינם דברים עכ"ל וכתב מרן ז"ל וכ"כ הראב"ן סימן ק"ו אבל בעניי אין מובן לי דאף אם הוו דברים מ"מ כיון דזה נותן לו פרעון הוי פרעון ואין בכח המלוה לומר שלא יהיה פרעון רק פקדון עכ"ל ואולי נאמר בדעת רש"י ז"ל דהן אמת דבלוה תליא מילתא על מה שרוצה ליתן זהו דוקא בסוף הזמן אבל הכא כיון שהתנה עמו שיפרענו באפי תרי דתנו הילכתא ולא פרע בפניהם הוי עדיין כבתיך הזמן ובתוך הזמן בדעת המלוה תלוי אם אינו רוצה לקבל כלל כמו שפסק בחוה"מ סימן ע"ג ואם אמר לו שאינו רוצה לקבלם והלוה זרקם בפניו אז דוקא במקום שהמלוה משתלם לשם נפטר ואין צריך להביאם לב"ד אבל במקום שאין המלוה משתלם חייב הלוה. והכא הא דמיא לאין המלוה משתלם לשם כיון דלא קיים תנאו וא"כ שפיר כתב רש"י והראב"ן ז"ל דרק משים דדברים שהיו בלב אינם דברים לכן פטור הלוה. ועי':
דף מג.
אלא אמר רבא לעולם אינו חייב (אף דטענו בית זה מלא) עד שיטעננו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין תניא כוותיה דרבא ממרה גדולה יש לי בידך אין לך בידי אלא מנורה קטנה פטור כו' אבל אמר לו מנורה בת עשרה לטרין יש לי בידך והלה אומר בת חמשה לטרין חייב כללו של דבר לעולם אינו חייב עד שיטעננו דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין כללו של דבר לאתויי מאי לאו לאתויי בית זה מלא ומאי שנא מנורה גדולה] ומנורה קטנה מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו אי הכי בת עשר בת חמש נמי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו וכתב מרן וז"ל לשון זה מוקשה הא בזה פשוט דף טור דלא הוי דבר שבמדה וכמ"ש תוס' וא"כ איך שייך ומאי שנא וה"ל למיפרך מסברא מנורה בת י' ליטרין הא לא הוי ממין הטענה (ובאמת ליכא פירכא דדילמא אתי כר"ג) עכ"פ לישנא ומאי שנא תמוה עכ"ל ואולי נאמר בכוונת תלמודין דף שוט להו דמנורה גדולה דנקט הברייתא לאשמעינן אתא דבעינן ממין הטענה ועיקר פטור במנורה גדולה משום שאינה ממין הטענה ולכן אמרו ומ"ש דאם איתא דרוצה לאשמעינן דבעינן דבר שבמדה ועיקר הפטור הוא משום דלא הוי דבר שבמדה הוה ליה להברייתא לנקוט כלישנא דמתני' (מ"ב ב') אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין כיצד בית מלא מסרתי לך וכיס מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור אבל מדנקט מנורה דנכלל בזה שאינה ממין הטענה משמע דרוצה לאשמעינן דבעינן ממין הטענה. ועי':
שם [תוספות ד"ה לאו] לאיתויי בתה"ד כתבו וז"ל אבל קשיא אמאי תני זה הכלל הא לא שייך לרישא דהוי מה שטענו לא הודה לו [ולמאן דמוקי לה במנורה של חוליות] ניחא דברישא אפילו של חוליות פטור אע"ג דהודה לו מה שטענו דבעינן דבר שבמדה כו' עכ"ל וכתב מרן. וז"ל משמע דלמסקנא ישאר הקושיא וק"ל הא גם למסקנא ניחא דו"ל דהברייתא נקטה פסקי דינין מה שהם בכל גווני דברישא מנורה גדולה פטור אף בחוליות ומשום דבר שבמדה וסיפא דעשרה חייב אף באינה חוליות דיכול לגוררה אבל אזור לא נקט דלא שייכא בכל גווני רק בדלייפי עכ"ל ואולי נאמר דמטרת כוונת התוספות הוא למה שכתבו בסוף הדיבור וז"ל והשתא ניחא נמי דמייתי בזה הכלל בית זה מלא דלבית סתם לא איצטריך דמרישא שמעינן לה כיון דלא הויא דבר שבמדה עכ"ל וזה לא ניחא אלא למאי דלא מצאו תלמודין בתחלה מקום לדברי הברייתא רק במנורה של חוליות ואז הוכרח לן לומר ע"כ דהתנא לא נחית בזה לאשמעינן דין דמין הטענה כמש"ל. רק דין דדבר שבמדה אלא דמה לי בית ומה לי מנורה וא"כ ממילא לבית סתם לא איצטריך לן זה הכלל דמרישא שמעינן לה משא"כ לפי מאי דמתרץ ר' אבא בר ממל דשאני מנורה הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על חמש ליטרין (אבל במנורה גדולה וקטנה ליכא למימר הכי וגם באזור ליכא למימר חתך הימנה שהרי ראשיה ניכרין) א"כ כיון דיש מקום לדברי התנא גם בלא מנורה של חוליות חוזר וניעור מה שכתבנו לעיל בדעת תלמודין דכיון דנקט דין דמנורה ולא כמו שנקטה מתני' משמע לתלמודין דקמשמע לן דין דמין הטענה. וא"כ לדידיה שפיר הקשו התוס' דהא מיבעי לן זה הכלל לבית סתם דמניין נדע קודם זה הכלל דבעינן דבר שבמדה ולפי זה יש מקום קצת גם לתחלת דבריהם שהקשו התוס' ז"ל אמאי תני זה הכלל הא לא שיך לרישא דהוי מה שטענו לא הודה לו ועי':
דף מח.
איתמר שתי כתי עדים המכחישות זו את זו א"ר הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי ל"ל מתיב רב הונא בר יהודה אחד אומר גבוה שתי מרדעות ואחד אומר שלש עדותן קיימת (גבי קידוש החודש שהיו בודקין אותן כמה היה גבוה מן הקרקע למראה עיניהם) אחד אומר ג' ואחד אומר ה' עדותן בטילה ומצטרפין לעדות אחרת מאי לאו לעדות ממון (ותיובתא דרב חסדא) [אמר רבא הוא ואחר מצטרפין לעדות אחרת] של ר"ח דהוי להו תרי וחד ואין דבריו של אחד במקום שנים וכתב מרן וז"ל קשה לי רבא לשיטתיה דס"ל בסנהדרין (דף כ"ז א') דרע לשמים כשר להעיד דאינו רע לעדות א"כ לעדות ממון מצטרפין דהא בעדותן על הלבנה אינן רק רע לשמים ועיין עכ"ל ור"ל דא"כ מדוע נחית רבא לתרץ דמצטרפין לעדות ר"ח הלא לדידיה ניחא בלאו הכי. אך אולי נאמר דאף דזה ניחא ליה הא דכשר לממון מ"מ הא סתמא תנן ומצטרפין לעדות אחרת וא"כ הוי בכלל גם לעדות החודש דכשר ולזה ודאי דראוי להיות פסול לרב חסדא ולכך מוקים לה דמצטרף עם עד אחר ואז ממילא נשאר הוא בכשרותו והשני נפסל ואף דלרב חסדא הקשו מאי לאו לעדות ממון היינו משום דרב חסדא איירי בממון ולפי מה דקי"ל כאביי תקשי טפי מממון אבל לרבא היה קשה איך נאמינהו לעדות החודש ולפי תירוצו דרבא ניחא לרב חסדא גם אם יסבור כאביי ועי' בתוס' ר"ה (כ"ד א') ד"ה אבל שכתבו ג"כ וז"ל אבל למ"ד בהרי סהדי שקרא ל"ל היאך מצטרפין לשום עדות אפילו לעדות החודש כו' עכ"ל ועי':