יד יצחק - ב· רבי יצחק צבי הכהן ארונובסקי
מועד קטן
דף ט:
[תוס' ד"ה כאן במצוה] שא"א לעשות ע"י אחרים עשיית מצוה עדיף שהרי מפסיקין אפילו לר"ש בן יוחי לעושה סוכה ולולב כדאיתא בירושלמי אבל בהפסקה דתפלה [וק"ש אין מפסיקין] לר"ש בן יוחי כו' עכ"ל וכתב מרן וזה לשונו להדיא איתא בשבת (דף י"א) דלק"ש מפסיקין וצ"ע עכ"ל עי' בחדושינו בשבת שם שהובא קושיא זו ומה שכתבנו שם בישובו בעז"ה:
דף יד.
אמר שמואל קטן הנולד במועד מותר לגלח במועד שאין לך בית האסורים גדול מזה. ופריך במועד אין מעיקרא לא מתיב ר' פנחס כל אלו שאמרו מותר לגלח במועד מותר לגלח בימי אבלו הא אסור לגלח במועד אסור לגלח בימי אבלו ואי אמרת קטן אית ביה פלוגתא (חילוק דאם נולד קודם הרגל אסור לגלח במועד) [נמצאת אבילות נוהגת בקטן] וכתב מרן וז"ל קשה לי הא אדרבה כיון דבקטן אין שייך אבילות אין זה יוצא מן הכלל דכל שאסור במועד אסור בימי אבלו דימי אבלו היינו במי שהוא אבל. ובמועד אין האיסור על הקטן רק על המגלח אבל באבל דהמגלח אינו אבל ועל קטן ליכא איסור וצלע"ג עכ"ל ואולי נאמר קצת בזה דהנה לעיל ע"א אמרו בגמרא וכל אדם מ"ט אסורין לגלח במועד משום שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין ובתוס' שם ד"ה ושאר העלו דמחמת איסור מלאכה אין לאסור מפני צורך המועד וכבוד הרגל ע"ש וא"כ איסור גילוח דקטן במועד ע"כ לא הוי מטעם מלאכה ורק כדי שלא יכנוס כשהוא מנוול ואף דקטן אינו בר חששא שלא יכנוס מ"מ לא חלקו חכמים בזה דאין לומר דבקטן לא שייך צורך המועד וכבוד רגל ואסור בדידיה משום מלאכה דא"כ למה התיר שמואל לגלחו אם נולד במועד האם כל המלאכות שלא היה באפשרות לעשות קודם הרגל מחמת אונסו הותרו ברגל הלא לא הותר רק דבר האבד. אלא ודאי דהיתר זה דואלו מגלחין הוי משום כבוד הרגל וכיוצא ולכן פשוט לתלמודין דאם אסור לגלח את הקטן שנולד קודם המועד כ"ש דיש לאסור בימי האבל דהא איסור אבילות חמיר מרגל בגילוח דמה דתניא כל אלו שאמרו מותר לגלח במועד מותר לגלח בימי אבלו זהו דוקא אם תכפוהו אביליו כדלקמן (י"ט ב') וכיון דגם מה שנאסר לגלח במועד אינו משום מלאכה להמגלח ורק כדי שלא יכנוס המתגלח ועכ"ז אסרו לקטן משום לא פלוג. א"כ מטעם זה יש לאסור טפי לגלח בימי אבל אף דאינו בר אבילות ובאמת לא אמרו רק קורעין לקטן ומשמע דשאר עניני אבילות אינם נוהגין אצלו אף לא איסור גילוח ועי':
דף טו:
אבל אסור בנעילת הסנדל כו' מנודה מהו בנעילת הסנדל אמר רב יוסף ת"ש כשאמרו אשור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר אבל בדרך מותר כו' וכן אתה מוצא במנודה ובאבל מאי לאו אכולהו ומשני לא אשארא וכתבו [תוס' ד"ה לא אשארא פי' לא קאי] אנעילת סנדל אלא ארחיצה [וזיל הכא קמדחי ליה] וזיל הכא קמדחי ליה דאעשיית מלאכה לא קאי כדף י' לעיל עכ"ל וכתב מרן וז"ל וכן כתבו כל הפוסקים ותמיה לי לפי ההלכה בתענית (דף י"ג) דבתענית צבור מותר ברחיצת כל גופו בצונן א"כ ע"כ הך ברייתא מיירי ברחיצת חמין וממילא האי וכן אתה מיצא במנודה ובאבל לא קאי על רחיצה דהא באבל אף אצבע קטנה אסור בחמין וכמבואר שם להדיא דקאי אשארא וא"כ מוכח דקאי על נעילת סנדל ונפשט דמנודה אסור בנעילת סנדל עכ"ל ואולי נאמר קצת בזה דכעין ברייתא זו המובא הכא בתלמודין איתא בתוספתא דתענית פ"א בלשון זה כל אלו שאמרו אוכלין ושותין משחשיכה מותרין במלאכה ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובת"ה כו' כל אלו שאמרו אסורין בנעילת הסנדל יצא מן הכרך נועל הגיע לכרך חולץ. וכן אתה מיצא במנודה ובאבל ע"כ. וא"כ אכתי אף דאאיסור רחיצה לא מצי קאי. עדיין יוכל להיות דקאי אאיסור סיכה דהוזכר ג"כ שם ואף אם ברייתא זו אינה ברייתא עצמה דתוספתא מ"מ אולי גם בברייתא דהכא נזכר סיכה. ועי' בתוספות תענית (י"ג א') ד"ה וכן אתה מוצא בסוף הדיבור שכתבו וז"ל ומשני אשארא כלומר אשאר דינין אנעילה וסיכה אבל לא קאי אהא דבצונן עכ"ל הרי להדיא דזכרו גם סיכה שם ולפי זה איני מוכרח כ"כ דקאזיל אנעילת הסנדל ולכן אין בידינו לפשוט דמנודה אסור בנעילת סנדל משום דלפי המסקנא דתענית עדיין נאמר דקאי אסיכה ועי':
דף יט.
במתניתין הקובר את מתו שלשה ימים קודם הרגל בטלה הימנו גזירת שבעה כו' מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת רגלים מפסיקין ואינן עולין וכתב [רש"י ד"ה ואין עולין] וז"ל דכי קבר את מתו בתוך הרגל דלא בטלה ממנו גזירת שבעה אין ימי הרגל עולין למנין ימי אבילות זו היא סברתי אבל בהעתק מצאתי ואין עולין דכי קבר את מתו שני ימים לפני רגל דלא בטלה ממנו גזירת שבעה אין ימי הרגל עולין למנין שבעת ימי אבלו אלא לאחר הרגל צריך לישב ה' ימי אבילות כו' ואני אומר כי טעות הופר הוא דמה שנזכר [ג' ימים לפני הרגל לאו דוקא] ואפילו שעה אחת לפני הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה דהרגל מפסיק עכ"ל. וכתב מרן וז"ל קשה לי הא בהדיא מבואר לקמן דף כ' דלתנא דמתני' דהכא ג' ימים דוקא כדאמרינן שם הלכה כתנא דידן דאמר שלשה וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר דכוונת רש"י ז"ל על סיפא דמתני' לחודיה הוא דאף דבאמת רישא דמתניתין הקובר את מתו שלשה ימים דוקא הוא לת"ק מ"מ מה שאמרו בסוף מתני' מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת רגלים מפסיקין ואינן עולין דמשמעות לשון מפני שאמרו מוכח דהלכה ברורה היא. ע"ז כתב רש"י (דמאן דמפרש ואינן עולין היינו דוקא אם נהג שני ימים קודם הרגל שצריך להשלים לאחר הרגל) כי טעות סופר הוא כו' ואפילו שעה אחת בטלה ממנו גזירת שבעה דהרגל מפסיק ר"ל דכן הוא האמת לפי ההלכה. וא"כ איך יפרש האי מפני שאמרו דמתניתין שמשמעותיה דהלכה ברורה היא דבעינן שלשה ימים דוקא ועי':
דף יט:
שם ע"ב הקובר את מתו ב' ימים קודם הרגל מונה חמשה ימים אחר הרגל ומלאכתו נעשית ע"י אחרים. וכתבו [תוס' ד"ה ומלאכתו] וז"ל ומלאכתו נעשית ע"י אחרים אפי' בביתו ואע"ג [דאמר לעיל] בפ"ב היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו אסור לעשות בבתיהם מותר י"ל דהכא מיירי בדבר האבד עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא הכא מקילין רק אחר ששלמו ז' ימים מתחלת אבילות וצע"ג עכ"ל ואולי נאמר דכוונת התוס' ליישב גם לדעת רבינו שמואל המובא לקמן (כ"א ב') בתוס' ד"ה מכאן ואילך עושה בצנעה בתוך ביתו. דלאו דוקא עני לחודיה מותר במלאכה לאחר ג' רק בכל אבילים איירי מדלא קתני מכאן ואילך עושה עני בצנעה ע"ש ולדידיה מוכרח לכאורה דהא דקתני הכא בברייתא ומלאכתו נעשית על ידי אחרים לאו אחמשה ימים שלאחר הרגל קאי דהא לאחר שלשה גם האבל בעצמו מותר במלאכה וכמו שדקדקו התוס' התם בתחלת דבריהם ע"ש רק ע"כ אשני ימים שקודם הרגל קאי ועל זה שפיר הוכרחו התוספות ליישב דאיירי בדבר האבד ועי':